Lana Shapiro
הזמן של
Lana Shapiro
מושחתים נמאסתם.. מעניין שבכל הכתבה לא הוזכר על התשתיות תועלות החדשות 100 מטר מהים ההרחבה לנווה ים ולא הוזכר על הכביש יציאה דרומית לעתלית תמורתה תינתן הנחה של בניינים.. במקום להציב מצלמו... המשך קריאה

מושחתים נמאסתם.. מעניין שבכל הכתבה לא הוזכר על התשתיות תועלות החדשות 100 מטר מהים ההרחבה לנווה ים ולא הוזכר על הכביש יציאה דרומית לעתלית תמורתה תינתן הנחה של בניינים.. במקום להציב מצלמות וגדרות הייתם מציבים פחים וניקיונות ולא לוקחים לאנשים את החופש לטובת העשירים שגרים על החוף. מועצה מושחתת!!! הלקאכפת להם מחוף .. אכפת להם רק לשמור את החוף לעצמם ולחברים העשירים שלהם.

כל הזמן // יום שני, 19 באוגוסט 2019
מה שחשוב ומעניין עכשיו
יאיר לפיד ואביגדור ליברמן ב-2016 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מרים אלסטר/פלאש90
המהלך שאמור היה לזעזע את כל מערכת הבחירות

בלעדי יש עתיד תכננו לפרוש מכחול-לבן ולחבור אל ליברמן

ימים ספורים לפני סגירת הרשימות, בחודש שעבר, רקמו בכירים ביש עתיד מהלך פוליטי דרמטי: פרישה מכחול-לבן וחבירה אל אביגדור ליברמן וישראל ביתנו, תחת דגל הרשימה החילונית ● מוביל המהלך היה הלל קוברינסקי, האיש המקורב ביותר ליאיר לפיד ● לפיד עצמו הוא שבלם את המהלך, והוא אומר היום לזמן ישראל: "בחיים לא הייתי שובר הסכם, בטח לא עם גנץ"

פרסום ראשון: בכירים ביש עתיד רקמו מהלך דרמטי בחודש שעבר, לפרוש מרשימת כחול-לבן ולרוץ במשותף עם אביגדור ליברמן וישראל ביתנו תחת הדגל של הרשימה החילונית.

לפי הסקרים שהזמינו הבכירים ביש עתיד, רשימה משותפת של יש עתיד וישראל ביתנו היתה עשויה לזכות בקלפי ב-26-27 מנדטים – יותר מאשר כל מפלגה לחוד. ליברמן, טוענים אותם מקורות, היה בסוד העניין ולא דחה את הרעיון על הסף.

המהלך, שנרקם ימים ספורים לפני תאריך הגשת הרשימות לוועדת הבחירות המרכזית, ב-31 ביולי, אמור היה לזעזע את כל מערכת הבחירות ויכול היה לשנות את מפת המפלגות בישראל.

אלא שהתוכנית טורפדה על ידי יאיר לפיד עצמו, שאמר לחבריו במפלגה: "אני חתמתי על הסכם עם בני גנץ ועם בוגי יעלון ואני לא יכול להפר אותו. זה גם ייראה מאד רע בעיני הציבור".

יאיר לפיד: "אני חתמתי על הסכם עם בני גנץ ועם בוגי יעלון ואני לא יכול להפר אותו. זה גם ייראה מאד רע בעיני הציבור"

מקורות המקורבים לראשי יש עתיד סיפרו לזמן ישראל כי את המהלך כולו בישל הלל קוברינסקי, האיש המקורב ביותר ליאיר לפיד.

הלל קוברינסקי (צילום: Drivenets)
הלל קוברינסקי (צילום: Drivenets)

קוברינסקי, תא"ל במילואים ויזם הייטק, הוא האיש שהביא את לפיד לפוליטיקה בתחילת 2012 והוא זה שעומד מאחורי ההישג הגדול של יש עתיד בבחירות 2013, אז זכתה מפלגתו של לפיד ב-19 מנדטים. קוברינסקי שימש במשך השנים ראש המטה של יש עתיד ויועצו של לפיד כאשר כיהן כשר האוצר, והוא עדיין המוציא והמביא ביש עתיד.

המהלך של קוברינסקי נולד וצבר תאוצה על רקע הקרע בין השותפים בתוך כחול-לבן, אשר לפי  המקורבים הינו עמוק ורציני הרבה יותר ממה שנראה בעין ובשטח. החשדות בין הגורמים השונים עצומים, למרות חיבוקי האחווה על הבמות, ההצהרות בגבול עם עזה והארוחות המשותפות בכל פעם בבית אחר. גם פרשיות ח"כ עומר ינקלביץ, ההדלפות והחפרפרות השונות לא מוסיפות לאמון בין הצדדים.

לפי המקורבים, לפיד ואנשיו יודעים שאין להם סיכוי להקים ממשלה אחרי הבחירות עם הקואליציה במרכז ובשמאל, שנשענת על המפלגות הערביות. הם גם מניחים שבני גנץ יפצל את כחול-לבן וירוץ עם נתניהו אחרי הבחירות. המהלך נועד לטרוף את הקלפים ולהפוך את הפירמידה.

"גנץ לא הולך לשום אופוזיציה", אומר מקור ביש עתיד. "זה ברור לכולם. הוד בצר (ראש המטה של בני גנץ, ש"י) מדבר כמעט בגלוי על האפשרות הזו. אתה שומע איך גנץ מתבטא כלפי נתניהו. אין לו שום חשבונות קודמים אתו. להיפך, נתניהו מינה אותו לתפקיד הרמטכ"ל ונתן לו את השנה הרביעית, והוא יהיה אצלו שר הביטחון".

"התנאי של גנץ יהיה שהוא לא יתמוך בשום חוקי חסינות. זה יהיה מבחינתו מרחיק לכת. חוץ מזה לא תהיה לו שום בעיה", מסכם מקור נוסף בשיחה עם זמן ישראל.

בינתיים, אנשיהם של גנץ ומשה (בוגי) יעלון בכחול-לבן ממשיכים לטעון כי לפיד הורס להם את כל הסיכויים, בגלל ההתעקשות שלו על הסכם הרוטציה לראשות הממשלה, שחתם עם גנץ.

לפני שבועיים דיווחנו כאן על הבכירים שטוענים כי "לפיד עומד בינינו ובין הניצחון בבחירות". אתמול טענו גורמים בכחול-לבן שאיתם שוחחנו כי לפי הסקרים שיש בידיהם, כחול-לבן תקבל עוד שישה מנדטים אם לפיד יוותר על הרוטציה, וכי הלחצים על לפיד ממשיכים ויימשכו עד יום הבחירות עצמו.

יאיר לפיד מסר בתגובה לזמן ישראל: "היו אלף איש שדיברו והעלו אלף רעיונות, יש בלי סוף שמועות, אבל אני בחיים לא הייתי שובר מילה או הסכם, בטח לא עם בני גנץ שאני מאמין לו וחבר שלו".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 499 מילים

המבט שלו היה מבריק וקשה, והוא נצמד לי לבגד הים

 (צילום: iStock-bennymarty)
iStock-bennymarty

גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד
גופי
גופי הפסיק
כשאני עוד המשכתי
גופי לא יכל
כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחרי. 

(גופי היה חכם ממני / יונה וולך)  

את שומעת, יונה, הגוף שלי לא היה חכם כמו שלך, הוא לא היה חכם ממני.  איך זה יכול להיות, תגידי, שגופי, גופי החזק, גוף של שחיינית, ששנים אימנתי אותו לציית לי, דווקא הוא בגד?

אולי  האימונים היו קשים מדי, כי עובדה, הוא מסוגל לשאת כמעט הכל והוא גם לא חושב, הוא כל כך רגיל להשמע לי עד שהוא לא עושה שום דבר מעצמו.

הוא נשאר ונשאר, עד שכמעט מאוחר מדי.

*  *  *

הבגידה החלה כשנאלצתי לצאת מהמים, הברכיים שלי לא עמדו בעומס האימונים, קרה לי מה שקורה להרבה ילדים ספורטאים, אף אחד לא מספר לנו שאסור לדחוק בגוף עד כדי כך, אנחנו לא יודעים שבכלל יש לו גבול, לגוף, אנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו קורסים ואף אחד לא מספר לנו שלא בנו האשמה.

מי שקורע רצועה בברך לא יכול לחזור לנבחרת.

הוא מגורש לחיים האמיתיים.

הבגידה החלה כשנאלצתי לצאת מהמים. קרה לי מה שקורה להרבה ילדים ספורטאים. לא מספרים לנו שאסור לדחוק בגוף ככה. אנחנו מרגישים אשמים כשאנחנו קורסים

שנים הייתי במים, הגוף שלי חלק וחזק וטוב, כמו דולפינה חומה יצאתי לבסוף החוצה ופתאום הייתי פצועה. פעמיים בשבוע הוסעתי לפיזיותרפיסטית, והיא לימדה אותי להפעיל את השרירים הפגועים בחזרה.  בהתחלה בכלל לא הלכתי, אחר כך הלכתי עם קביים, ואחר כך למדתי ללכת שוב.

כשיכולתי ללכת שוב היה קיץ, והייתי בת חמש עשרה.

*  *  *

מה בכלל עושים עם הגיל הזה? הרי אני דג, אני במים. כשכל הבנות הלכו למסיבות, אני הייתי במים, וכשכל הבנות נתנו יד לבנים, או התנשקו נשיקה מהוססת בשביל שליד הבית, אני הייתי במים ולא חשבתי על דברים כאלה. הגוף שלי הוא מכשיר, מכשיר חזק שעומד לרשותי, והתנועה במים היא כמו סכין של קצף ויש מוזיקה לתנועה, ומדובר בדיוק ובקור.

*  *  *

ופתאום אמצע הקיץ, ונורית באה אלי כולה זוהרת, עם שמלת פסים בצבע גלידה ותלתלי זהב מפוזרים. לא חם מדי? אני רוטנת כשהיא מציעה לי לבוא איתה לבריכה. בכל זאת אני מתרוממת מהמיטה ומוציאה, כאילו באגביות, את בגד הים מהמגירה האמצעית. לא נגעתי בו כבר חודשיים, מאז שגורשתי מהנבחרת, אני מריחה את ריח הכלור הנהדר שלו לפני שאני פורשת אותו על המיטה. מתחשק לי לבכות כשאני שואלת אותה, את חושבת שאני צריכה גם את המשקפת?

אני כבר לא זוכרת מתי הייתי בבריכה סתם כך, ואני לא יודעת את החוקים.

את לא יכולה ללכת לבריכה עם זה, נורית מסתכלת על בגד הים שלי שמונח על המיטה, היא אומרת 'זה' כאילו שהיא מדברת על משהו איום ונורא.

למה, מה רע בו?

היא אפילו לא נוגעת בו, מפריע לי שהיא מביטה בו בזלזול.

נדמה לי שכל החיים לבשתי בגד כזה, בגד הים הזה הוא חלק ממני, הוא כחול ויש לו פסים בצדדים, יש לו כתפיות נוחות, וזהו.

נורית מצקצקת בלשונה כמו דודה בת חמישים, הכל, הכל אני צריכה ללמד אותך… והיא מלמדת אותי לבקש צ'ק פתוח מאבא שלי, והיא לוקחת אותי איתה לחנות בגדי ים שלא הכרתי בכלל.

*  *  *

על הקולבים תלויות חתיכות בד צבעוניות, אדום וורוד וצהוב, פסים ונקודות, אני קופאת בקור הפלורסנטי, עד שנורית דוחפת לי משהו ליד ודוחקת בי להכנס לחדר ההלבשה. אני מתלבשת בלי להסתכל.

אני מרגישה מגוחכת.

מה את מדברת, זה מדליק.

את נראית נהדר, מחרה מחזיקה אחריה המוכרת, שתיהן מעוות את פניהן אלי.

בגד הים החדש שלי ורוד.

*  *  *

למחרת אנחנו יושבות בבריכה האיזורית.

יושבות בחוץ, סתם, כמונו יושבים עוד נערים ונערות, סתם, יושבים בצידי הבריכה ומסתכלים אחד על השני, אני לא מבינה את זה. את באה למים? אני שואלת את נורית. השתגעת, היא אומרת ומורחת לעצמה את הבטן בשמן מבריק וכתום. הבריכה כמעט ריקה, אין בה מסלולים ואין בחוץ שעון גדול עם מחוגים בצבעים שונים.

הוא מסתכל עלי כל הזמן. הפנים שלו חומות והתלתלים שלו יפים וקשים, בלי לטעום אני יודעת שיש להם טעם של מלח

חם לי.

את כל הזמן מתלוננת, תמרחי לי את הגב.

פתאום אני רואה אותו. 

הוא מסתכל עלי כל הזמן. הפנים שלו חומות והתלתלים שלו יפים וקשים, בלי לטעום אני יודעת שיש להם טעם של מלח, והגוף שלו חום וקשה, כמעט ואגיד גורי אבל בגור יש רכות, ולגור יש מגע קטיפה והוא נראה כמו פסל. גם המבט שלו קשה, מבריק וקשה, והוא נצמד לי לבגד הים.

אני אפילו לא יודעת אם אני אוהבת את בגד הים החדש הזה, הורוד, כולו מחשופים ושסעים, אני יודעת שאני יושבת אחרת פתאום, ואני לא יודעת מה לעשות עם גוף השחיינית שלי, אני יודעת שחם לי יותר ויותר כי הנער הקשה הזה מסתכל עלי ואני לא יודעת מה לעשות עם החום הזה.

המים הם קרים וצלולים, מסודרים כמו קריסטל, וההרגשה שלי עכשיו היא חמה ומלוכלכת ואין בה סדר וקשה לי לנשום. ליד הנער הקשה יושב נער אחר, נמוך ורחב כתפיים, יש לו עיני קטיפה רכות ואני יודעת שהעור שלו חמים ונעים, אבל העיניים הקשות של הנער הקשה הן כמו מסמרים ואני נצמדת למקומי.

*  *  *

אחר הצהריים, כשאחי קורא לי בקול מלגלג לגשת לטלפון אני שואלת את עצמי מי זה מבין השניים. הקול המתכתי שמדבר אליי לא מפתיע אותי, הגורל שלי נקבע כבר בצהריים, בבריכה.

 השמש היתה שורפת, האור שלה היה בהיר מדי ולא היתה לי ברירה.

*  *  *

באותו ערב אנחנו נוסעים לתל אביב, החבר הטוב, רחב הכתפיים, נוהג, לידו יושבת נערה אחרת שהיא לא נורית, לנער הקשה יש ירכיים קשות כמו חרבות, קשה לי לנשום כשאני יושבת לידו. אני רוצה לבקש שיפתח את החלון אבל אין לי קול. בקולנוע, בתל אביב, אנחנו רואים סרט על דובים לבנים בקוטב, בזכרון שלי גם להם אין קול.

