זה היה, ככל הנראה, בית ההארחה המוזר ביותר בהיסטוריה – ואולי גם הנפיץ שבהם. המקום נפתח על ידי בעלות הברית בסתיו 1945, ולכל אורחיו היה דבר אחד בלבד במשותף: כולם זומנו כעדים במשפטי נירנברג. מעבר לזה, כמעט שלא היה ביניהם דבר.

"גלריית הדמויות יוצאת הדופן" שעתידה הייתה להתארח בחודשים הבאים בווילה שברחוב נובאליס 24 בנירנברג, נעה בין "תומכיו הגדולים של היטלר לקורבנותיו המעונים, ממבצעי הזוועות הנאציות ועד לניצולי מחנות הריכוז".

החבורה האבסורדית והמגוונת הזו עומדת במרכז ספרה החדש של הסופרת נטלי ליווינגסטון, "נשות נירנברג: סיפורן שלא סופר של שמונה הנשים שהעמידו את הנאצים לדין" (The Nuremberg Women: The Untold Story of the Eight Women Who Brought the Nazis to Justice), שרואה כעת אור.

זה היה, ככל הנראה, בית ההארחה המוזר ביותר בהיסטוריה – ואולי גם הנפיץ שבהם. לכל אורחיו היה דבר אחד בלבד במשותף: כולם זומנו כעדים במשפטי נירנברג – גנרלים גרמנים ואנשי האקדמיה הנאצית לצד ניצולי שואה 

בזמן שגנרלים מהוורמאכט, אנשי אקדמיה נאצים בכירים ונשותיהם של חברים בממשלת היטלר התחככו במסדרונות ביהודים פולנים ובניצולים צרפתים מאושוויץ, האחריות הבלתי אפשרית להרגעת המתחים ולשמירה על השקט בבית נפלה על כתפיה של אישה אחת: הרוזנת אינגבורג קלנוקי – אצילה פרוסית שנבחרה אישית על ידי האמריקאים לשמש כמארחת הרשמית בבית.

נטלי ליווינגסטון, מחברת הספר "נשות נירנברג" (צילום: מרי מקרטני)

אינגבורג, אם לארבעה, הייתה "אמיצה, יפהפייה וחסרת פחד", כותבת ליווינגסטון, ומראהּ אף הושווה לזה של כוכבת הוליווד ג'ין הארלו. יומנה האישי, והספר שפרסמה בהמשך (אחד הספרים הראשונים על משפטי נירנברג שנכתבו בידי אישה), מספקים כיום תיעוד היסטורי רב-ערך של הסיפור המדהים וההזוי לעיתים שהתרחש ב"בית העדים".

הבית עצמו שכן בארלנשטגן, פרבר פסטורלי של נירנברג. המבנה הדו-קומתי, שניצב בקצה רחוב שקט וללא מוצא, היה צנוע למדי בהשוואה לטירה הגותית בתורינגיה שבה גדלה אינגבורג.

אינגבורג, אם לארבעה, הייתה "אמיצה, יפהפייה וחסרת פחד", ומראהּ אף הושווה לזה של כוכבת הוליווד ג'ין הארלו. היא סיפקה תיעוד היסטורי רב-ערך של הסיפור המדהים וההזוי לעיתים שהתרחש ב"בית העדים" בנירנברג

הוא בוודאי היה צנוע בהשוואה לבית המידות ברחוב סהר היוקרתי בבודפשט, שבו נהגו היא ובעלה הוגו – נצר לשושלת אצולה הונגרית בת שש מאות שנה – לארח בקביעות את המי ומי של החברה והתרבות בעיר.

אבל הבית ברחוב נובאליס הציע לקלנוקי מצרך נדיר: מידה של ביטחון, יציבות והגנה, שלא ידעה מאז פלישת הנאצים להונגריה במרץ 1944.

