אהוד ברק היה כל כך פגיע אתמול, שהוא איבד את ההומור. בסביבתו הכינו את האנשים שהתקהלו בחלל הקטן והמיוזע של הפאב התל אביבי בו התקיימה מסיבת העיתונאים שכינס ל"פצצה", אך היא התבררה כזיקוק רועש לכל היותר. מאחורי המופע האור-קולי הסתתר בסוף הדברים המסר החשוב באמת, על תקוותו המעט נואשת של ברק לזכות בכתף תומכת מהעבודה ומרצ.
החידוש העיקרי בנאום, אותה "פצצה", היה בטון ובטרמינולוגיה: ברק, החריף ממילא, התעלה על עצמו. הוא טען ל"עלילת דם" של בנימין נתניהו נגדו, כינה את יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, "זנאי, מסית ופרזיט", ובידל את עצמו מג'פרי אפשטיין, שותפו לעסקים וידידו החשוד בפדופיליה, במילים הברורות ביותר שישנן.
"אלימות כלפי נשים היא פשע נגד האנושות, הפשע הנפוץ והבסיסי ביותר, ויש למגרו", אמר. "המעשים המיוחסים לאפשטיין הם מתועבים, מעוררי זעזוע וסלידה. חשבתי שהייתה לו מעידה חד פעמית. משהסתבר אחרת, אני מסיק מסקנות ומנתק כל קשר איתו".
ברק בנה קייס שלפיו הפרסום עליו ב"דיילי מייל" הוא המשך ישיר לשיטות הפעולה של נתניהו מאז ומתמיד. "כבר יותר מ-25 שנה שאנחנו חיים באווירה מורעלת", אמר, ועבר לאזכור יריבים שזכו בעבר ל"טיפול" מנתניהו: דוד לוי, יצחק רבין, מאיר דגן ובני גנץ.
ההאשמה ברצח רבין לא היתה יכולה להיות ישירה יותר. נתניהו, אמר ברק, "תיזמר וניצח" על ההסתה, "עד שהגיעו שלוש היריות בגב. הסיפור האמיתי של הבחירה שלפנינו הוא שמערכת ההסתה של משטר נתניהו, מאיימת להרוס את הדמוקרטיה".
ברק: "הסיפור האמיתי של הבחירה שלפנינו הוא שמערכת ההסתה של משטר נתניהו, מאיימת להרוס את הדמוקרטיה"
לאחר ההתנתקות מאפשטיין תקף ברק את נתניהו על אותו עניין בדיוק, והזכיר את מקורביו ששמם נקשר בפגיעה ובניצול נשים – הבן יאיר (שהוקלט מתרברב על שימוש בשירותי זנות), ראש הסגל בלשכת רה״מ נתן אשל (שהורחק מהשירות הציבורי אחרי שצילם בחשאי עובדת במשרד ראש הממשלה מתחת לחצאיתה) וסגן שר הבריאות יעקב ליצמן (שנחקר באזהרה בחשד שניסה לסייע לפדופילית).
זה היה מהלך אפקטיבי מאוד, משום שבכל המקרים שאליהם כיוון ברק אין מחלוקת על העובדות. ניכר היה בו שהוא פגוע וכועס מאוד, ומשוכנע שלנתניהו יש חלק בפרסומים נגדו.
הדרמה הגדולה סביב ברק צפויה להיעלם במהירות, מיד לאחר הסקר הבא שיראה שהקהל המצומצם ממילא שתומך בו, לא עזב אותו בעקבות פרשת אפשטיין. זהו קהל שמייחס לנתניהו מניפולטיביות כמעט שטנית, ושצפוי לקבל במלואה את גרסת ברק על עלילת דם.
אבל זה רק יעביר את ברק ממצב גרוע מאוד למצב גרוע למדי. עוד לפני הפרשה, מפלגתו דשדשה בסקרים וניהלה קמפיין שתאריך היעד שלו הוא ה-1 באוגוסט ולא ה-17 בספטמבר. ללא חיבורים, ישראל דמוקרטית עלולה ליפול אל מתחת אחוז החסימה. לכן הקריאה הקצרה ליו״ר העבודה עמיר פרץ ויו״ר מרצ ניצן הורוביץ, להתאחד "בלי תנאים מוקדמים, כדי להבטיח את עתידה של ישראל", היתה הטקסט החשוב ביותר של ברק אמש.
אלא שנכון לעכשיו, האפיק הזה תקוע.
כן להתאחד, לא להתאחד
למרות ההצהרות החיוביות הנשמעות מכיוון פרץ בעניין החיבור עם מרצ, וההבטחה להכריע בעניין עד סוף השבוע, התחושה בסביבת הורוביץ היא שיו״ר העבודה מתעכב שלא לצורך. במרצ היו שמחים לסיים את המו"מ על פרטי החיבור כבר לפני כמה ימים.
אלא שפרץ מהסס. הוא עדיין לא ויתר על שאיפתו להביא מנדטים מהימין (המזרחי), כפי שעשה ב-2006, ויודע שחיבור למרצ יסתום את הגולל על האסטרטגיה הזאת. למזלו, במרצ לא ששים להתחבר עם ברק בגלל החשש מאבדן מצביעים ערבים – ובאופן זמני גם בגלל סערת אפשטיין – ומוכנים להמתין עוד קצת.