באותו לילה כבר באתי אליו, הוא גר בצריף עץ, צמוד לבית ההורים, עמדנו בגינה, כל הפרחים פרחו בכוח, הגינה היתה מלאה בריח של דבש, התנשקנו.

את לא יודעת להתנשק עם הלשון? השיניים שלו צחורות בחושך.

הלשון שלו קטנה ומחודדת והיא דוקרת לי בפה.

"שכבנו", "מישהו", אפשר לומר את המילים האלה כמעט באדישות, זה טוב, אני זוכרת את התחושה בעיניים שלי רגע לפני שהן מתרוקנות מכל הבעה

אני שונאת את הריח הזה, הוא מתוק מדי, גם בגינה של ההורים שלי יש ריח כזה בקיץ, איזה ריח, אומרת אמא שלי תמיד ונאנחת, ממש גן עדן. אני זוכרת שנכנסנו לחדר שלו, אני יודעת שבאותו לילה שכבתי עם מישהו בפעם הראשונה. באילו מילים לתאר את מה שקרה שם? "שכבנו", "מישהו", אפשר לומר את המילים האלה כמעט באדישות, זה טוב, אני זוכרת את התחושה בעיניים שלי רגע לפני שהן מתרוקנות מכל הבעה.

*  *  *

איך אקרא למה שקרה שם יונה. שנים רבות כל כך כעסתי על הגוף שלי, למה הוא לא אמר די, למה הוא לא היה חכם יותר וקרס מיד. כמו כלב נאמן וחום הוא הלך לאן שהלכתי, מוכן להגן עלי אם אגיד לו, הו כן, אם רק הייתי אומרת לו. אבל אני לא אמרתי כלום, את חושבת שזה רק מתמימות?

באמת?

זו תהיה תמימות לחשוב שנקלעתי לשם רק בשל תמימותי, אני אומרת לך. ואם תתווכחי איתי, ותגידי שהייתי רק בת חמש עשרה, אספר לך עוד דבר, אספר לך שנשארתי שם שנה שלמה. 

איפה ההתחלה של הסיפור הזה, זו השאלה האמיתית.

*  *  *

אני רוצה לספר לך יונה על הצריף של הנער הקשה,  הגיע הזמן. אספר לך שלא חזרתי לשם מאז שהסיפור נגמר, שנים ארוכות, ובפעמים הבודדות שניסיתי להיזכר במקום לא הצלחתי, לא הצלחתי להיזכר במקום, לא בו ובעיקר לא בי.

רוב הזמן בכלל לא רציתי.

*  *  *

אני פותחת את הדלת, אני עושה את זה לאט, מזל שהתריסים מוגפים. עכשיו אני נזכרת, הם תמיד מוגפים, לפחות בזמן שאני באה, לכן צבע המיטה ארגמן ורצפת העץ נראית שחורה, החפצים נראים כמו צל, אני רואה את הגוף שלו, דק וקשה כמו מקל על המיטה, אבל איפה אני?

איפה הגוף שלי?

הוא אמור להיות שם.

אני רואה משהו, זה כמו ענן, הגוף הבוגדני שלי הפך לבן ורפוי, אלוהים, לו לפחות היה נעלם לגמרי, קווי המתאר שלו מטושטשים, אני נראית כמו הבובה הזו, שאמא שלי קנתה לי, אני ממולאה בגרגירים לבנים, אני כבדה ורכה, העיניים שלי הן כפתורים ריקים.

*  *  *

הגוף של הנער הקשה מלא בשמש, הוא שורף, התלתלים היפים שלו קשים, הידיים שלו קשות, אין מה לחפש עדינות במגע שלו, אם העיניים שלו נחות עלי אני מתבלבלת, אני חייבת להישמע לו, אני חייבת לעשות מה שהוא אומר, אני חייבת להתהפך, או להסתובב או לעשות מעשים אחרים שאני מתביישת להגיד, אני צריכה להתאמן חזק יותר לא להרגיש, אני צריכה לשכוח את עצמי בתוך הפעולה הקשה הזו, אם תשאלו את הילדה הזו, על המיטה, היא גם תגיד בקול חלול שזו האהבה.

הגוף של הנער הקשה מלא בשמש, הוא שורף, התלתלים היפים שלו קשים, הידיים שלו קשות, אין מה לחפש עדינות במגע שלו, אם העיניים שלו נחות עלי אני מתבלבלת, אני חייבת להישמע לו

סביר להניח שהיא לא תדבר איתכם.

היא לא דיברה עם אף אחד בתקופה הזו, אפילו לא עם נורית.

*  *  *

אני זוכרת לילה אחד, מאוחר מאוד, שברחתי. שנים רבות שמרתי את הצריף הזה בחושך, אם הוא היה עולה בזכרוני הייתי בורחת מיד, לא נשארת שם מספיק זמן כדי שהעיניים שלי יתרגלו, הסדין אדום כהה, הרצפה שחורה, אני זוכרת את הלילה ההוא, שקמתי וברחתי, הגוף שלי נבהל פתאום, מאוד, אבל ממה? את זה אני לא זוכרת.

אני זוכרת היטב את השביל שיוצא מהבית שלו, ואת החושך, לא פחדתי מהחושך  שבחוץ, ממנו אני צריכה לפחד? אתם יודעים איזה דברים מפחידים אני מתאמצת לשכוח? בחושך שבחוץ אני נרגעת, החושך הזה הוא חבר שלי. אני הולכת על השביל, אני הולכת על הכביש השחור, הפנים שלי יבשות.

אחרי כמה דקות אני מרגישה שמכונית נוסעת בעקבותיי, המכונית נעצרת לידי והפנים של האבא של הנער הקשה מסתכלות עלי. 

תיכנסי, הוא אומר בקול רך, אני אקח אותך הביתה. אנחנו נוסעים בשתיקה, יש לו פנים רחבות ועייפות ושיער חלק ואפור שמסורק אחורה. הוא נוסע לאט מאוד ונדמה לי שהוא רוצה לדבר איתי. אני מחכה, אבל הוא לא אומר כלום. אני גם לא אומרת כלום, אבל אני מרגישה רכות בחלל האוטו, נדמה לי שאם ידבר איתי, ולו מילה אחת, אתחיל לבכות.

זה לא קורה.

הוא נוסע לאט, אני מציצה בו מהצד, הוא נראה עצוב, אני שמה לב שהוא נעול בנעלי בית מקורדרוי, ופתאום אני מרחמת עליו מאוד, מאוד מאוד.

איש עם עיניים עייפות כל כך, בנעלי בית, אני מרחמת עליו שיש לו בן כזה שמתנהג כל כך באכזריות לנערות, הוא בטח מתבייש בו, הוא נראה אדם כל כך הגון. אני מרחמת עליו על שקם באמצע הלילה, נעל את נעלי הבית הישנות שלו ויצא לאוויר הקריר רק כדי להביא אותי הביתה. הוא בטח צריך לקום מוקדם לעבודה. 

אני כל כך מרחמת עליו, אני כמעט ומבקשת ממנו סליחה, אנחנו נוסעים בשתיקה עד הבית שלי, כשהוא מוריד אותי אני מחייכת אליו, והוא מחייך בחזרה.

אני אסירת תודה.

*  *  *

כשאני נכנסת הביתה באמצע הלילה אף אחד לא מחכה לי במבט מודאג או כועס, אף אחד לא מתעורר לכבודי, אני לא צריכה ללכת על קצות האצבעות.

אחרי יומיים חזרתי אליו.

