בית משפט פדרלי לערעורים קבע השבוע כי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הפר את התיקון הראשון לחוקה האמריקאית כאשר חסם עוקבים בחשבון הטוויטר שלו. פסיקה המטלטלת עכשיו את המערכת הפוליטית האמריקאית וצפויה להשפיע גם כאן בישראל.

לא עברו כמה ימים והוגשו תביעות דומות נגד תמונת הראי של טראמפ, חברת הקונגרס הדמוקרטית הצעירה, אלכסנדריה אוקסיו קורטז, בטענות דומות על חסימת עוקבים בטוויטר. תביעות אלה, כמקובל בבתי משפט גם בארה"ב, לוקחות זמן רב עד שהן מתבררות. והבחירות מתקרבות.

בעידן הרשתות החברתיות, כאשר השיח הפוליטי הציבורי והממשלי מתרחש במידה רבה, ואולי בעיקר, ברשתות החברתיות, עולה השאלה על כללי השיח, ועל הנורמות החלות על הציוצים והפוסטים.

כל האנרגיה שהושקעה בעבר בשאלות על אתיקה עיתונאית, איזון, אובייקטיביות, ניטרליות, מקצועיות, ודיווח אמת באמצעי התקשורת הציבורים והפרטיים, עוברת ותעבור יותר ויותר לדיון על הרשתות. כבר עכשיו עולות שאלות רבות הקשורות לנורמות ולאתיקה המחייבים את מוסדות הציבור, ואת אנשי הציבור, הפעילים ברשתות, ומגיעים לציבור דרך הציוצים, והסרטונים בפייסבוק.

ברור היום לכולם כי הדיון המתנהל בטוויטר ובשאר הרשתות צפוי להשפיע השפעה דרמטית על השיח הציבורי ועל מעמדם כוחם והשפעתם של מועמדים, וכך גם על תוצאות הבחירות.

הפסיקה של בית המשפט הפדרלי בנוגע לטוויטר של טראמפ, רק מתחילה לגרד את השאלות הקשות שעולות. בית המשפט קובע כי החשבון בו מצייץ הנשיא הוא לא חשבון פרטי, וזאת בעיקר בגלל אופן השימוש שטראמפ עושה בו. הנשיא מעלה בחשבון הזה הודעות רשמיות רבות ומשתמש בו ככלי עבודה לפרסום מדיניות, עמדות, ושימוש בסמכותו כנשיא.

בגלל האופי הזה של השימוש, מתחמק בית המשפט מלגעת באופן מלא בשאלה הקשה הנוגעת לחובות איש ציבור המנהל חשבון "פרטי" ברשת החברתית. החשבון של טראמפ, כך נקבע, הוא למעשה חשבון של הבית הלבן, של מוסד הנשיאות, וככזה ברור שחלים עליו כללים מחמירים של שוויון, נגישות, וזכות הציבור לדעת.

כך למשל, לגבי אוקסיו קורטז, תעלה השאלה באופן חריף יותר. לגביה, מסתבר יש שני חשבונות, אחד פורמלי מטעם בית הנבחרים, בו היא ממעטת לפרסם, והשני, כאילו פרטי, בו היא פעילה ושם מתרכזים רוב עוקביה. לקורטז, כדאי להזכיר, אין תפקיד ציבורי מעבר לחברות בבית הנבחרים, וזה לא דומה לנשיא.

בית המשפט לא התחיל לגעת בשאלה האם מה שחל על נשיא, ועל בעל תפקיד בממשל, חל גם על חברת בית נבחרים מהאופוזיציה, האם הכללים חלים על כל חשבון פרטי, או שהדבר תלוי במאפייני השימוש, האם יש קשר בין מספרי העוקבים לבין האתיקה המתחייבת בהפעלת החשבון.

גם בישראל, השימוש של נבחרי ציבור, עובדי ציבור, שרים, פוליטיקאים, מועמדים חדשים וגם עיתונאים בכירים מתחיל להעלות שאלות דומות וקשות. מהם גבולות השיח הלגיטימי ברשתות, מה ההבדל בין מה שמותר לומר שם למה שנאמר בתקשורת הממוסדת, והאם יש בכלל עוד הבדל כזה?