מבט מבחוץ על האכסניה לשעבר ברחוב נובאליס 24, נובמבר 2022 (צילום: גוגל סטריט וויו)

הבריחה מהגסטפו והמפגש עם האמריקאים

אינגבורג והוגו, שהכירו בבית ספר לאמנות במינכן בראשית שנות ה-30, היו למעשה במנוסה מהנאצים במשך שנים ארוכות. הם נטשו את הרייך השלישי ועברו לבודפשט כבר ב-1939, זמן קצר לאחר הפלישה הגרמנית לחבל הסודטים.

הוגו, מונרכיסט שמרן ומתנגד חריף לנאצים, התמנה בבודפשט לעורך עיתון בשפה הגרמנית, וניצל את הבמה כדי לתקוף בחריפות את הברית של הונגריה עם היטלר ולהרעיף שבחים על וינסטון צ'רצ'יל.

אינגבורג והוגו, שהכירו בבית ספר לאמנות במינכן בראשית שנות ה-30, היו במנוסה מהנאצים במשך שנים ארוכות. במרץ 1944 נמלטו עם ילדיהם מביתם בבודפשט, שעות ספורות בלבד לפני שאנשי הגסטפו פשטו עליו

במרץ 1944 נמלטו בני הזוג, שלושת ילדיהם והמטפלת מביתם בבודפשט, שעות ספורות בלבד לפני שאנשי הגסטפו פשטו עליו.

בסופו של דבר הם מצאו מקלט במעון הקיץ של הברון וילמוש אפור, הבישוף הקתולי של גיור. הברון העניק מחסה לא רק למשפחת קלנוקי, אלא גם לפליטים פוליטיים אחרים וליהודים שניצבו בפני סכנת מוות הולכת וגוברת.

הרוזנת אינגבורג קלנוקי בתמונה לא מתוארכת (צילום: אינו ידוע)

אך הכובשים הנאצים ובעלי בריתם הפשיסטים ההונגרים לא היו מקור הדאגה היחיד של בני משפחת קלנוקי: הצבא האדום התקדם במהירות ממזרח.

אינגבורג, שהייתה אז בהיריון עם ילדה הרביעי, החליטה לצאת מערבה עם ילדיה. הוגו החליט שחובתו הפטריוטית היא להישאר בהונגריה, ובני הזוג התאחדו מחדש רק בסוף 1946 או 1947.

זו התבררה כהחלטה נבונה מצידה של אינגבורג. הברון אפור נרצח בהמשך בידי חיילים סובייטים, כשניסה בגופו להגן על נשים שחששו להיאנס בידי חיילי הצבא האדום.

כשהצבא האדום התקדם במהירות ממזרח. אינגבורג, שהייתה בהיריון עם ילדה הרביעי, החליטה לצאת מערבה עם ילדיה. הוגו החליט שחובתו הפטריוטית היא להישאר בהונגריה, ובני הזוג התאחדו מחדש רק לאחר המלחמה

עם כניעתה של גרמניה ב-1945, גבר חששה של אינגבורג מפני גירוש למזרח אירופה שנותרה בשליטת הסובייטים. אולם לאחר שהתעלפה מתשישות בעודה מבקשת את עזרתו של רב-סרן אמריקאי, הוא ריחם עליה ודאג לצרף אותה לשיירה צבאית שעשתה דרכה מערבה לנירנברג. שם אסף אותה קצין אמריקאי אחר, סרן קר, והביא אותה לבית חולים, שבו ילדה בשלום את ילדה הרביעי.

מבט מבחוץ על היכל הצדק בנירנברג שבגרמניה, שם התנהלו המשפטים נגד פושעי המלחמה הנאצים. 16 ביוני 1948 (צילום: AP Photo)

קר זיהה במהירות שאינגבורג – אישה גרמנייה משכילה שלא היה לה כל קשר לעבר הנאצי, וששלטה באנגלית, צרפתית והונגרית – עשויה להועיל מאוד לשליטיה החדשים של העיר ההרוסה. בתוך ימים ספורים, הוצעה לה משרת המארחת הראשית בבית העדים.

קר זיהה במהירות שאינגבורג – גרמנייה משכילה שלא היה לה כל קשר לעבר הנאצי, וששלטה באנגלית, צרפתית והונגרית – תועיל מאוד לשליטיה החדשים של נירנברג ההרוסה

"כמו שקורה לעיתים קרובות כל כך במלחמה, וגם בחיים בכלל, הרבה מאוד תלוי פשוט במזל", אמרה ליווינגסטון בריאיון לזמן ישראל.

"התפקיד הזה הציל את חייה. אילו הייתה נשלחת בחזרה להונגריה בתור אצילה הונגרייה בורגנית, הגורל שהיה ממתין לה מידי הקומוניסטים היה אכזרי להחריד".

מבט מבחוץ על היכל הצדק בנירנברג, שבו 21 פושעי מלחמה נאצים ממתינים למשפטם. 16 בנובמבר 1945 (צילום: AFP)

האורחים מתחילים להגיע: "המורה הרוחני" של היטלר

באוקטובר הגיע לבית האורח הראשון של אינגבורג: קרל האוסהופר. מדובר באינטלקטואל נאצי קשיש, שנהג לבקר את היטלר מדי שבוע בתקופה שבה נכלא בעקבות הפוטש הכושל במרתף הבירה במינכן ב-1923.

להאוסהופר יוחסה ההיכרות שערך להיטלר הצעיר עם רעיון ה"לבנסראום", או "מרחב המחיה" – התפיסה המעוותת שהייתה עתידה להניע את מדיניות הרצח וההתפשטות של הנאצים ב"ארצות הדמים" של מזרח אירופה.

באוקטובר הגיע לבית האורח הראשון של אינגבורג: קרל האוסהופר. מדובר באינטלקטואל נאצי קשיש, שנהג לבקר את היטלר מדי שבוע בתקופה שבה נכלא בעקבות הפוטש הכושל במרתף הבירה במינכן ב-1923

באופן אירוני, אף שהיה אנטישמי נלהב, האוסהופר היה נשוי לאישה ממוצא יהודי, מרתה, וסירב בתוקף להיכנע ללחצים הממסדיים להתגרש ממנה. הוא אף ניצל את ידידותו הקרובה עם סגנו של היטלר, רודולף הס, כדי להשיג פטור חריג מחוקי הגזע הנאציים עבור מרתה ושני בניהם, אלברכט והיינץ.

בזמן שהאוסהופר התגורר בבית ברחוב נובאליס, צוות התביעה האמריקאי בחן האם להעמיד אותו לדין פלילי. בסופו של דבר הוחלט להימנע מכך, רק משום שהתובעים לא רצו ש"ימות בידינו" מחמת גילו ומצבו.

דיוקן של קרל האוסהופר, משמאל, ורודולף הס ב-1920 (צילום: נחלת הכלל)

אינגבורג, כמארחת מקצועית, בחרה שלא להתעכב על השאלות המוסריות שהעסיקו את התביעה. במקום זאת, היא העדיפה לשוחח איתו על נושאים טעונים פחות, בהם עולם האמנות של מינכן בסוף שנות ה-20 וביתו של האוסהופר בדרום בוואריה.

אינגבורג, כמארחת מקצועית, בחרה שלא להתעכב על השאלות המוסריות שהעסיקו את התביעה. במקום זאת, היא העדיפה לשוחח עם האינטלקטואל הנאצי על נושאים טעונים פחות, כמו עולם האמנות של מינכן בסוף שנות ה-20

אולם האוסהופר היה אדם מיואש, גם אם לא בהכרח מלא חרטה. זמן קצר לפני שעזב את הבית, הוא שוחח בגילוי לב עם אינגבורג על האפשרות שישים קץ לחייו. ואכן, במרץ 1946 התאבדו הוא ומרתה יחד באחוזתם הכפרית.