*  *  *

לפעמים הנער הקשה בא אליי הביתה, אנחנו נכנסים לחדר שלי וסוגרים את הדלת. החדר שלי צמוד למטבח, כדי לעבור לחדר השינה של הדוקטור, לחדר השינה של ההורים, לשירותים או למקלחת צריך לעבור על פניו, בכל זאת אני לא שומעת צעדים אף פעם.

אף אחד לא דופק על הדלת שלי, לא שואלים שאלות. אצלנו דוגלים בחינוך מודרני, סומכים על הילדים ונותנים להם חופש

אף אחד לא דופק על הדלת שלי, לא שואלים שאלות. אצלנו דוגלים בחינוך מודרני, סומכים על הילדים ונותנים להם חופש.

בעיקר עלי סומכים.

עובדה.

הייתי ילדה בת חמש עשרה, אני מדמיינת איך הפנים שלי הפכו אפורות כשהעיניים שלי התרוקנו, כמעט ולא הרגשתי כלום כבר, כמעט שהצלחתי.

ואז הגוף התעורר, ברגע האחרון, ועשה את מה שהיה צריך לעשות כבר מזמן.

*  *  *

בהתחלה הוא הפך נפוח וחלש מאוד כי אכלתי כמו דב לבן, עד שהקאתי, אחר כך הוא הפך רזה וחלש עוד יותר, כי הפסקתי לאכול, אחר כך כמעט ולא קמתי מהמיטה. ההורים שלי נכנסו לתמונה ואבא שלי אפילו לקחת אותי לדיאטנית בבית החולים, כדי שתגיד לי מה לאכול. לא היתה להם ברירה, להורים שלי, רסיסי הסיפור פגעו בהם בעל כורחם, דלת החדר שלי נפתחה והנער הקשה לא בא יותר.

ערב אחד אפילו ישבנו בסלון, שלושתינו, זה היה בחורף והאח בערה והפיצה ריח שריפה נעים, הסתכלתי על הלהבות הכתומות. 

גם אני אוהב להסתכל על האש, אמר אבא שלי.

אמא שלי נאנחה, לא הדלקנו את הטלוויזיה, אפשר היה לחשוב לרגע שאנחנו משפחה מושלמת, כזו שרואים בסדרה אמריקאית.

המשכתי להסתכל על האש, לא סיפרתי הרבה, גם לא שאלו אותי הרבה, מה שידעו וניחשו היה מספיק כנראה, עובדה שאבא שלי אמר פתאום, וקולו כועס, אף פעם לא סבלתי אותו, מההתחלה.

כנראה שהייתי צריכה להגיד משהו אבל באותה תקופה לא דיברתי כמעט ואבא שלי המשיך בקול נחרץ, להעיף אותו מהבית, זה מה שהתחשק לי, בכל פעם שראיתי אותו זה מה שרציתי לעשות, בחיי.

אני מקרבת את היד ללהבות, עוד ועוד, אני לא מרגישה כלום, אני נוגעת באש בקצות אצבעותיי

האש כתומה לגמרי, אני יודעת שיש בה עוד צבעים אבל אני לא רואה אותם עכשיו, האש חמה, אפילו תינוק יודע את זה, אני מקרבת את היד ללהבות, עוד ועוד, אני לא מרגישה כלום, אני נוגעת באש בקצות אצבעותיי, כשאני ממש נוגעת אני מרגישה. אם חשבתם שאמא שלי נחרדת, מה את עושה? או שאבא שלי שם לב אז אתם טועים.

 בעצמי הזזתי את היד מהאש, אני כבר לא תינוקת, אני יודעת לדאוג לעצמי יפה מאוד.

*  *  *

נכון, אומרת לי יונה, ובסך הכל אני מבינה שהגוף שלך לא בגד בך בסוף, דווקא הוא זה שהציל אותך, מכולם.

אני לא עונה לה מיד, אני חושבת על זה.

אני בוחרת לענות כך

אני כבר לא מסוכסכת איתו, עם הגוף, זה לקח הרבה שנים עד שהסכנו זה לזו,  אני הפסקתי לנקום והוא הפסיק להתנהג כמו לוליין, אפשר לומר שאנחנו כמעט נחמדים, בדרך לנחמדים, רק שלפעמים אני כל כך מתגעגעת.

למה, את שואלת, אדמיין שאת שואלת.

לימים שלפני הסיפור הזה, אני מתגעגעת.

אני רוצה ללבוש בגד ים כחול, פשוט, כזה עם פסים בצדדים וכתפיות נוחות, ללבוש את העור השני שלי, אני רוצה לקפוץ למים צלולים וקרירים, תראי איך המים משתנים לכבודי, יונה, רק לכבוד התנועות שלי, הם גם מלטפים אותי קרוב קרוב לגוף ואין בזה שום דבר מאיים.

או בוגדני.

מי אמרה את זה, אני או את? אני מסתכלת עליה, היא מחייכת, אחר כך היא אומרת לי שהתנועה במים היא כמו סכין של קצף ויש מוזיקה בתנועה.

בתנאי שהתנועה מדויקת, אני מחרה, מחזיקה אחריה.

תחייכי אלי שוב.

 

 

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה, ובארץ עוסקת בתרפיה בדמיון מודרך. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 2,204 מילים
גיא זהר גיא זהר

איילת שקד ומירי רגב בהתנצחות מתמשכת

רגב: "שקד מביכה בראיונות". שקד: "רגב משקרת ומסכסכת" ● רגב ממשיכה להתעקש ש"הקב"ה יחליט מי יהיה ראש הממשלה" ● בכירים ביש עתיד תכננו לפרוש מכחול-לבן ולעבור לליברמן ● יאיר לפיד: "חברי הליכוד כועסים על נתניהו ומתכוונים לנקום בו" ● 37 מרצים במכתב בהול למנדלבליט: "אל תתיר אירועים בהפרדה"

מירי רגב ואיילת שקד (צילום: פלאש 90)
פלאש 90
מירי רגב ואיילת שקד
עוד 54 עדכונים

עכשיו זה רשמי: המתנחלים מקבלים הכי הרבה כסף

הפריבילגים החדשים דוח מרכז אדווה: ההשקעה הממשלתית לנפש בהתנחלויות מגיעה ל-8,548 שקל לתושב, בתקציבי חינוך, רווחה, תרבות ובריאות ● ב-15 הערים העשירות בישראל הסבסוד נמוך יותר ומסתכם ב-8,291 שקל ● בתחתית הרשימה נמצאים היישובים הערביים, ההתנחלויות החרדיות ועיירות הפיתוח ● הנתונים נאספו במשך 20 שנה

ההתנחלות יקיר בשומרון (צילום: פלאש 90)
פלאש 90
ההתנחלות יקיר בשומרון

מי שגר בהתנחלויות בשני העשורים שהסתיימו ב-2017, נהנה מהסבסוד הממשלתי הגבוה ביותר לתקציבי חינוך, רווחה, תרבות ובריאות. הכוונה להתנחלויות האידאולוגיות, שמזוהות עם הימין ושאינן חרדיות. כך עולה מדוח מרכז אדוה, שבדק את נתוני האי שוויון בהשקעה הממשלתית ברחבי המדינה.

האוכלוסייה בהתנחלויות אלה הכפילה את עצמה בשני העשורים שנבדקו, אך הן שמרו על המקום הראשון בהשקעה הממשלתית לנפש – 8,548 שקל לכל תושב.

