השלט שמתנוסס לפני העלייה החסומה לגשר יהודית – הגשר שעתיד לחבר בין שתי גדות האיילון ובין החלק המערבי והמזרחי של תל אביב – מבשר בחגיגיות על מועד הפתיחה: "דצמבר 2019". מביקור במקום לפני כמה ימים עולה הרושם שיש עוד הרבה עבודה, ושהיא לא תסתיים בתוך עשרת הימים הבאים.
בחברת נתיבי איילון אומרים שהעבודה תסתיים "בשבועות הקרובים", אבל צריך לומר: גם אם פתיחת הגשר לציבור תתעכב בחודש-חודשיים לעומת הלו"ז המובטח (במונחים של פרויקטי תשתיות בארץ מדובר בדיוק מופתי), זה זניח לעומת התרומה האדירה שצפויה להיות לגשר למצבם של הולכי הרגל ורוכבי האופניים בתל אביב.
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
הגשר עצמו – כ-1,100 טונות של פלדה צבועה בלבן – כבר מוכן. מי זוכר שבגלל זרועות הפלדה הללו כמעט נפלה כאן ממשלה.
צומת עזריאלי ואזור המסגר/יצחק שדה מהווים דוגמה מדכדכת למרחב עירוני עוין לכל מי שאינו מתנייד ברכב פרטי: צפופים, מעושנים, נטולי צל, נטולי שבילי אופניים ועם משטר רמזורים מייאש להולכי הרגל
הנפת הזרועות תוכננה לסופי שבוע, כדי לא לתקוע מדינה שלמה בפקק בנתיבי איילון, המפלגות החרדיות נעמדו על הרגליים האחוריות ושר התחבורה הקודם, ישראל כ"ץ, מיהר להתנער ולהאשים את רון חולדאי בפרובוקציה חילונית (על אף שנתיבי איילון היא חברה ממשלתית שכפופה למשרד התחבורה).
התוצאה – העבודות התעכבו קצת, כולם ירדו מהעצים ושכחו מהעניין, ואז קרה בדיוק מה שהיה צריך לקרות: הזרועות הונפו במשך שישה סופי שבוע, השמים לא נפלו וגם לא הקואליציה. ללמדכם שגם שמירת השבת והאמונה היוקדת של משה גפני, יעקב ליצמן ושות' הן עניין נזיל, שמשתנה בהתאם לצרכים הפוליטיים.
סיוט להולכי רגל, סכנת חיים לרוכבי אופניים
החשיבות הגדולה של גשר יהודית נובעת מהעובדה שחציית האיילון כיום היא סיוט להולכי רגל וסכנת חיים לרוכבי אופניים ודו-גלגליים אחרים.
צומת עזריאלי והאזור של המסגר/יצחק שדה – שמובילים לשני הגשרים הסמוכים – מהווים דוגמה מדכדכת למרחב עירוני עוין לכל מי שאינו מתנייד ברכב פרטי: צפופים, מעושנים, נטולי צל, נטולי שבילי אופניים, משטר רמזורים שגורם להמתנה מייאשת של דקות ארוכות במעברי החצייה. בקיצור – במקום לחבר את שני צידיו של הנחל ושני חלקי העיר, הגשרים הוותיקים תורמים לניתוק ביניהם.
גשר יהודית אמור להיות מרכיב משמעותי בפתרון: מדובר בגשר להולכי רגל ורוכבים בלבד. רוחבו, 11 מטר, מאפשר להקצות בנדיבות נתיב אחד לצועדים ואחד לרוכבים (כולל קורקינטים ושות'). הגשר, שאורכו מגדה לגדה 110 מטר, מחבר בין הקצה של שדרות יהודית, שבסמוך אליה נחפרת בימים אלה תחנה של הרכבת הקלה, לרחוב יגאל אלון, שם מתרומם מקבץ צפוף של מגדלי משרדים (אלון 1 ו-2, אלקטרה, אסותא ועוד).
מאחורי המגדלים משתרעת שכונת ביצרון, שהחיבור הישיר למרכז העיר עשוי להיטיב מאוד עם ערך הדירות בה שגם ככה המריא בשנים האחרונות.
איתמר גולדברג (צילום: נתיבי איילון)
איתמר גולדברגר, ראש אגף הנדסה בנתיבי איילון, שגשר יהודית הוא הבייבי שלו, רואה בחזונו איך אלפי עובדים יירדו מדי בבוקר ברכבת ומשם יחצו את הגשר ישר אל המשרד. למרות אורכו של הגשר הוא לא נשען על עמוד תמיכה, אבל גולדברגר אומר שגם בשעות העמוסות ביותר, כשאלפי צועדים ורוכבים יעלו עליו ביחד, "הגשר יחייך: ברגע שאין מכוניות המשקל של הולכי הרגל ורוכבי האופניים בקושי ידגדג אותו. האתגר ההנדסי העיקרי זה נשיאת המשקל של הפלדה עצמה".