"נראה שאינגבורג באמת חשה אמפתיה וחיבה אנושית כלפי קרל האוסהופר, שהיה למעשה המנטור הפוליטי של היטלר", מציינת ליווינגסטון. "ביומן שלה וברשימותיה היא לא נראית כמי שמתייחסת לזוועה שבדבר או באיש. במקום זאת, היא מתמקדת בחמלה בכך שהוא אדם זקן, שברירי ושבור לב".

דיוקן של הנרייטה פון שיראך משנות ה-30, שככל הנראה צולם בסטודיו של אביה, היינריך הופמן<br />(צילום: נחלת הכלל)

הצלם של הפיהרר שולף קסמים לילדים

היינריך הופמן, צלמו האישי של היטלר (שלטענתו הגאה היה גם חברו הטוב ביותר), היה עליז ואופטימי בדיוק כפי שהאוסהופר היה שבור ומיואש. אינגבורג השכילה להיעזר באישיותו החברותית וביכולתו להצחיק – הוא אף בידר את האורחים האחרים ואת ילדיה של המארחת במעשי קסמים – כדי להרגיע מתחים בארוחות הערב ולהכניס מעט קלילות לאווירה הכבדה בבית.

הופמן התעקש בשיחותיו והכחיש בתוקף שלהיטלר היה ידע כלשהו על המתרחש במחנות ההשמדה. הוא היה נחוש להראות לאינגבורג "צד אחר" ורך יותר באישיותו של הפיהרר. הוא הציג אותו כ"שילוב של דוד עשיר ומפנק, מאהב לוהט ועריץ מיטיב", ואף הראה לה בגאווה כמה מציורי הנוף בצבעי מים שצייר היטלר בעצמו.

היינריך הופמן, צלמו האישי של היטלר, הכחיש בתוקף שהיטלר ידע על המתרחש במחנות ההשמדה. הוא היה נחוש להראות לאינגבורג "צד אחר" ורך יותר של הפיהרר, שאותו הציג כ"דוד עשיר ומפנק, מאהב לוהט ועריץ מיטיב"

בתו של הופמן, שהגיעה לבקר את אביה בבית העדים מצוידת בוויסקי וסיגריות, התכחשה פחות לפשעי הנאצים. הנרייטה פון שיראך, אשתו של מנהיג הנוער ההיטלראי בלדור פון שיראך, הכירה את היטלר מקרוב עוד מאז שהייתה ילדה.

באביב 1943, כשהייתה נשואה לאחד מבכירי עושי דברו, היא אזרה אומץ והתעמתה עם הפיהרר בבית הנופש ההררי שלו בבוואריה ("קן הנשרים"), בנוגע ליחס ליהודים שלו הייתה עדה במו עיניה באמסטרדם. היטלר ביטל את דבריה בזלזול כ"רגשנות", ובני הזוג פון שיראך לא הוזמנו עוד לעולם לברגהוף.

הגנרל ארווין להאוזן (יושב משמאל) מעיד בפני בית הדין בנירנברג שבגרמניה בנובמבר 1945 (צילום: AP Photo)

מעטים מהאורחים בבית נראו חסרי דאגות ונינוחים כמו הופמן הצלם. הגנרל ארווין פון לאהוזן, למשל, שהיה בעבר קצין בכיר במודיעין הצבאי הגרמני והצטרף למחתרת נגד היטלר בראשית שנות ה-40, היה העד הראשון מטעם התביעה.

הוא נקרא להעיד במפורט על רצח שבויי המלחמה הסובייטים ועל האיינזצגרופן – יחידות הרצח הניידות שביצעו מעשי טבח המוניים ביהודים בבורות הירי. לאהוזן, כתבה אינגבורג בהמשך, הסתובב במסדרונות הבית ונראה "שקוע עיניים… כמו סהרורי שאינו מסוגל להתעורר מסיוט".