פרץ ייאלץ, קרוב לוודאי, להיפרד בקרוב מהחלום על שחזור דפוס ההצבעה שחולל ב-2006. על פי הסקרים, להנהגה החדשה ולחיבורים האפשריים בימין ובשמאל אין כל השפעה על גודל הגושים. הימין ללא ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן יציב על 55 מנדטים, והמרכז-שמאל ללא הערבים לא זז מ-45. הסיבה היחידה להתחבר היא כדי להבטיח שאף מפלגה לא תישאר מתחת לאחוז החסימה.
על פי הסקרים, לחיבורים בימין ובשמאל אין כל השפעה על גודל הגושים. הסיבה היחידה להתחבר היא כדי להבטיח שאף מפלגה לא תישאר מתחת לאחוז החסימה
תמונה דומה מינוס מפלגתו של אהוד ברק השתקפה גם בסקרים טרם הבחירות באפריל. הגושים הרמטיים. הקהל שמגיע לקלפיות עובר לכל היותר בין מפלגות באותו מחנה. הדבר המהותי היחיד שהשתנה במערכת הפוליטית הוא המוטיבציה של ליברמן. בשמאל בונים על תיעובו לנתניהו, רק שהוא שואף בכלל לממשלת אחדות מרכז-ימנית.
אם מטרת-העל של המרכז-שמאל היא קודם כל לסלק את נתניהו, על בסיס הבנה שממשלת שמאל אינה ריאלית, גם נפתלי בנט יכול להוות מקור לתקווה. אתמול הוא הבהיר פעם אחר פעם, במהלך ראיון ארוך לגלי צה"ל, שלא יהסס להמליץ על מועמד שאינו נתניהו בפני הנשיא, אם יחשוב שלאותו מועמד יש סיכוי טוב יותר להרכיב ממשלה.
ימין חסר זהות
משה פייגלין שרוי בימים אלה במצב רוח ירוד. השבוע התברר שהתפיסה המקובלת של זהות כמפלגה של איש אחד איננה מדויקת. לפחות לא ביחס אליו. מי ששולט באמת במפלגה הוא שי מלכה, המנכ"ל, שהציב לפייגלין אולטימטום: שריין אותי ברשימה או שאעזוב. פייגלין, שתלותו במלכה כמעט מוחלטת, נאלץ להתקפל ולאכזב רבים מתומכיו.
חודשיים לפני הבחירות באפריל קיימה זהות פריימריז דיגיטליים פתוחים לציבור הרחב, לקביעת רשימת המפלגה לכנסת. פייגלין היה גאה מאוד בהליך הדמוקרטי החדשני, "ששם קץ לתורים הארוכים ולבזבוז כספי ציבור על הקמת תשתיות לקלפיות פיזיות".
הפריימריז היו אחד המהלכים שהפכו את זהות לייחודית ואטרקטיבית לצעירים, שחיפשו פוליטיקה המותאמת למאה ה-21. אלא שעתה פייגלין נאלץ לנהוג כמו פוליטיקאי "ישן", ולבקש שהפריימריז יהוו גם הצבעה על סמכותו להתערב בתוצאות הפריימריז, ולשריין למלכה את המקום השלישי.
בכך נסדקה תדמיתו כאידיאולוג וכבעל יושרה בלתי מתפשרת, וניתן האות לסערה שנמשכת כבר קרוב לשבוע בקבוצות אוהדי המפלגה בווטסאפ ובפייסבוק. תומכים רבים נשארים נאמנים לפייגלין, אך לפחות כמה עשרות ביטלו את חברותם במפלגה. בקרב חברי ההנהלה והרשימה עוד לא נרשמו עזיבות רשמיות, אך המרמור שם רב.
כל זה לא היה רלוונטי אם שאלת האיחוד עם הימין החדש היתה יורדת סופית מהפרק. לזהות לבדה אין סיכוי לעבור את אחוז החסימה. אלא שבנט ואיילת שקד רחוקים מסיכום עם איחוד הימין, בגלל המחלוקות על ההובלה ועל הרכב הרשימה המאוחדת, וכל האופציות עדיין פתוחות. שקד מעוניינת בחבירה למפלגת החרד"לים, בעוד לבנט יהיה נוח בהרבה להקים בלוק טכני של ימין ליברלי עם פייגלין.
כל התנהלותה של שקד משדרת אדישות ופקפוק בצורך ברשימת ימין ליברלי. מבחינתה, כך נראה, המשחק בימין הוא בין הליכוד לבין מפלגת ציונות דתית מאוחדת. בנט חושב אחרת. שלשום (שלישי) הוא פירסם פוסט לחיזוק טענתו, שקל היה לדמיין שהוא מופנה בכלל לשקד, אגב הודעה של הליכוד על מחויבות לסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה ובמעמד בית המשפט העליון.
"למה חייבים ימין חדש? כי אנחנו לא חייבים שום דבר לאף אחד; רק לכם", כתב בנט. הודעת הליכוד, הסביר, נובעת מכך ש"הידיים שלהם קשורות" בעניין מערכת המשפט בגלל חקירות נתניהו, ובענייני הדת והמדינה בגלל המחויבות למפלגות החרדיות. ספק אם המועמדת להנהגת הימין החדש השתכנעה בנחיצות מפלגתה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם