אחת לזמן מה אני מתגעגע לדורון רוזנבלום. לא לאיש עצמו – הגם שמדובר באדם נעים הליכות וחביב להפליא – אלא לכפולה בעיתון ששמו מתנוסס מעליה, ושבתום הקריאה בה אתה מרגיש שהיא העשירה את חייך וציידה אותך בנקודת מבט מקורית, שנונה וכמעט תמיד גם מצחיקה מאוד – על המציאות הכאוטית שמקיפה אותנו.

רוזנבלום – מהפובלציסטים והסאטיריקנים המבריקים בעברית – זכה בשנת היובל לישראל בפרס סוקולוב, על תרומתו הייחודית לעיתונים "דבר", "כותרת ראשית", "חדשות" ו"הארץ".

ב-2013 הוא הודיע על פרישתו מכתיבה, עקב תחושת מיצוי אישית וסיכם את ימיו בעיתונות העברית בטור שבו כתב, בין היתר:

"עיתונים גוועו ומתו, אחרים זהרו, התרחבו והתכווצו, דור שלם של אנשי תקשורת מצא עצמו תמיד בתזוזה, נע ונד בסערות… מזחיחות של שפע מדומה לעצב של התכווצות, מתרוצץ משמועה לשמועה, חותר לאיזו הצלה, ירא מכוכב המוות, מוצא עצמו בלי שמחת ה'וורד' ועמוק בתוך תוגת האקסל".

מאז הוא השתתק כמעט לחלוטין, ומסתפק בציוצים מזדמנים ובפינה צנועה שהוא מחזיק כתחביב בשולי עיתון "הארץ" בשם "דורון לשבת", שבה הוא מפרסם בכל שבוע מעין ויץ קצרצר ושנון בענייני השעה.

כשפניתי אליו והצעתי לו להתראיין לזמן ישראל לקראת יום העצמאות – על ישראליות, ישראל, עברית, פוליטיקה, תקשורת ומה שביניהם, כל הנושאים שהוא עסק בהם תמיד – הוא הסכים, בתנאי שהריאיון ייערך בכתב

כשפניתי אליו והצעתי לו להתראיין לזמן ישראל לקראת יום העצמאות – על ישראליות, ישראל, עברית, פוליטיקה, תקשורת ומה שביניהם, כל הנושאים שהוא עסק בהם תמיד – הוא הסכים, בתנאי שהריאיון ייערך בכתב, בצ'אט, כדי שיהיה לו זמן לפאוזות מחשבה ו"לפינג פונג שיחתי" כהגדרתו.

מבחר ויצים שפרסם דורון רוזנבלום בשנה החולפת במוסף סוף השבוע של "הארץ"

וכך, בשבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון, דורון רוזנבלום ואני התחלנו לשחק פינג פונג בווטסאפ. התוצאה שלפניכם היא לפיכך הדבר הקרוב ביותר ל"טור של דורון רוזנבלום" שפורסם ב-13 השנים האחרונות.

המעגל המאגי של ישראל

ההתעקשות של רוזנבלום להתראיין בכתב ולא להיפגש לשיחה לא הפתיעה אותי וגם לא תפתיע את כל מי שעקבו אחרי כתיבתו לאורך השנים. אודי אשרי ז"ל – שערך את רוזנבלום שנים במוסף "חדשות" ואחר כך במוסף "הארץ", ושגם אליו ואל כתיבתו אני מתגעגע מפעם לפעם, רק שאיתו נותק הקשר לתמיד – אמר עליו:

"פרפקציוניסט כמוהו לא פגשתי. הוא העורך של עצמו. הוא עורך קפדן עד רמת הפסיקים, המקפים והמפיק ב-ה'. התוצאה כל כך ייחודית, כל כך מקורית, שהמאמץ שווה".

בהקדמה לספרו "תוגת הישראליות" שיצא ב-1996 ושבו כונסו מבחר ממאמריו, רוזנבלום הסביר את הפרפקציוניזם הזה כך:

"עוד מיומי הראשון בעיתונות – באופן קצת חתרני לגבי המקצוע הזה – גיליתי מורת רוח וחוסר סבלנות לכל מה שהוא טפל וחולף, ודחף לבחון כל מה שהוא עקרוני, מהותי, קבוע. נוסף לכך, כתבתי ושכתבתי כל מאמר, כל רשימה, כל פיסת קטע ולו הטפל ביותר, כאילו חיי תלויים במידת דיוקו, צלילות ניסוחו, עמידותו. זאת מתוך איזו פנטזיה משונה, כאילו בבוא היום נעמוד למשפט או לבירור על כל טקסט שכתבנו".