את המקום השני בדירוג ההשקעה הממשלתית תופסות הערים העשירות בישראל, המכונות גם "פורום ה-15", שכל תושב בהן מקבל 8,291 שקל. הכוונה לערים עצמאיות שלא מקבלות מענקי איזון ופיתוח, וחברות בהן בין היתר, ת"א, חיפה, באר שבע, אשדוד, חדרה, חולון, רעננה, כפר סבא ועוד. שיעור הגידול באוכלוסייה של ערים אלה גדל בשני העשורים שנבדקו ב-31%.

"על פני 20 השנים האחרונות אמנם חלו תזוזות במימון הממשלתי של הרשויות , אולם לכל אורך התקופה התקציבים הגבוהים ביותר הופנו להתנחלויות הלא-חרדיות"

אחר כך מדורגות עיירות הפיתוח, עם 7,496 שקל, ובמרחק רב מאחור ממוקמים היישובים הערבים, שמקבלים תקציב של 5,888 שקל לנפש בלבד.

למרות הדירוג הנמוך של הרשויות הערביות, הייתה תקופה אחת שבה הן נהנו מהשקעה נדיבה יחסית. בין 1997 ל-2007, יושמה תכנית חומש לקידום חינוך ערבי, כך שבסך הכל ההשקעה ברשויות שם עלתה ב-45% בעשורים שנבדקו.

ההתנחלויות החרדיות מדורגות בתחתית הרשימה, וההשקעה בהן אף ירדה בחישוב לנפש, אלא שייתכן כי השינוי נובע מהצמיחה המואצת במספר התושבים שם: מ-21 אלף תושבים ב-1997 ל-128 אלף תושבים ב-2017.

הכוונה להתנחלויות עמנואל, בית"ר עלית ומודיעין עלית, שממוקמות קרוב יחסית לקו הירוק ולא צפויות להוות מכשול בפני הסדר מדיני, אם וכאשר יתהווה כזה.

הדוח שמציג את המימון הממשלתי לרשויות מקומיות, מבחין, כאמור, בין ארבע קבוצות יישובים, ובין היתר מנתח את ההשתתפות הממשלתית למימון שירותי חינוך ורווחה, וכן את מענקי האיזון לרשויות עם הכנסות נמוכות במיוחד.

"ב-20 השנים האחרונות חלו תזוזות במימון הממשלתי של הרשויות המקומיות, אולם לכל אורך התקופה התקציבים הגבוהים ביותר הופנו להתנחלויות הלא-חרדיות״, אומר ד"ר שלמה סבירסקי, המנהל האקדמי של אדוה.

מבט על ההתנחלות עפרה (צילום: Lior Mizrahi/Flash90)
מבט על ההתנחלות עפרה (צילום: Lior Mizrahi/Flash90)

"גובה ההשתתפות הממשלתית ברשויות גוזר בסופו של דבר את איכות השירותים הניתנים לתושבים. התקציבים העודפים המופנים להתנחלויות הלא-חרדיות משקפים העדפה ממשלתית ברורה והשפעת לובי חזק של חברי כנסת".

הממשלה הגדילה את השקעתה בעיירות הפיתוח רק ב-31%, וזהו שיעור הצמיחה הנמוך ביותר בארץ. עיירות אלה נשענות באופן מסורתי על תעשיות מעוטות טכנולוגיה

עוד מציין הדוח, כי ההתנחלויות הלא חרדיות מקבלות יותר תקציבים מאשר חלק מהיישובים המבוססים ב"פורום ה-15". בסך הכל צמחה ההשתתפות הממשלתית ביישובי הארץ בכ-160% לכ-21 מיליארד שקל בסוף התקופה שנבדקה.

עם זאת, בעיירות הפיתוח גדלה השקעת הממשלה רק ב-31% במהלך העשורים שנבדקו, וזהו שיעור הצמיחה הנמוך ביותר בהשוואה לשאר חלקי הארץ.

עיירות אלה ממוקמות בדרך כלל רחוק מהמרכז ונשענות על תעשיות מעוטות טכנולוגיה. עיירות הפיתוח קלטו עד היום כ-850 אלף עולים מברה"מ לשעבר, הן מדורגות באשכולות חברתיים נמוכים וסובלות מיציבות פיננסית נמוכה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 425 מילים

למקרה שפיספסת

חנוך לוין חסר לי כידיד וכאושיית קיום

avraham
משמאל לימין: הפסנתרן מישה בלחרוביץ, (המלווה המוסיקלי של ההצגה), זהרירה חריפאי, אברהם עוז, חנוך לוין, אלברט כהן, יונה אתינגר (נדבן, שעל שמו אולמות באוניברסיטת ת"א וקרן שמסייעת לקאמרי), מירה בלחרוביץ. התמונה באדיבות אברהם עוז

את הציבורי יאמרו רבים ויגידו היום, אבל אני, כמו עוד כמה חברים קשישים במועדון הזה, חוֹוה ביתר שאת את העצב האישי.

בגילנו המתקדם אין זה חיזיון נדיר להיפרד מבני דורנו, המסתלקים אט אט ובחשאי מעל במת חיינו האוזלת. חנוך לוין היה מאז ומעולם בוגר ממני בשנה, על כל המשתמע מכך, וכך נשאר עד עצם היום הזה, בדבריו ושתיקותיו. אלא שלדידי, מזה עשרים שנה בדיוק, הוא חוטא לתפקידו הזה.

הוא חסר כידיד וכאושיית קיום. כמי שהיה אמור להתבונן אל הזירה הזאת, שעזב בחוסר אחריות משווע היום לפני עשרים שנה – ולומר דברים, אם ישירות ואם על דרך הכתיבה – שהיו חזקים מכל המילים הנישאות ברוח, של אותם המוחזקים בעיניהם כאורים ותומים.

הוא חסר כידיד וכאושיית קיום. כמי שהיה אמור להתבונן אל הזירה הזאת, שעזב בחוסר אחריות משווע היום לפני עשרים שנה – ולומר דברים

ואולי לא. כי רק הקליפה הגופית נסתלקה. והוא, שהגוף היה בראש מעייניו, ידע לדבר גם מעֵבר לגוף. גם סתם מלים שלו, גם כאלה שנקראו בדיעבד, שמורות בכספת האישית כאוצרות נדירים שלא ניתן לממש, אבל עצם קיומן שם יש לו ממשות איתנה, כמו קיר תומך, כמו רוח מבדרת בימי החום המעיקים.

המון נימים ומיתרים מתקשרים למארג הסבוך והאוורירי הזה. עירונית אלף מול עירונית אלף ערב, מעין הפרדה מעמדית, שלמרות הסינכרוניות בזמן לא התממשה בינינו בזמן אמת.

וטוב שכך, כי במבט לאחור התקיים הזיכרון המשותף מבלי שיעלה העוקץ המעמדי המזויף; והאוניברסיטה, בקישורים הלא הגיוניים של מי שלא למד רשמית בחוג לתיאטרון, והיה איש התיאטרון הגדול שבכולנו; ומערכת עיתון הסטודנטים "דורבן", בו השיק המדור הספרותי שלי לדף האחוריים שלו; ומסיבות ימי ששי בעיר, שבהן שתי מסיבות, כפי שאמר לי פעם, הכילו את כל הפקולטה למדעי הרוח; והחבורות הספרותיות, ובנימין תמוז במוסף הספרותי של "הארץ"; והמפגש במילואים במלחמה הארורה היא שכל הבאות אחריה השתרגו מן העצב שחווינו בה מול אופוריה משתוללת; וימי הקברטים של הפרינג' וסולומון גריפ בבוסתן; ואחר כך ברית התיאטרון הקאמרי, כשכל מילה דרמטית שנכתבה ונשלמה הוסגרה לידי, כחבר במעין מסדר של נזירים בשולי המזבח הבתולי של הבמה, שטרם ידעה את הטקסט ההולך ונכתב.