גולדברגר מלא גאווה בפרויקט שהוא עומד בראשו: בגלל אילוצים לוגיסטיים יש סטייה של כ-20 מ' בנקודת הנחיתה ביגאל אלון, מה שאילץ את המהנדסים להגות פתרון יצירתי של פיתול באמצע הגשר, או כמו שגולדברגר מכנה את זה 'טוויסט בעלילה'.
מי שעקבו אחרי העלילה הזו בעניין במהלך השנה האחרונה הם עובדי המגדלים שמתנשאים מעל הגשר, שאפילו פתחו דף אינסטגרם שבו העלו תמונות מתהליך ההקמה. בקרוב הם יוכלו לחתום את האלבום עם תמונת ההשקה, לרדת מהמשרד ולהגיע למרכז תל אביב בהליכה או רכיבה של כמה דקות.
כשאלפי אנשים התכנסו במרכז לונדון בסוף האביב כדי למחות נגד האנטישמיות, גם פיאז מוגאל היה שם.
מוגאל, מייסד הארגון "מוסלמים נגד אנטישמיות", מודה בגלוי כי היה אחד מ"קומץ" מוסלמים בריטים בלבד שהשתתפו בהפגנה – והמוסלמי היחיד שעלה לבמה לצד פוליטיקאים ומנהיגי קהילות ונשא דברים בפני הקהל. מוגאל אינו מטיל ספק בהחלטתו לנאום בעצרת, ואינו מהסס למתוח ביקורת על בני דתו שנמנעים מלהתבטא בפומבי לנוכח האנטישמיות הגואה בבריטניה.
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
באפריל נדקרו שני יהודים בפיגוע טרור בגולדרס גרין, שכונה בצפון לונדון שבה מתגוררת קהילה יהודית גדולה. היה זה אחד מיותר מתריסר אירועים אנטישמיים שכוונו בחודשים האחרונים נגד בתי כנסת ומרכזים קהילתיים, לאחר שבאוקטובר נרצחו שני יהודים בפיגוע בבית הכנסת היטון פארק במנצ'סטר.
"החלטתי להשתתף ולנאום בעצרת משום שחשתי דכדוך עמוק לנוכח העובדה שגורמים בקהילה שלי אפילו לא ניסו להפגין אמפתיה, או להתייצב בפומבי לצד הקהילות היהודיות"
"החלטתי להשתתף ולנאום בעצרת משום שחשתי דכדוך עמוק לנוכח העובדה שגורמים בקהילה שלי אפילו לא ניסו להפגין אמפתיה, או להתייצב בפומבי לצד הקהילות היהודיות בשעה שהדבר כה נדרש", אומר מוגאל לזמן ישראל.
"ישנם גורמים בקהילה שלי שמתקשרים לחברי הקהילה היהודית ומביעים בפניהם הזדהות, אך הם אינם מוכנים להפגין זאת בפומבי וליצור תקדים", הוא אומר. "הם מנהלים בשקט משחק כפול, ומבחינתי זה בלתי מתקבל על הדעת. או שאתה חי לאור הערכים שלך, או שמוקיעים אותך כצבוע – ולחיות לאור הערכים שלך פירושו שלפעמים צריך פשוט לעשות את הדבר הנכון".
מפגינים אוחזים בדגלי ישראל, בעוד סטודנטים פרו־פלסטינים מפגינים, מניפים דגלים וקוראים סיסמאות מחוץ לקינגס קולג' בלונדון, 7 באוקטובר 2025 (צילום: JUSTIN TALLIS / AFP)
מוגאל אינו חדש במאבק הזה. בעבר שימש יועץ לממשלה וחבר מועצה מקומית, ולאורך שנים פעל במגזר הקהילתי ובארגוני צדקה. זה זמן רב הוא נמצא בחזית המאבק בקיצוניות, בפשעי שנאה ובאנטישמיות, ונמנה עם התומכים הבולטים בשיתוף פעולה בין־דתי בין יהודים למוסלמים.
הארגון "מוסלמים נגד אנטישמיות" פועל להרחבת הידע והמודעות לאנטישמיות ולשואה בקרב הקהילות המוסלמיות בבריטניה. ארגון נוסף שייסד מוגאל, Tell MAMA, מתעד ומדווח על פשעי שנאה נגד מוסלמים ומעניק סיוע לקורבנותיהם.
הגיעה העת לפרשנות מחודשת של הטקסטים
מוגאל מותח ביקורת חריפה על מה שהוא מכנה "התחמקויות מילוליות" של כמה ממנהיגי הקהילה המוסלמית. לדבריו, לא די בגינויים שגרתיים של אנטישמיות ובהימנעות מהכרה בקשר ההדוק בינה לבין אקטיביזם אנטי־ישראלי רדיקלי.
"אני ניצב בסולידריות ובאחדות מלאה עם הקהילה היהודית, ואני עומד איתן מאחורי עמדתי כי שלילה גורפת של קיומה של מדינת ישראל היא חלק מרטוריקה אנטישמית"
"אני ניצב בסולידריות ובאחדות מלאה עם הקהילה היהודית, ואני עומד איתן מאחורי עמדתי כי שלילה גורפת של קיומה של מדינת ישראל היא חלק מרטוריקה אנטישמית, וכי חובה לקרוא על כך תיגר – גם בחלקים מסוימים בקהילה שלי", אומר מוגאל.
