הנתונים שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, על עלייה תלולה במספר ההרוגים והפצועים מבין רוכבי האופניים והקורקינטים החשמליים, מיטיבים לתאר את המגמה – אבל רחוקים מלשקף את כל התמונה. נתוני האמת גבוהים הרבה יותר, בוודאי לגבי כמות הפציעות.

רבות מהתאונות כלל אינן מדווחות למשטרה ועוברות מתחת לרדאר הסטטיסטי. מדובר בעיקר במפגשים כואבים, שלרוב מסתיימים בפציעה קלה עד בינונית, שמתרחשים על המדרכות בין רוכבי הכלים החשמליים להולכי הרגל. במיון של איכילוב מרגישים את זה היטב.

מצוקה של הרשויות

הסיפור האמיתי כרגע הם הקורקינטים החשמליים. הם גם ממחישים את המצוקה של הממשלה והעיריות, שתמיד מפגרות בכמה מהלכים אחרי המציאות הטכנולוגית והאופנתית.

עד שהצליחו לגבש מדיניות, כללים ואכיפה לגבי האופניים החשמליים – אמנם מעט מדי ומאוחר מדי – באו הקורקינטים וטרפו את הקלפים.

את המהפך ניתן להרגיש בחודשים האחרונים בכל יציאה מהבית בתל אביב, ותל אביב בדרך כלל מסמנת את הכיוון לשאר הערים: אם קודם האופניים פינו את מקומם במרחב הציבורי לאופניים החשמליים, עכשיו האופניים החשמליים הולכים ונסוגים מפני הקורקינטים.

לקורקינטים יש יתרונות ברורים – הם קלים, קומפקטיים ומשדרים רוח נעורים אורבנית אופנתית מהסוג שתל אביב כל כך אוהבת להתחבר אליה; כנגד זה עומדת הבעיה הגדולה שלהם – הבטיחות.

בניגוד לאופניים בעלי הגלגלים הגדולים יחסית, כשהקורקינט יורד לכביש הוא נתקל באספלט הישראלי המצוי – ישות מחורצת ועתירת גבשושיות וטלאים.

רוכבי קורקינטים שעושים סלטה אחרי שנתקלו במפגע תשתיתי הם מחזה שגרתי בחוצות תל אביב; כשהסלטה נגמרת מתחת לגלגלי מכונית, זה כבר נכנס לסטטיסטיקה של ההרוגים או הפצועים.

בכנס שנערך השבוע באוניברסיטת בר אילן, תיאר הח"כ היוצא דב חנין את מצב התחבורה בישראל. "אנחנו בזמנים בינוניים", הוא אמר בחיוך מר, "המצב היום יותר גרוע ממה שהיה, ויותר טוב ממה שיהיה".

דב חנין (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

זה תיאור מדויק גם לגבי ההשתלבות של הקורקינטים החשמליים במערך התחבורה: כרגע לקורקינטים אין מקום. על המדרכות הם מהווים סכנה ממשית להולכי הרגל – בעיקר קשישים וילדים – ובכביש הם ברווזים במטווח שכולל נהגים עצבניים ואספלט ירוד.

המרחב שייך לציבור

מהסבך הזה ניתן לצאת, אבל בשביל זה צריך לקבל החלטות כואבות שדורשות מנהיגות וחזון. על פי החזון הזה, בערים של מדינה מודרנית יש פחות ופחות מקום למכוניות פרטיות.

המרחב הציבורי הוא משאב שצריך לעמוד לרשות הולכי הרגל, רוכבי האופניים, רוכבי הכלים החשמליים למיניהם ונוסעי התחבורה הציבורית. האופניים והקורקינטים צריכים לקבל נתיבים משלהם – על חשבון המכוניות והחניות.

זה כורח המציאות, ומי שלא מבין את זה ומתעקש לדבוק בהתמכרות למכוניות הפרטיות, ימצא את עצמו עם עיר שכבישיה סתומים ועל המדרכות שלה ניטשים קרבות מדממים בין ההולכים והרוכבים.

אופניים חשמליים בתל אביב (צילום: הדס פרוש פלאש 90)

לדברי מיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב ומחזיקת תיק התחבורה בעיר, צמצום המכוניות הוא גם החזון שהיא מאמינה בו, ולשם תל אביב הולכת. רק שהיא הולכת לאט, והמציאות מתגלגלת מהר מאוד

להבי מגדירה את התקופה הנוכחית כתקופת ביניים שבה כולם צריכים להיות סבלניים ומכילים כדי לחלוק את המרחב הציבורי – תכונות שכידוע הישראלים לא מצטיינים בהן. אסטרטגית, תל אביב קיבלה החלטה שהיא רואה בקורקינטים ובשאר כלי הרכיבה פתרון – לא בעיה.

"אנשים שוכחים שהדבר הראשון שרוצח אותנו זה זיהום האוויר ממכוניות", אומרת להבי, ומזכירה שעל פי ארגון הבריאות העולמי 2,500 ישראלים מתים מדי שנה מתחלואה שנגרמת מזיהום אוויר, ושעל פי דוח של "אדם, טבע ודין", תל אביב מדורגת שנייה בין ערי ישראל בזיהום אוויר מתחבורה ליחידת שטח. במקום הראשון, אגב, בני ברק.

הפגנה מתוכננת

אז תל אביב מקדמת קורקינטים ואופניים, ועד שהמכוניות יפנו את הבמה הולכי הרגל משלמים את המחיר, ונראה שהם לא מוכנים לשתוק יותר.

לאחרונה, בכנס שיזמה עמותת "15 דקות", הטיחו כמה תושבים מבוגרים דברים קשים במיטל להבי וטענו שדמם מופקר על ידי העירייה בכל הליכה על המדרכה.

בימים הקרובים גם צפויה הפגנה של הולכי רגל מול בניין העירייה. עם כל הכבוד לסטטיסטיקה המפחידה של רוכב הקורקינטים, הם אומרים, אנחנו הקרבנות העיקריים כאן.