ארווין פון לאהוזן, שהיה קצין בכיר במודיעין הגרמני והצטרף למחתרת נגד היטלר, העיד במפורט על רצח שבויי המלחמה הסובייטים ועל האיינזצגרופן. אינגבורג תיארה אותו "כמו סהרורי שאינו מסוגל להתעורר מסיוט"

לאהוזן היה רק אחד מקבוצה של קציני צבא בכירים שנשלחו ללון בבית העדים. עימם נמנו גנרל הלופטוואפה אולריך קסלר; ארנסט קסטרינג, ששימש נספח צבאי במוסקבה בתקופת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ; הגנרל קלמן הארדי, עוזרו של מנהיג הונגריה, האדמירל מיקלוש הורטי; ואמיל פון רינטלן, נספח צבאי ברומא. מחוץ לחדר השינה של כל אחד ואחד מהם הוצב שומר צבאי אמריקאי לאורך כל שעות היממה.

ברטוס גרדס, מקורבו של ארנסט קלטנברונר (קצין האס-אס הבכיר ביותר שהועמד לדין ואחד האחראים הראשיים לשואה בשנותיה האחרונות של המלחמה), הגיע לבית העדים בדצמבר 1945. זה קרה בדיוק בזמן שבית המשפט המרכזי בעיר שמע עדויות מצמררות על רצח 60 אלף יהודים בגטו ורשה.

מפקד הגסטפו הראשון, רודולף דילס, בתמונה מ-1933 (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני, Bild / CC-BY-SA 3.0)

בעוד שהגילויים המחרידים מהמשפט שודרו מדי ערב ברדיו המקומי, תגובותיה האישיות של אינגבורג לכמה מאורחיה היו, בלשון המעטה, משונות ומנותקות.

רודולף דילס, ראש הגסטפו הראשון, למשל, תואר בזיכרונותיה כגבר בעל עיניים שיקדו בהן "חיוניות" ו"תשוקה". חיוכו היה "מפרק מנשק; עיניו גלויות לב מדי, מערבבות תחינה בעונג, ומבטן אליי היה כמו מגע".

האם אפשר בכלל להצדיק משיכה מינית או רומנטית לקצין נאצי בכיר? נראה שאינגבורג ניסתה, וטענה בכתביה כי בתקופתו של דילס, הגסטפו עדיין היה "רחוק מאוד ממכשיר הטרור המוחלט והאכזרי שהיה עתיד להפוך"

"היא פשוט הייתה קצת מאוהבת בו", סבורה ליווינגסטון. האם אפשר בכלל להצדיק משיכה מינית או רומנטית לקצין נאצי בכיר? נראה שאינגבורג ניסתה לעשות זאת, כשהסבירה לעצמה בכתביה כי בתקופתו של דילס, הגסטפו עדיין היה "רחוק מאוד ממכשיר הטרור המוחלט והאכזרי שהיה עתיד להפוך להיות תחת הימלר והיידריך".

אורח אחר בבית העדים התאהב לחלוטין באינגבורג. וילהלם שיידט, קצין קבע בוורמאכט שהיה שותף ל"קשר יולי" הידוע להתנקשות בחיי היטלר, התוודה בפני הרוזנת על רגשותיו העזים, אך היא דחתה אותו מייד. אינגבורג, שכתבה כי חשה "אי-נוחות ניכרת ומעיקה בנוכחותו", נאלצה למרות זאת להתמודד עם חיזורים בלתי רצויים נוספים מצידו במהלך שהותו במקום.

מבט מבחוץ על כלא נירנברג ומאבטחיו בדצמבר 1945, במהלך משפטי נירנברג (צילום: AP pool / AFP)

"תפקיד שכל חייה הכשירו אותה למלא"

כישוריה הלשוניים של אינגבורג, מעמדה החברתי הגבוה והרקע האריסטוקרטי שממנו באה, הפכו אותה למתאימה במיוחד לאתגר של ניהול "בית העדים" הבלתי אפשרי הזה.