עטיפת הספר "תוגת הישראליות" שיצא לאור ב- 1996 בהוצאת "עם עובד"

"תוגת הישראליות" יצא בדיוק לפני 30 שנה. חזרתי לספר ונדמה לי שאם יקראו אותו ישראלים צעירים היום הם יתקשו להבין במה הספר עוסק. מתוארת בו ישראל שחרבה. "העולם של אתמול". שאלת הפתיחה הקלילה שלי היא: למה הישראליות שאת תוגתה הפלאת לתאר הובסה? ואיזו מין ישראליות קמה על חורבותיה?
"'תוגת הישראליות' הוא לא ספר פולקלור ולא ספר נוסטלגי ולא תקליט של אריק איינשטיין. הוא לא מתרפק על הירקון ועל חצקל. זהו לקט פוליטי וסאטירי שמתמקד בעיקר בחוקי הקבע ובגלגלי השיניים הקטנים שמפעילים את ההוויה שנוצרה כאן. עיקר התגובות שאני מקבל עליו עד היום הן השתוממות על מידת האקטואליות שלו.

נכון ששמות וסיטואציות זמניות השתנו, אבל בעיות היסוד הן בדיוק אותן בעיות. זוהי אותה מציאות מעגלית, שחוזרת על עצמה שוב ושוב, רק בשטניות ובהקצנה גוברים והולכים"

"נכון ששמות וסיטואציות זמניות השתנו – אבל בעיות היסוד הן בדיוק אותן בעיות, וביתר שאת. זוהי אותה מציאות מעגלית, שחוזרת על עצמה שוב ושוב, רק בשטניות ובהקצנה גוברים והולכים: החשיבה המאגית; האינרציה והסגידה לכוח; ההאלהה של צה"ל; הרעב הכמעט פיזי ל'כתישה' עונתית; האתנוצנטריות והגטואיות של ירושלים, שניבאה אחת לאחת את המתרחש היום במדינה כולה;

"אותו 'מוט בלי דגל' שמניף ה'שמאל' האנמי; אותה הקורבניות, ובעיקר מה שקראתי כבר אז – ה'דה-ישראליות', ששוטמת כל דבר של חולין, נורמליות וחילוניות. הכול כבר שם.

"לצערי כאזרח ולסיפוקי ככותב – שום דבר לא השתנה בבסיס, אלא רק הוחרף, מקסימום הפך מסאטירה לאקטואליה. ה'ישראליות' הזו שאתה מבכה אותה ובעצם קובר כתקופה היסטורית – לצד 'התקופה הביזנטית' – היא הרי בדיוק אותה ישות שנלחמת כיום בשיניים ובציפורניים על קיומה מול אויביה מבית. רק שהיא אינה מסוגלת אפילו לנקוב בשמה, לעמוד על רגליה ולהניף את דגליה".

בפינג פונג הזה נתעכב מפעם לפעם גם על שינויים שעברו על העברית בתקופה האחרונה. אני מציע שנתחיל עם המילה "התפכחות". אחרי השבעה באוקטובר, מי בינינו התפכחו ומי לא? וממה התפכחו המתפכחים, אם בכלל התפכחו?
"תראה, מי שאין לו 'אמונה פוליטית מוצקה', חצי דתית – נניח ב'שלום', או ב'כוחו של צה"ל' – ולי ממש אין ולא הייתה – ממילא אין לו ממה 'להתפכח'. נכון שהשבעה באוקטובר קרע באבחה אחת שורה שלמה של אשליות, אבל אפילו הוא, אחרי שנתיים, לא התברר כאירוע אפוקליפטי מהפכני שמזיז שכבות טקטוניות, מחוץ לרצף הגיהינומי המוכר של חיינו.

מגרש כלי רכב שרופים שנאספו מעוטף עזה אל חניון מחוץ למושב תקומה לאחר טבח ה־7 באוקטובר 2023 (צילום: מישל אמזלג/לע"מ)

"עובדה שהאירוע אפילו לא העיף מייד ובו במקום, על חודי קלשונים, את המנהיג שאחראי למפלות במובהק. ועוד תראה שאפילו כאן, עם הזמן, הרוב הגדול יחזור לעמדות הישנות שלו, משום שיותר מהשקפה פוליטית מפוכחת מדובר אצלנו בייחולי לב, בטמפרמנט אישי, ובשיוך השבטי, ובעיקר באינרציה מתוך פחד, די מוצדק.