כאשר מספרי העוקבים של אנשים בודדים, מנהיגים וגם עיתונאים, עולים על התפוצה של חלק מאמצעי התקשורת עולה בפירוש הדרישה להחיל גם עליהם נורמות בסיסיות של הגינות, מקצועיות, קשר לאמת, וקיומה של זירה פתוחה.

השאלה הראשונה היא אולי האם אפשר לחסום, את מי מותר לחסום, ובאיזה הליך צריך לנקוט, אבל זוהי רק תחילתה של דרך ארוכה הרבה יותר, שעניינה תיאום ציפיות ועמידה בערכים היסודיים של השיטה המשפטית והממשלית שלנו, גם בשיח המתנהל ברשתות החברתיות.

כמובן שלכל זה יש חשיבות מיוחדת בתקופת בחירות. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט מלצר כבר התייחס לנושא, ומצא את עצמו בליבה של שערוריה על הגדרת, זהותם, מעמדם, ותיפקודם של "הבוטים".

התחלה טובה יכולה להיות דרישה וציפייה שלפחות מוסדות השלטון שלנו, הפעילים גם הם ברשתות, ועובדי הציבור הבכירים שלנו, החייבים לכולנו בחובת האמון, יפרסמו באופן גלוי, מראש ובאופן ברור, את מדיניות המדיה החברתית שלהם. מה הם מפרסמים בבמה הספציפית, מי קהל היעד שלהם, מה האחריות שלהם לתכנים שהם מפרסמים או מפיצים מחדש, למה הם עושים לייק, ומה המדיניות שלהם לגבי חסימה של עוקבים או מגיבים החורגים מהשורה לדעתם.

חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, חלים כמובן גם בטוויטר ובשאר הרשתות החברתיות, אבל האמירה הזאת היא רק תחילתו של דיון על גבולות חופש הביטוי ומדיניות הולמת בניהול השיח הזה, גם כאשר חלקו מופנה לפתיחת פקקים של בקבוקים.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.

איזה כיף להיות בוחר ימני. כל כך הרבה אפשרויות יש לו. פשיזם, גזענות, טרנספר, כוחנות, עליונות, שמרנות, פונדמנטליזם, צביעות, מלוכנות, טיפשות, אספסופיות, לפחות שני רבנים מאוד מתים, אלימות מדאורייתא, אלוהים אחד והיד עוד נטויה.

והשמאלן, כל כך מסכן. חצי מהאופציות שלו הן בכלל אחד מחמישים הגוונים של הימין והשאר ערבים. אז מה לעזאזל עושים בשבוע הבא?

אברהם (אברום) בורג הוא סופר, מורה, לומד ופעיל פוליטי. לשעבר חבר כנסת, יושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. בורג רץ מרתונים, נאבק, מיעוט ואופטימי.

בס"ד

כשהייתי ילדה הרגשתי שאת כל הזמנים הטובים כבר פספסתי: החלוצים כבר היו, ישובי חומה ומגדל כבר הוקמו, את הקמת המדינה כבר חגגו, נולדתי בעיר ולא במושב או קיבוץ. הוואדי מתחת לבית בשכונת כבביר בחיפה היה תחליף אפשרי, לא אידיאלי אבל סביר, ושוטטתי שעות ארוכות בחיפוש שבילים סודיים, מדמיינת שאני בספר אורי או אליפים. ובקיצור – הכול כבר קרה.

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)

הסרט "גלים של תקווה" (Waves) מאת הבמאי והתסריטאי הצ'כי ייז'י מאדל, מוקרן בימים אלה על המסכים הגדולים בישראל (בכורה התקיימה בצ'כיה ביולי 2024). זהו סרט גדול, אפי, סרט של תקופה. הוא עוסק בניסיון האמיץ של אזרחי פראג לשמור על חירותם בתנאים בלתי נסבלים של שלטון רוסי דכאני.

השנה היא 1968 ואנו ב"אביב של פראג": תקופה קצרה מאוד של ליברליזציה פוליטית וחברתית שדוכאה בכיבוש צבאי, בפלישת הצבא הסובייטי לעיר באוגוסט של אותה שנה.

ד"ר איריס סורוקר היא שופטת בדימוס, מנהלת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי המכללה למינהל.