"היא הייתה מקסימה, מאופקת ומתוחכמת להפליא", מתארת ליווינגסטון. "היא הייתה מנומסת מאוד, מעודנת מאוד, ובמשך כל חייה הקודמים אירחה אירועים אמנותיים וספרותיים ואנשי חברה. זה היה תפקיד שכל חייה הכשירו אותה למלא – לארח אנשים ולשמור על נימוסים".

כישוריה הלשוניים של אינגבורג, מעמדה הגבוה והרקע האריסטוקרטי שממנו באה, הפכו אותה למתאימה במיוחד לאתגר של ניהול "בית העדים" הבלתי אפשרי הזה. גם דם האצולה הכחול שזרם בעורקיה מילא תפקיד חשוב

גם דם האצולה הכחול שזרם בעורקיה של אינגבורג מילא תפקיד פסיכולוגי חשוב ביחסיה עם אורחיה הגרמנים הבכירים.

"היא לא הייתה יכולה להיות בחירה מושלמת יותר עבור האמריקאים", אומרת ליווינגסטון. "הגברים המסוימים האלה, יוצאי מערכת הצבא והמפלגה, היו אובססיביים למעמד ולהיררכיה. הסנוביות שלהם והתפיסות המיושנות מאוד שלהם על מעמד חברתי, דרגות וייחוס, עזרו לה מאוד למצוא חן בעיניהם ולשלוט בנעשה בבית".

הרמן גרינג על דוכן העדים להגנתו בנירנברג, גרמניה. 13 במרץ 1946 (צילום: AP Photo/Eddie Worth)

בזיכרונותיה נמנעה אינגבורג מלעסוק בהרחבה בעברם הנאצי של הגברים שהתגוררו תחת קורת הגג שלה, או מלעמת אותם עימו.

"הקשבתי, תהיתי, וניסיתי לא לשפוט ולא להצדיק, אלא רק להתגבר אישית על המרירות שלי כלפי אלה שנשאו בחלק מהאשמה הגדולה", כתבה בניסיון להסביר את שתיקתה.

אינגבורג נמנעה מלעמת את אורחיה עם עברם הנאצי. "הקשבתי, תהיתי, ניסיתי לא לשפוט ולא להצדיק, אלא רק להתגבר אישית על המרירות שלי כלפי אלה שנשאו בחלק מהאשמה הגדולה", כתבה בניסיון להסביר את שתיקתה

"היא כמעט אף פעם לא מתייחסת למעשים המפלצתיים או מעירה עליהם שהגברים האלה, שישנו בחדר הסמוך אליה, היו אשמים בהם", אומרת ליווינגסטון.

"אני חושבת שהסיפור עם הרוזנת קלנוקי היה שהיא פשוט לא הייתה אדם אידאולוגי או פוליטי בשום צורה. היא הייתה, במהותה, מארחת. אשת סלון קלאסית. ברור שהיה לה מצפון ולב גדול, אבל איכשהו פיתחה את היכולת יוצאת הדופן הזאת להפריד בין הדברים ולחיות במידור מוחלט".

מארי-קלוד וייאן-קוטורייה, 27 בדצמבר 1946 (צילום: נחלת הכלל)

היהודים נכנסים לתמונה: הסיוט פוגש את המציאות

כמובן, לא כל האורחים שחצו את מפתן הבית היו בבחינת נאשמים הראויים לביקורת ושיפוט. אף שלא הוזכרה כלל בתיאורה המאוחר של אינגבורג, ליווינגסטון משוכנעת שמארי-קלוד וייאן-קוטורייה – פעילת המחתרת הצרפתייה ששרדה גם את אושוויץ וגם את מחנה ראוונסבריק – שהתה בבית העדים לפחות לילה אחד בינואר 1946.

לדעת ליווינגסטון, זוהי השמטה מוזרה ומטרידה מצידה של אינגבורג: הרי כבר למחרת הפכה וייאן-קוטורייה לאישה הראשונה שהעידה במשפטי נירנברג, וסיפקה לאולם בית המשפט ההמום את אחד התיאורים הראשונים מכלי ראשון של הזוועות הבלתי נתפסות שהתרחשו במחנות.