"תום פרידמן (פובליציסט "הניו יורק טיימס", אב"ד), שמכיר אותנו היטב, כתב מיד אחרי השבעה באוקטובר – בהתפלצות אבל גם בהבנה – שישראל הוכתה כל כך עמוק בבסיס הטראומות שלה, שהיא פשוט יצאה מדעתה. ברור שאיבדנו לגמרי את העשתונות, עם מנהיגות מטומטמת, שבמקום לאסוף אותן, ליבתה ומלבה את הטירוף עוד יותר.

"ולרוע המזל 'התברכנו' באויבים נוראיים שלמדו לקרוא אותנו, ומכירים את הטראומות העמוקות ביותר שלנו, והם יודעים בדיוק על מה ללחוץ כדי שנשתגע לגמרי. ותחשוב גם על פיצוצי האוטובוסים, והרקטות, וטבעת האש האיראנית. כדברי אלתרמן, 'תלויה עלינו החנית' – ממש פיזית, מאיימת בכל יום ורגע להחריב את בתינו. באשמתנו או לא, רוב החששות הגשימו את עצמן, וכבר התנרמלו – עוד מילה טראגית – כחלק מרצף שאנו חווים כבר דורות.

"הכי מבעית זה מה שזה עושה לנפש שלנו, מה שקורה לעם הזה, שוויתר אפילו על המאמץ לחזות של נורמליות. מבחינה זו נסתם הגולל על ההרפתקה הציונית להמציא אדם חדש, יהודי חדש, ישראלי או כנעני. זה כנראה אבוד"

"אבל יותר מאיראן וחמאס וחזבאללה, הכי מבעית זה מה שזה עושה לנפש שלנו, מה שקורה לעם הזה, שוויתר אפילו על המאמץ לחזות של נורמליות. מבחינה זו נסתם הגולל על ההרפתקה הציונית להמציא אדם חדש, תקרא לו יהודי חדש, ישראלי או כנעני. זה כנראה אבוד. הבאנו את הגורל היהודי איתנו, ועכשיו עוד מתרפקים עליו בהנאה מזוכיסטית".

דורון רוזנבלום מקריא סיפור מתוך "תוגת הישראליות" ב-1997

בוא נחדד את מה שקורה לנפש שלנו עם הוויתור על המאמץ לחזות של נורמליות שתיארת, ועם מה שנראה לי כשילוב רעיל במיוחד של אימפוטנציה (הטבח הנורא ביותר מאז השואה, קורבנות אומללים וחסרי אונים של "מחבלים בכפכפים", כמו שכינה אותם ראש ממשלתנו) ואומניפוטנציה (הצבא החזק במזרח התיכון, מחסלים בסיטונות את מנהיגי האזור, הביפרים וכו').
"המציאות לא מחודדת מספיק? המשמעות המהפכנית של הקמת המדינה פשוט פסחה על אנשים רבים. מבחינתם מה ההבדל? זה כמו לחיות ביהופיץ, רק בתוספת צבא המשמש לקהילה היהודית הארצישראלית כמעין הגולם מפראג. אלא שבניגוד למהר"ל – שלפי האגדה בנה את הגולם לצרכי הגנה וידע איך לשלוט בו – אנחנו מגזימים גם באובר-קיל וגם בקורבניות.

"בקיצור, אנחנו חיים כקהילה, לא כמדינה. כל הדברים שהציונות המעשית ניסתה לעקור, ושנחשבו כאילוצי החיים בגלות – הצורך להתחכם, להערים, תחושת הזרות והניכור כלפי השלטונות, השתדלנות, ההתחמקות מחובות, חוסר האחריות והמודעות לגבולות של חיים ריבוניים – כל הדברים המבישים האלה צצו והרימו עכשיו ראש מחדש. ולמרבה הצרה, בדיוק טיפוס האדם הזה התברג לעמדות השלטון והכוח.

"אגב, משעשע לראות את הדיסוננס הזה, שבו בלית ברירה – אחרי שרוקנו מכל תוכן את ה'סטייט' עצמו – הם המציאו את ה'דיפ סטייט', כאילו בתקווה שאיזו ישות עלומה בכל זאת מנהלת במחשכים את המדינה הזאת. המדינה-שמדינה שאין להם מושג מה לעשות בה מלבד ללקט טובות הנאה מתחת לשולחן שלה".