ואיך נשלחתי ללונדון להביא סכינים מעוצבות במיוחד למעננו על ידי חרש אמן בתיאטרון הלאומי: סכין דוקרת וסכין שוחטת, ושקיות של דם, ואת כל זה להעביר בביטחון של "אל על"

כמה סיפורים: מעורבותי שלא מדעת בחטיפת הבן ישראל מאמו לארץ, והקשר שקשר מאחרי גבי לשדך לי עוזרת הפקה מאיטליה, בעיצומם של צילומי "פלוך" הקדחתניים; ואיך נשלחתי ללונדון להביא סכינים מעוצבות במיוחד למעננו על ידי חרש אמן בתיאטרון הלאומי: סכין דוקרת וסכין שוחטת, ושקיות של דם, ואת כל זה להעביר בביטחון של "אל על"; והישיבות על ייסוד מרכז הפרינג' הראשון, עם שטרנפלד וטלי רעייתי והספרי; ואיך חיזרנו על פתחי התיאטרונים עם פולדי שצמן ועוד למצוא במה ל"ילד חולם"; כמה נדבכים; וכמה מילים שנאמרו וכמה מילים שותקות.

וזו התמונה: אחת מני רבות. 1981. עונת השנה – עכשיו בערך, בשיפולי הקיץ. קיץ אחד לאחר שהפרכנו בפעם הראשונה, לאור חזונו המסור של אורי עופר, בלונדון ובאדינבורג, את המיתוס השקרי שהתגלגל שנים – שיצירתו של חנוך כה נטועה במחוזותינו שאיש בעולם שמחוצה להם לא ישכיל להבינה.

בקיץ שלאחר ה"יאנג ויק" והתיאטרון הדחוס בהולירוּד רוֹד, כשהתראיינתי בשמו ברדיו הסקוטי והוא כיוון את דבריי בעיניים טלפטיות מן העבר השני של המיקרופון, נסענו ל"לה מאמה" בניו יורק, שעוד זהר בקיסמם של אלן סטיוארט, הכספית המתגלגלת, רוברט פטריק של "ילדי קנדי" ששתה בבר, ועוד רבים משנות הזוהר של העשור המיתולוגי שלפני כן.

כל כך הרבה עמלנו, חנוך ואני, כשעבדנו על התרגום הראשוני לפני הנסיעה הבריטית, למצוא מקבילה נאותה ל"ביג תוכעס"

"יעקובי וליידנטל" כבשו את הקהל הניו יורקי עוד רב יתר מאשר באי הבריטי, בשל ריבוי האוכלוסיה היהודית. כל כך הרבה עמלנו, חנוך ואני, כשעבדנו על התרגום הראשוני לפני הנסיעה הבריטית, למצוא מקבילה נאותה ל"ביג תוכעס", ובלב לא שלם סיכמנו על "ביג באם"; ורק כשישבנו עם חבריי הפרופסורים האמריקאים היהודים לאחר ההצגה ב"לה מאמה" שאלו אותנו, באנגלית צחה: "ולמה לא חשבתם על 'ביג תוכעס'? כל ניו יורקי יבין את זה!"

חָלַקנו חדר במלון "בִּיקוֹן" בברודווי, הוא ואני, בימי ההצגות ב"לה מאמה". אני קמתי בבוקר ושעטתי לתערוכות, ובלעתי הצגות מאטינֶה בטרם הגיע הזמן ללכת לתיאטרון להצגות הערב שלנו. חנוך נתן לי את ברכת הדרך, אבל נשאר ישוב במיטתו מרבית היום ומילא מחברת בכתב ידו הצפוף. לימים יצאו מזה "הנשים האבודות מטרויה".

הנה תיעוד חזותי קטן מן הקיץ ההוא. אנחנו בחזית "לה מאמא", עם זהרירה וברטו, ומישה בלחרוביץ המלווה המוסיקלי ורעייתו, ויונה אתינגר, איש רב אמצעים שסייע לחזון המסע להתגשם. אינני זוכר איפה היו קורמן, השלישי בחבורת השחקנים, ואורי עופר. אחד מהם אולי צילם את התמונה? והאחר נשאר בתוך התיאטרון?

מה הייתי אומר לו, אילו הופיע לפתע ולא בחלום? בימים האלה, בנסיבות פוליטיות ואחרות, אני מתחיל לחוות סופָניות

מה הייתי אומר לו, אילו הופיע לפתע ולא בחלום? בימים האלה, בנסיבות פוליטיות ואחרות, אני מתחיל לחוות סופָניות. לא בבשרי וברקמות הגוף, כמוהו בשנים האחרונות, לפני הנסיגה המשמחת ולאחריה, אלא בתחושת הנפש.

והייתי שואל אותו משהו על זה, את החבר הזה שהִתמיד להיות בוגר ממני בשנה, גם בימים שאני הובלתי מהלכים פרגמטיים הקשורים בהעלאת יצירתו. אותו, שכל חיי יצירתו נָעו בין כולם רוצים לחיות ובין רצח.

אותו, שכל כך הגיוני, וכל כך עצוב, שנטל על עצמו ללַמד אותנו את לקח ההֶעדר, כאילו רצה שנחוש, אנחנו כולנו שרוצים לחיות, כמה חי בתוכֵנו המוות, והוא דובר בנו באלף לשונות, שאת כולן הכיר והיטיב לדעת.

אברהם עוז הוא פרופסור אמריטוס לדרמה וספרות באוניברסיטת חיפה ובמאי בתיאטרון אלפא, ת"א. הוא חוקר שקספיר בעל שם בינלאומי, וספריו ומאמריו פורסמו בארץ ובעולם. תרגם מחזות רבים, אופרות ושירה; שימש בין השאר ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטאות ת"א וחיפה, חבר ההנהלה האמנותית של התיאטרון הקאמרי, וערך כתבי עת ותכניות בטלוויזיה וברדיו. יביים בקרוב את מחזהו "הר תפארת" על העלייה הראשונה ושורשי הציונות

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 824 מילים
עודכן לפני שעה
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תגובות אחרונות

  • רשידה טליב ממישיגן ואילהן עומאר (מימין) ממינסוטה (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite, File)
    AP Photo/J. Scott Applewhite, File
  • בנימין נתניהו ודונלד טראמפ (צילום: AP Photo/Manuel Balce Ceneta, File))
    AP Photo/Manuel Balce Ceneta, File)
  • בנימין נתניהו וברק אובמה (צילום: AP Photo/Pablo Martinez Monsivais, File)
    AP Photo/Pablo Martinez Monsivais, File

פרשנות סטירת לחי לאמריקה

למרות הזלזול המופגן של נתניהו, רבים מחברי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב תמכו בעקביות בישראל ● ואז הגיעה פרשת עומאר-טליב ● הרבה אחרי עידן טראמפ ונתניהו, המחוקקים בארה"ב לא יסלחו לישראל על מניעת הביקור ● וההשלכות עלולות להיות מרחיקות לכת

עוד 790 מילים
אהוד ברק נואם בכנס המועצה לשלום וביטחון, ב-13 באוגוסט 2019 (צילום: פלאש90)
פלאש90