המבחן הגדול והמטלטל ביותר הגיע ביולי 1946, עם בואם של חמישה אורחים חדשים: ארבעה יהודים פולנים שניצלו מטרבלינקה וממיידנק, וניצול גרמני לא יהודי שעבר מסכת עינויים בכמה מחנות, בהם מאוטהאוזן

אולם המבחן הגדול והמטלטל ביותר הגיע רק ביולי 1946, עם בואם של חמישה אורחים חדשים לבית: ארבעה יהודים פולנים שניצלו מטרבלינקה וממיידנק, וניצול גרמני לא יהודי שעבר מסכת עינויים בכמה מחנות, בהם מאוטהאוזן.

ליווינגסטון מתארת את הרגע שבו נחשפה בארכיון לעובדה שראשי משטר הפשע וקורבנותיהם הישירים נשלחו להתגורר באותו בית הארחה מבודד בדיוק, כ"גילוי מזעזע ומצמרר באמת".

"המחשבה המעוותת שמניצולי מחנה ריכוז, שזה עתה יצאו מהתופת, ציפו לחיות תחת אותה קורת גג, לישון באותה קומה, ולאכול באותו חדר ממש עם אותם גברים שגזלו מהם את חייהם, את משפחותיהם ואת כל מה שהכירו… היא פשוט מחרידה לחלוטין", היא אומרת בזעזוע. "אני עד היום לא מבינה איך היגיון בירוקרטי כזה יכול היה לקרות".

אדולף י' וסטהוף מעיד על דוכן העדים במשפטי נירנברג. 16 באפריל 1946 (צילום: AP Photo/Robert Clover)

האורחים החדשים לא דמו במאומה לאורחיה הקודמים של אינגבורג. היא עצמה השוותה אותם ל"מחלימים ממחלה ממושכת וקשה, שבריריים ופריכים, בעלי עור חיוור ושקוף למחצה".

הרוזנת הודתה בהמשך שכמה מכישוריה החברתיים הרגילים כאילו נטשו אותה במפגש עימם. "למה היה קשה כל כך פשוט לדבר איתם?" שאלה את עצמה בכתביה. "החרדה שלי הוסיפה לקולי מידה מוגזמת ולא טבעית של דאגה; הייתי קשובה ורגישה מדי".

האורחים החדשים לא דמו במאומה לאורחיה הקודמים של אינגבורג. היא עצמה השוותה אותם ל"מחלימים ממחלה ממושכת וקשה, שבריריים ופריכים, בעלי עור חיוור ושקוף למחצה", והודתה שהתקשתה לדבר איתם

אבל לאינגבורג הייתה סיבה טובה מאוד לדאוג למצבם, בהתחשב באופיים ובזהותם של כמה מאורחיה האחרים בווילה באותו שבוע. כיוון שחשה כי יהיה זה "בלתי הולם" להושיב את הניצולים השבורים לאכול לצד קצינים ששירתו את המשטר שרצח את משפחותיהם, היא הורתה להציב בחדר האוכל שני שולחנות נפרדים. אינגבורג עצמה בחרה להצטרף לשולחנם של הניצולים באותה ארוחת ערב טעונה.

הרמן גרינג על דוכן העדים להגנתו בנירנברג, גרמניה. 13 במרץ 1946 (צילום: AP Photo/Eddie Worth)

הארוחה הראשונה לא עברה, בלשון המעטה, בשלווה מנומסת. הופמן, הצלם האישי של הפיהרר, דיבר בקול רם ומתרברב מהשולחן השני על היטלר, פון שיראך, מרטין בורמן ויוזף גבלס.

כשהתקרב מדושן עונג לשולחנם של הניצולים, אינגבורג התקשתה מאוד לבטא את שמותיהם הזרים כשניסתה לערוך היכרות נימוסית. הניצול הגרמני, שלא יכול היה לשאת זאת עוד, העיר בעוקצנות מקפיאת דם: "אולי מר הופמן יסתפק בהיכרות איתם רק לפי המספרים המקועקעים להם על היד?"