"משעשע לראות את הדיסוננס הזה, שבו בלית ברירה – אחרי שרוקנו מכל תוכן את ה'סטייט' עצמו – הם המציאו את ה'דיפ סטייט', כאילו בתקווה שאיזו ישות עלומה בכל זאת מנהלת במחשכים את המדינה הזאת"

אתה תהיה בשנה הבאה בן 80. נולדת עם המדינה וגדלת בישראל שהייתה תחת צילו של דוד בן-גוריון. ילדיי נולדו בתחילת שנות האלפיים והם לא מכירים ישראל שאינה עסוקה כל הזמן בדמותו, במשפחתו, בדבריו, בהבטחותיו, בהישגיו ובמחדליו של בנימין נתניהו. בשבתך כעת על הכס הנישא של זקני השבט, מה צעירי השבט לא יודעים על ישראל שאבדה בדרך לכאן?
"קראתי לא מזמן שאישה אחת בארצות הברית הגישה תביעה נגד הנשיא דונלד טראמפ, באשמת גניבת שנים מחייה ומחיי הדור שלה. רק תחשוב כמה שנים נגנבו מחייהם של לפחות שני דורות בארץ, ואיזו תביעה זו יכולה להיות כאן נגד נתניהו: הבזבזן הגדול ביותר של הזמן, האנרגיות, הכספים, השנים, החיים. האיש שהתרוצץ בתזזית במשך עשורים כדי להישאר במקום.

ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים משותפת עם קנצלר גרמניה פרידריך מרץ, 7 בדצמבר 2025 (צילום: Alex Kolomoisky/POOL)

"הילדים שלך לא מכירים את התקופה שבה לזמן עוד הייתה תזוזה, ולחיים בישראל הייתה איזו אנרגיה עם מבט קדימה – איחולים, תקוות, 'שנת שגשוג', התקדמות, חילופי שלטון, כוונות טובות, תקוות לשלום… עד שבא האיש המוזר והדסטרוקטיבי הזה, נתניהו, והדבר הראשון שהבטיח לאחר שנבחר זה 'הנמכת הציפיות', וזה הדבר היחיד שהוא עמד בו והגשים מעבר לכל דמיון. עד כדי כך, ש'החיים עצמם' – עצם האי-היכחדות – כבר נחשבים הישג עצום.

"במילים אחרות: ישראל היא אולי המקום היחיד בעולם שבו הצעירים יכולים לקנא בזקנים. אלה לפחות חיו פעם, עם תזוזות בהווה ומבט לעתיד, ואפילו כיום הם נהנים לפחות מהפריווילגיה של לשבת ליד דלת היציאה, כשהחיים הפכו לשעת חירום נצחית".

"ישראל היא אולי המקום היחיד שבו הצעירים יכולים לקנא בזקנים. אלה לפחות חיו פעם, עם תזוזות בהווה ומבט לעתיד, ואפילו כיום הם נהנים לפחות מהפריווילגיה של לשבת ליד דלת היציאה, כשהחיים הפכו לשעת חירום נצחית"

להרגיש כמו עבד משוחרר

רוזנבלום פרש לגמלאות ב-2013 ובלי חרטות ופקפוקים ירד כמעט לחלוטין מהרדאר הציבורי. הוא מספר שבשנים האחרונות התפתחה אצלו אובססיה לקיצור, לניכוש, ללקוניות. הוא גם מזהה שהנטייה הזו שלו משתלבת בהפרעת הקשב הכללית. מבחינתו ההתכתבות היחסית ארוכה בינינו גורמת לו להרגיש פטפטן שקיבל הפוגה נעימה וחופשה מהמינימליזם.

"מאז נעוריי הקסים אותי רעיון 'הפרישה'", הוא מסביר, "מאד התרשמתי למשל מכך שהמלחין רוסיני פרש בגיל 37 מכתיבת אופרות והתמסר לבישולים ולהכנת אומצות. ואמנם אחד מרגעי ההארה של חיי צץ כאשר יועץ פרישה הסביר לי כמה הנטו שלי בפנסיה בעצם קרוב למשכורת. זה היה רגע ה'אההה!' שלי, שבו אתה שואל מה הנשמה שלך באמת רוצה.