חילוקי דעות במחנה הדמוקרטי סביב התוכנית המדינית של ברק

התוכנית המדינית שהציג אהוד ברק בשבוע שעבר, הכוללת סיפוח גושי התנחלויות, מעוררת מחלוקת בקרב שותפיו במחנה הדמוקרטי ● "דברי ברק לא משקפים את עמדת מרצ, רחוק ממנה״ אומר בכיר במרצ ● מנגד, מדגיש מוסי רז, בראיון לזמן ישראל: "אם ברק מבין שהכיבוש הוא הבעיה המרכזית של ישראל, הוא כבר קרוב אליי יותר מ-110 חברי כנסת"

עוד 891 מילים

המשטרה החזירה את המפגינים לפתח תקווה

המעצרים השערורייתיים בפתח תקווה ביום שישי, החזירו את הברק לעיניים של המפגינים במוצ״ש ● וגם הביאו לשם בפעם הראשונה את אהוד ברק ● אמיר בן-דוד חזר מההפגנה ה-141 בכיכר גורן, שהייתה הפעם מלאה - דווקא בזכות המשטרה שביקשה לדכא אותה

  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • שושקה (אנגלמאייר) ויעל כהן-פארן בהפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • אהוד ברק בהפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ניצן הורוביץ בהפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד
  • ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
    יעל לפיד ואמיר בן-דוד

המעצרים השערורייתיים והשרירותיים של תשעה אזרחים בפתח תקווה, רק כי "הפרו את ההנחיות באופן בו צעדו בציר ההליכה של היועץ המשפטי לממשלה לבית הכנסת" (קשה להאמין, אבל זה הניסוח בהודעה שהוציאה המשטרה בעקבות המעצרים בשישי בצהריים), החזירו את הברק לעיניים של מפגיני פתח תקווה. וגם הביאו לכיכר גורן בפתח תקווה בפעם הראשונה את אהוד ברק.

כאלף מפגינים התכנסו הערב (מוצאי שבת) בכיכר. מאות מהם חזרו אליה אחרי היעדרות ארוכה. זו השבת ה-141 שההפגנה הזו נערכת – בלי ספק שיא של התמדה בתולדות המחאה בישראל.

ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)

היא כבר ידעה עליות ומורדות. היו הפגנות שרק הגרעין המייסד השתתף בהן, היו הפגנות של מאות ושל אלפים. ובימי השיא, כשתיקי החקירה נגד בנימין נתניהו היו במוקד תשומת הלב הציבורית, צעדו עשרות אלפי מפגינים בתל אביב.

בינתיים חזרו ההפגנות לפתח תקווה ומספר המפגינים קטן בהדרגה, כשממוצע הגיל נותר כל הזמן גבוה. זה אחד הנושאים שמעסיקים ומתסכלים את המפגינים לאורך חודשי ההתמדה הארוכים: הצעירים כמעט ולא באים.

האגרסיביות המשטרתית כלפי הגרעין המייסד, מילאה שוב את הכיכר, וצירפה למפגיני פתח תקווה הקבועים גם נציגים חדשים, ממחאת האתיופים וממחאת הנכים, במה שעוד עשוי להתברר כאירוע מכונן, שהצליח לחבר בין קבוצות המחאה השונות שפועלות בנפרד בארץ.

עו"ד סיגלית קסלר, ממייסדות מחאת פתח תקווה ומעצורות שישי בערב, הנחתה את ההפגנה והתקבלה בכבוד השמור לגיבורים. לקול צהלות המפגינים היא חזרה על משפט המפתח שכתבה אתמול בפוסט לזמן ישראל: "ילדתי ארבעה ילדים בלי אפידורל, המשטרה לא יכולה להפחיד אותי".

למעצרים בשישי קדמה הנחיה תמוהה שהוציא ביום רביעי ניצב עמי אשד, מפקד מחוז מרכז של המשטרה. תחת הכותרת "תנאים למחאות בשכונת כפר גנים בפתח תקווה", כתב אשד: "חל איסור לקיים מחאות  ברחובות הסמוכים לביתו של היועמ"ש לממשלה, המחאות תתקיימנה בכיכר גורן. על אף האמור, ניתן לקיים מחאה שקטה של עד חמישה אנשים ברחוב מייזנר פינת בן גוריון".

ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
ההפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)

עו"ד קסלר הודיעה למפגינים על הכוונה לעתור השבוע לבג"צ נגד הנחיות המשטרה, שהוצאו לטענת המפגינים ללא סמכות, וחורגות מההנחיות שנקבעו בפסקי דין של בית המשפט העליון שדנו בעתירות קודמות. עו"ד דניאל חקלאי, שדיבר אחרי קסלר, אמר למפגינים: "התפקיד שלנו לשמור על משטרת ישראל, שלא תהיה משטרה של דיקטטורה אלא משטרה ששומרת על האזרחים ועל שלטון החוק".

עו"ד דניאל חקלאי: "התפקיד שלנו לשמור על משטרת ישראל, שלא תהיה משטרה של דיקטטורה אלא משטרה ששומרת על האזרחים ועל שלטון החוק"

אהוד ברק הגיע לכיכר גורן מלווה בניצן הורוביץ, יו"ר המחנה הדמוקרטי, במוסי רז, ערן עציון ופעילים נוספים של המפלגה. ברק פרסם ביום שישי פוסט בפייסבוק שבו כתב, בין השאר, "ארדן, פתח תקווה זה לא אום אל חיראן, לאזרחים מותר להפגין" – הצליח לקומם נגדו מחדש את חברי הכנסת הערבים, ואז נאלץ להתפתל ולהסביר: "באום אל חיראן טוייחה החקירה, לא ניתן שזה יקרה שוב. ניצול אי הבנה לחרחור ריב בין יהודים לערבים – זה לא שותפות. זה המשך שיתוף הפעולה הבזוי עם נתניהו".

אהוד ברק בהפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)
אהוד ברק בהפגנה ה-142 בפתח תקווה (צילום: יעל לפיד ואמיר בן-דוד)

הערב ברק יצא לסיבוב לחיצות ידיים וצילומי סלפי בין המפגינים. "לא באנו לנאום פה", אמר לי הורוביץ, "המפגינים מעדיפים שלהפגנות לא יהיה אופי פוליטי ואנחנו מכבדים את זה. באנו להביע תמיכה".

דקות מאוחר יותר קראו לברק והורוביץ מהבמה ("ראש הממשלה לשעבר ברק פה ואנחנו מבקשים שיעלה ויברך אותנו"), אבל התברר ששניהם כבר עזבו את המקום והמשיכו הלאה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
"בבוקר לח בשנת תרל"ח עת בציר הענבים יצאו מיפו על סוסים חמשת הרוכבים שטמפפר בא ,וגוטמן בא וזרח ברנט ויואל משה סלומון עם חרב ואבנט........ ליד אומלבס הם חנו........" . ... המשך קריאה