הארוחה הראשונה לא עברה, בלשון המעטה, בשלווה מנומסת. הופמן, הצלם האישי של הפיהרר, דיבר בקול רם ומתרברב מהשולחן השני על היטלר, פון שיראך, מרטין בורמן ויוזף גבלס, והתקרב מדושן עונג לשולחן הניצולים

הופמן, שככל הנראה היה אטום לחלוטין למשמעות ההערה המקברית, ניסה להצדיק את עברו באוזני הניצולים בטענה הריקה ש"המצלמה אינה יודעת פוליטיקה, רק מתעדת". השיחה המתוחה נמשכה כשהופמן טען בלהט שהיטלר עצמו לא ידע דבר וחצי דבר על קיומם של מחנות ההשמדה.

"הוא לא ידע דבר על מחנות ההשמדה או על מעשי הזוועה", התעקש הופמן מול קורבנותיו של היטלר. "אני ערב לכך… הרי הוא אפילו לא היה מסוגל לסבול מראה של דם". כשאחד הניצולים הראה לו בשתיקה תצלום ישן של אשתו וילדיו הקטנים שנרצחו בתאי הגזים, השיב הופמן בטענה רפה ומנותקת: "אבל היטלר העריץ ילדים".

היינריך הופמן, הצלם האישי של אדולף היטלר (צילום: U.S. Army Signal Corps, Public domain, via Wikimedia Commons)

עם זאת, כפי שמציינת ליווינגסטון, בעוד שאינגבורג "מציירת בספרה תמונה חיה, עשירה וצבעונית להפליא של בכירי הנאצים שהתגוררו תחת קורת הגג שלה", הניצולים נותרים אצלה כ"נוכחות מעורפלת וחסרת פנים" ברקע. כמעט שלא נמסרים שום פרטים על אישיותם, עברם או סבלם. היא אפילו לא טרחה לציין את שמותיהם המלאים ביומנה ובזיכרונותיה שהותירה אחריה.

במחווה היסטורית קטנה אך נוגעת ללב, ליווינגסטון פנתה לארכיונים ואיתרה את שמותיהם של אותם ארבעה יהודים פולנים אנונימיים שהתארחו בבית העדים: ישראל אייזנברג, לייב קיברט, חיים קגן ושלמה גול. עם זאת, היא סבורה שחשוב שהקוראים בני זמננו לא ישפטו בחומרה רבה מדי את יחסה ההדחקתי של אינגבורג כלפיהם.

בעוד שאינגבורג "מציירת תמונה חיה, עשירה וצבעונית להפליא של בכירי הנאצים שהתגוררו תחת קורת הגג שלה", הניצולים נותרים אצלה כ"נוכחות מעורפלת וחסרת פנים" ברקע, שאפילו לא צוינו בשמותיהם המלאים

"אני באמת חושבת שהניגוד החזותי בין הנאצים שנראו בריאים, שבעים ובטוחים בעצמם, לבין אותם שלדים מהלכים, רזים להחריד ומוכי טראומה… היה עבורה מזעזע באופן בלתי נתפס, ברמה שאי אפשר לתאר במילים. אני חושבת שמנגנון ההתמודדות הפסיכולוגי שלה היה פשוט לעצום את העיניים ולא לשאול יותר מדי שאלות. נראה שהיא מצאה את המציאות הזו מחרידה מכדי שתוכל אפילו להרהר בה", מנתחת ליווינגסטון.

"אני פשוט לא חושבת שהאישה הזו הייתה מוכנה, בשום צורה שהיא, להכיל את חומרת הדברים שהתרחשו אצלה בסלון הבית", היא מסכמת. "אופי הפשעים האלה היה פשוט בלתי נתפס לחלוטין עבורה באותה תקופה. וכשאני חושבת על זה – אני מניחה שכך זה היה גם עבור אנשים רבים אחרים באותם ימים".