במוצ"ש, אחרי ההקראה הקבועה של שמות החטופים, נקראנו לספור. עמדנו מתחת לגשר וצעקנו מאחת עד חמישים. עם כלביא רגיל לספור. סופרים בלילות, כי לא מצליחים להירדם וסופרים בימים, כי לא מצליחים להתרכז בשום דבר אחר.
סופרים, כי מספרים מייצגים איזה סדר. אחרי אחת בא שתיים ושלוש. וגם אם סופרים דברים נוראיים, הספירה נותנת תחושה שאיזה שהוא סדר עדיין קיים בעולם שלנו. בעולם שאיבד כל סדר, מלבד זה שאומר שאחרי שתיים בא שלוש ואחר כך ארבע.
ד"ר מיקי תודר גולדין היא פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית קבוצתית. התוכנית לפסיכותרפיה פסיכונאליטית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן ובמכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. קליניקה פרטית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בתל אביב.
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוכל כך נכון ועצוב.
ואפשר גם לספור את כל מה שהוא "לא": כמה פעמים הוא לא זכר ולא ידע, כמה ימים הוא לא היה בניר עוז, כמה פעמים לא משכו בכנף מעילו, כמה פעמים לא קבל מתנות וכספים, כמה לא מעל וחטא ובגד. המון לא. המון.