דורון רוזנבלום במהלך שירותו הצבאי, בסוף שנות השישים (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של דורון רוזנבלום)

"ובאמת, מרגע הפרישה התחיל אושר שלא התפוגג עד היום. קודם כל – היעדר האילוץ. אחרי עשרות שנות שיעבוד לטור שבועי, או החובה להגיב בשיקול מלומד אחרי אירועים שבקושי הספקת לעכל כאחד האדם – כמו רצח רבין ונפילת התאומים – פתאום הרגשתי כמו עבד משוחרר, עם שמחת הפטור הזה מ'להגיב', 'להביע דעה'… עם החופש המתוק הזה לשתוק כשבא לך.

"סוף סוף התאפשר לי להתכנס בעצמי ובעולמי – ספרות, מוזיקה, קולנוע, מסעות, אהבות, סתם עצלות, ושאר ההנאות שהפרישה מאפשרת, ופה ושם גם גיחות לאקטואליה. מסתבר שרוסיני צדק!"

בטקסט של רוזנבלום שאני מאד אוהב, שפורסם ב-1985 ב"כותרת ראשית" תחת הכותרת "בחזרה לביצות", הוא כותב, בין היתר:

"עד מלחמת ששת הימים היינו אומה אחרת לחלוטין. אומה שאפשר להתרפק עליה בנוסטלגיה. אבל הרפולים והיוסקאלאך מגוש אמונים, שהקימו לנו כבחלום בלהות מדינה דו-לאומית, הצליחו להחזיר את רוב העם לתקופת הנבוט והאבו ג'ילדה. בעוד הישראלים בעלי התודעה העמומה של משמעות המהפכה הציונית, שקו פרשת המים שלה הוא הקמת מדינת ישראל, כבר נחשבים למיעוט מתכווץ והולך של יפי נפש לא מובנים, הנאחזים בסעיפים קטנים של החוק או מגילת העצמאות כמו בקש אחרון".

חשבתי על הפסקה הזו לא פעם במהלך הפגנות שלטון החוק ומגילת העצמאות שבהן השתתפו בעיקר בני המיעוט המתכווץ והולך של יפי נפש, שגם התבגרו בינתיים בארבעים שנה. ובינתיים את הרפולים והיוסקאלאך החליפו הבן-גבירים והסמוטריצ'ים ומדינת הבלהות הדו-לאומית קמה ונהייתה. עוד אפשר בכלל לעצור את התהליך הזה, או שחבל לבזבז זמן על אשליות? נדמה לי שכשכתבת את הדברים עוד האמנת שאפשר לתקן.
"הציטוט הזה רק מזכיר שכל מה שנדמה לנו כיום כחיים בחלום בלהות – בעצם היה איתנו תמיד. ההבדל הוא רק בניואנסים ובעוצמות ההדחקה. ישראל קמה עם נכות מלידה: היא תמיד הייתה תיאוקרטיה ברמות שונות של הסוואה.

"ישראל קמה עם נכות מלידה: היא תמיד הייתה תיאוקרטיה ברמות שונות של הסוואה. אבל כשאני והמדינה היינו צעירים, לא כל כך לקחתי ברצינות את הדיבורים והבכיות של מבוגרים ממני על אי-הפרדה בין דת ומדינה"

"אבל כשאני והמדינה היינו צעירים, לא כל כך לקחתי ברצינות את הדיבורים והבכיות של מבוגרים ממני על אי-הפרדה בין דת ומדינה, הממשל הצבאי, הביטחוניזם. חשבתי לתומי – ורבים חשבו לתומם – שהאנרגיות הצעירות וכל גילויי החיות של ציוויליזציה חדשה – השירים, הריקודים, הלהקות הצבאיות, היצירה העברית – יעשו את שלהם ויתגברו על הנכויות האלה, מה עוד שהיו כוחות פוליטיים שעוד פעלו לשינוי.

הפגנה של חרדים נגד חוק הגיוס בשכונת מאה שערים בירושלים, 3 בפברואר 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"אז קיווינו שהסגנון יתגבר על התוכן. אמה-מה? לדרבי היהודי-ישראלי יש חוקים משלו. דבר אחד לא הובא בחשבון, וזה עליית הדת. גם אצלנו וגם אצל הערבים. 'דת' לא במובן התיאולוגי אלא יותר במובן הנפשי, כצורת הפעלה של המוח.