"בבוקר לח בשנת תרל"ח עת בציר הענבים יצאו מיפו על סוסים חמשת הרוכבים שטמפפר בא ,וגוטמן בא וזרח ברנט ויואל משה סלומון עם חרב ואבנט…….. ליד אומלבס הם חנו…….." . כשהייתי בכיתה ו' בבית ספר "ריאלי הדר" שבחיפה- נורית , המורה הנפלאה למוסיקה – לימדה אותנו למופע סיום השנה את ה"בלדה על יואל משה סלומון"- בהופעה שרנו מגוון שיריי" אנו באנו ": "ראשון לציון מארש" שיר על היקב בזכרון יעקב ועוד ועוד…. שירי חלוצים שלא נס ליחם . אני זוכרת את הסיפורים המרתקים על החלוצים ששורבבו בין שיר לשיר, את הריקודים,אני זוכרת כמעט הכל… אני זוכרת את ההתפעלות הילדותית: לא הבנתי איך הם,החלוצים, הצליחו כנגד כל הסיכויים: קדחת,מלאריה,ביצות ,ועוד הרבה אתגרים. היו במהלך החזרות רגעים שהצטערתי שלא נולדתי אז… בשנות "תרפפו", הצטערתי שפיספסתי את ההזדמנות להיות חלוצה. חלילה אני לא מתלוננת- נולדתי להורים ניצולי שואה שהגיעו לישראל סמוך לפתיחת השערים ,נולדתי לתוך מציאות עם מדינה ,דגל ,לאום,נולדתי למציאות עם ביטחון כלכלי,עם חוויה שאני בבית שלי . לא הייתי צריכה לייבש ביצות 😉 האתגר שלי היה לעשות בגרות,צבא,אוניברסיטה. אומלבס( המקום בו היו יואל משה סלומון וחבריו) היא היום פתח תקווה: עיר שביקרתי בה פעמים ספורות :אחת מהן היא כשחיפשתי ריהוט פלסטיק ל"מרפסת כוס קפה" 🙂 וגם… כשהלכתי להפגין בעד הדימוקרטיה – נגד ההתנהלות השלטונית שמתקיימת כיום. אתמול בערב באומלבס/פתח תקווה קרה משהו שעד עכשיו קשה לי לעכל: מפגינים ,רובם סבים וסבתות , הוכו ונאסרו : אזרחים שומרי חוק, אזרחים שמחו בעד הדימוקטיה- ספגו מכות רצח משוטרי משטרת פתח תקווה. צפיתי בסירטונים,בתמונות וצבטתי את עצמי………… מה פה קורה פה? האם אני מרגישה פייק בטחון? אם הייתי מגיעה אתמול יכולתי להיות אחת מהם… האם הבן שלי יכול לחוש את אותו בטחון שאני הרגשתי בגילו? ובעתיד? האם יוכל לחוש בטחון בעצמו,במדינה?……………… האם ההישגים שאני כישראלית כל כך גאה בהם – האם הם הולכים ומתפיידים? מה שאני כן יודעת- שאני אצא לשמור,להלחם עליהם-לפתח תקווה ולאיפה שצריך…. ואתם????

עוד 489 מילים ו-3 תגובות
ד"ר יעקב רוזנפלד ב-1946 עם חיילי צבא השחרור העממי ששומרים על ביטחונו במהלך מלחמת האזרחים עם הקוומניטנג (צילום: באדיבות המכון האוסטרי לחקר סין ודרום-מזרח אסיה)
באדיבות המכון האוסטרי לחקר סין ודרום-מזרח אסיה
סיפורו של ניצול השואה שהקים את מערכת הרפואה הסינית

"הרופא הענק עם האף הגדול"

ד"ר יעקב רוזנפלד מת ונקבר בישראל מבלי להותיר כאן חותם, אך הוא שינה לעד את פניה של הרפואה הסינית, ושגריר סין עולה לקברו בכל שנה ● "הוא היה רופא וחייל גדול, שהציל חיים רבים במסגרת שירותו בצבא סין" ● בזמן שהסינים משגרים רמזים מאיימים להונג קונג, הם מבקשים להעלות את דמותו על נס, ולהציג פנים אחרות של מדינתם

עוד 815 מילים

מאות הפגינו בפתח תקוה: "נתניהו למעשיהו"

ברק הגיע להפגנה ה-142 בככר גורן: "זו לא דמוקרטיה" ● אמיר אוחנה למפגינים: "הגבלות המשטרה מאוזנות" ● עמיר פרץ: "בהוראה מבלפור מרסקים את הדמוקרטיה" ● איימן עודה תקף את ברק שהישווה את הפגנות פ"ת לאום אל חיראן ● ישראל כץ הכחיש שנתניהו ביטל את נסיעתו לברזיל, וטען שמניעת הכניסה של חברות הקונגרס לא קשורה ללחץ של טראמפ

  • עו"ד דניאל חקלאי בהפגנה היום (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)
    רועי אלימה / פלאש 90
  • ברק בהפגנה בפתח תקוה, הערב (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)
    רועי אלימה / פלאש 90
  • מפגינים בככר גורן, הערב (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)
    רועי אלימה / פלאש 90
  • מפגינים בפתח תקוה, הערב (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)
    רועי אלימה / פלאש 90
  • מפגינים בפתח תקוה, הערב (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)
    רועי אלימה / פלאש 90
עוד 30 עדכונים
צבר מצוי נגוע בכנימה (צילום: באדיבות פרופ' צביקה מנדל ממינהל המחקר החקלאי מרכז וולקני))
באדיבות פרופ' צביקה מנדל ממינהל המחקר החקלאי מרכז וולקני)

הבננות לא לבד כנימה קטלנית מאיימת להשמיד את הסברסים

דרמה בגבול הצפון: חוקרים ממכון וולקני ייבאו שני מינים של טורפי חרקים שניזונים מהכנימה המזיקה ● אלפי מושיות מקסיקניות כבר שוחררו בגליל, ולאחרונה הצטרפו אליהן נחילי זבובים מקסיקניים ● "אנחנו בעיצומו של התהליך, אז זה קצת כאוטי, אבל יש סיבה לתקווה" ● ובלבנון, שם גם נפגעים שיחי הצבר, מאשימים את ישראל

עוד 886 מילים
אילוסטרציה (צילום: istockphoto)
istockphoto

בריאות מי שמנמן של סבתא

פרופ' מארי רודולף (68) הצליחה להפחית את השמנת היתר בקרב ילדים בבריטניה ● אחרי שעלתה לישראל, היא חולמת לעשות כאן את אותו הדבר, בדגש על עזרה לאוכלוסיות מוחלשות ● בין לבין היא מטפלת בנכדים התאומים שלה, ואין שום סיכוי שהיא תיתן להם שוקולד ● ראיון

עוד 1,417 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
גֵּירוּשׁ

דווקא אלו שבדרך כלל מתרעמים - ובצדק - נגד השימוש המניפולטיבי המקומם של נתניהו והימין בחרדות השואה, עשו בדיוק את אותו הדבר השבוע במסגרת המאבק בגירושם של העובדת הזרה ובנה ● כאילו אי אפשר יותר להתווכח בישראל על משהו, בלי להגיע תוך דקות לבירקנאו

עוד 1,072 מילים

בעקבות כתב האישום: השר חיים כץ הגיש את התפטרותו

כץ במכתב ההתפטרות: "הניסיון להטיל דופי בניקיון כפי הוא חסר יסוד ונועד לכישלון" ● על אף האישור שניתן לה, חברת הקונגרס טאליב הודיעה כי "ביקור בישראל תחת התנאים שהוצבו נוגד את ערכיי", דרעי: "פרובקציה. שנאתה לישראל גוברת על אהבתה לסבתה"

חיים כץ (צילום: פלאש 90)
פלאש 90
חיים כץ
עוד 18 עדכונים

חודש לבחירות כיצד הפך נתניהו את עצמו לאימפריה

בזמן שגנץ מותקף על עילגותו ועל האנמיות שבה מתנהל קמפיין כחול-לבן, ראש הממשלה ממשיך להתעלם מרעשי הרקע ולבנות את עצמו כדמות גדולה מהחיים ● אבל בכיר בליכוד מדווח על דאגה אמיתית במפלגת השלטון: "המצב כרגע מבחינתנו לא טוב" ● פרשנות

בנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מרים אלסטר/פלאש90
בנימין נתניהו

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 954 מילים
סגירה