"אתן לך דוגמה: פעם עשיתי בינג' בכרכים של יומני דוד בן-גוריון, והתרשמתי איך בזמן מלחמת העצמאות, כששום דבר לא היה ברור והסוף לא היה ידוע, האיש הזה ישב וחישב לבדו, כמו חנווני, כל טנק וכל רובה וכל מספר אנשים שישבו באיזו גבעה.

"הוא לא סמך שמישהו יעשה את זה. האחריות הייתה עליו. הוא ידע שהמציאות לא יכולה להיות יותר מסך מרכיביה. פשוט עניין פיזיקלי: כך וכך כוחות, כך וכך נתונים – ושום נס לא מובטח.

"לזה אני קורא מחשבה חילונית. נכון שהיו לו רטוריקות משיחיות פסבדו-אינטלקטואליות, אבל כשזה הגיע להחלטות – הוא היה החילוני מכולם. היחיד שהשתווה לו היה אולי יצחק רבין, שהזהיר מה'סמוך' והיה מודע לאפרוריות של החולין והיה שרוי לגמרי בחשיבה לא מאגית. והרי ביסוד העניין זה מה שנחוץ לנו: חשיבה קונקרטית חילונית, משוחררת מכל מיסטיקה".

משוחררת מ"ימים של נס".
"דווקא משום שיש צד רוחני טרנסצנדנטלי בכל התהליך הזה של התחיה הלאומית, צריך להיזהר ממנה ולעבוד איתה בשכל. אבל זה בדיוק ההפך ממה שקורה היום: מה שאנחנו רואים היום זו אינפנטיליזציה של הכול. מנהיגות דלוזיונלית נוסח נתניהו, עם צורת מחשבה של דרשת בר-מצווה. הוא חי בלה-לה-לנד. מציב עצמו לתועלתו כחלק מההוויה הזאת שקרויה 'עמישראל'.

"מה שאנחנו רואים היום זו אינפנטיליזציה של הכול. מנהיגות דלוזיונלית נוסח נתניהו, עם צורת מחשבה של דרשת בר-מצווה. הוא חי בלה-לה-לנד. מציב עצמו לתועלתו כחלק מההוויה הזאת שקרויה 'עמישראל'"

דורון רוזנבלום (צילום: באדיבות המצולם)

"ו'עמישראל' היא איזו ישות מיסטית או רטורית שמרחפת אי-שם בחלל מעל לאוקיינוס האטלנטי, עשויה ממליצות נאומים ומנייר כרומו של אלבומים, והיא ההיפך הקוטבי מהישראליות הקונקרטית, מהעם הישראלי שהוא סך כל הדברים החיים, ולא משהו שהוא גדול מהם… האם יש סיכוי להתעורר מהערפל המאגי הזה? לא יודע. זה מה שיפה במציאות, שתמיד נתקלים בה והיא תמיד מנצחת".

בדיוק סיימתי לפתח בעזרת AI – כמקובל היום – מכונת זמן מעולה. אם אני מחזיר אותך עכשיו ל-1985, אתה לוחש על אוזנו של דורון רוזנבלום הצעיר מ"כותרת ראשית": "חבוב, תארוז ותתחפף מכאן, המקום הזה אבוד"? או בכלל לוחש לו משהו אחר?
"הלחישה הזאת מלווה כל ישראלי מהרגע שבו הוא מתחיל לחשוד שהחסידה שמטה אותו במקום גרוע. השאלה רק 'כמה גרוע'. אז יש עליות וירידות, ויש העניין הזה של עצלות, והרגל, ואינרציה, והעברית, ואזור נוחות. אבל מה עושים כשגם נוחות כבר אין, והאזור נשמט מתחת רגליך?

"ומצד שני איש לא ריפד לך מקום אחר. ומצד שלישי – בכל זאת לא חבל?  נצבר פה משהו, שאתה חלק ממנו והוא ממך. ואולי פשוט לקבל את הדין ולחיות את זה לעומקו ועד סופו, בתקווה שיונג צדק בעניין הזה של 'סינכרוניסיטי' – שגם לאקראיות יש בדיעבד איזו משמעות?

"ולשאלתך: אולי הייתי צריך ללחוש לעצמי כבר אז את הצו והמורשת שהנחיל לנו לימים מנהיג דגול: 'פאק-איט. תהיה נתניהו. תחשוב רק על עצמך'".