לדבריו, עמדה זו אינה סותרת תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית או התנגדות לחלק ממדיניותה ומהתבטאויותיה של ממשלת ישראל הנוכחית.
מפגינים נושאים דגלים ושלטים במהלך הפגנה נגד אנטישמיות וקיצוניות בלונדון, 10 במאי 2026 (צילום: AP Photo/Alberto Pezzali)
מוגאל מייחס את היסוסם של מנהיגים מוסלמים אחרים להתייצב בפומבי לצד יהודי בריטניה לחששם "לעורר מהומות", ולרצונם לשמר את בסיס התמיכה שלהם בקהילה ואת קהל עוקביהם ברשתות החברתיות.
מוגאל מצביע גם על אתגר עמוק ושורשי יותר: הצורך ב"פרשנות מחודשת של כתבי הקודש האסלאמיים". לדבריו, מאז המתקפה העקובה מדם של חמאס על ישראל ב־7 באוקטובר 2023, מסגדים רבים מדי מארחים "מטיפים שמשתמשים בפרשנויות מסוימות של החדית' ובדימויים קריקטוריים שחלחלו לדת האסלאם, כדי להצדיק את פעולות חמאס או לעודד התקפות על יהודים".
פיגועי 11 בספטמבר ופיגועי הטרור בלונדון ב־7 ביולי 2005 היו אמורים להוביל ל"פרשנות מחודשת ויסודית של הטקסטים הדתיים", הוא מוסיף, אך "הרוב המוחלט והמכריע" של האימאמים בבריטניה "לא עשה דבר בנידון".
"אם לא נעשה זאת עכשיו, זה פשוט לעולם לא יקרה", הוא קובע.
מוגאל אינו המוסלמי הבריטי הבולט היחיד שמביע תמיכה ביהודי בריטניה. מוקדם יותר החודש הצטרפו אליו כמה אישי ציבור נוספים, בהם שרה חאן, לשעבר הנציבה הממשלתית למאבק בקיצוניות
הנרמול הצורם של האנטישמיות
מוגאל אינו המוסלמי הבריטי הבולט היחיד שמביע תמיכה ביהודי בריטניה. מוקדם יותר החודש הצטרפו אליו כמה אישי ציבור נוספים, בהם שרה חאן, לשעבר הנציבה הממשלתית למאבק בקיצוניות. יחד הם חתמו על מכתב פומבי המגנה את התגובה "החלשה והמאכזבת" לעלייה "הקולנית והבלתי פוסקת" באנטישמיות מאז מתקפת 7 באוקטובר.
במכתב נטען כי גורמים מסוימים מנצלים "מחאה לגיטימית" נגד המלחמה בעזה כדי "לנרמל סיסמאות, סמלים ורטוריקה המפארים אלימות". עוד הודגש הפער בין "השתיקה והיעדר הגינוי" לנוכח ההתקפות על יהודי בריטניה לבין "המחאות הנרחבות והפגנות הסולידריות" ששטפו את המדינה בעקבות רציחתו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר במיניאפוליס ב־2020.
מפגינים נושאים שלט עם תמונתו של ג'ורג' פלויד בצעדה בלונדון, 7 ביוני 2020 (צילום: ISABEL INFANTES / AFP)
מדוע, לדעת מוגאל, יהודי בריטניה לא זכו לסולידריות דומה מצד בני ארצם? הוא תולה זאת בתפיסות מושרשות בתנועות אנטי־גזעניות, שלפיהן ישראל היא כל-יכולה והיהודים עשירים ובעלי השפעה פוליטית רחבה.
תפיסות אלה, אשר "נושקות ממש לקצה הרטוריקה האנטישמית, ובמקרים רבים אף חוצות את הגבול", משמשות תירוץ ל"חוסר מעש", טוען מוגאל. לדבריו, יש דבר מה צורם בכך שתנועה אנטי־גזענית, המתיימרת להיאבק למען "קהילות מיעוט", מתעלמת ממצוקתם של יהודי בריטניה – "קהילת מיעוט זעירה" – דווקא בשעה שהם נתונים למתקפה מתמשכת.
מוגאל סבור כי הניסיונות לנתק את התנועה הפרו־פלסטינית בבריטניה מהאנטישמיות היו "מעטים מדי, ומאוחרים מדי". "יש בעיה משמעותית בכך שהתנועה הוכתמה באנטישמיות", הוא קובע, וקורא לאמץ אסטרטגיה של "התנערות, הדרה והצבת אתגר גלוי".
"אי אפשר לדבר על מדינה פלסטינית בלי להתנער מכל גורם, בכל קבוצה, שיש לו היסטוריה של אנטישמיות. וזוהי מציאות שאיש אינו באמת רוצה להתמודד איתה כרגע"
"אי אפשר לדבר על מדינה פלסטינית בלי להתנער מכל גורם בכל קבוצה שיש לו היסטוריה של אנטישמיות", אומר מוגאל. "וזוהי מציאות שאיש אינו באמת רוצה להתמודד איתה כרגע".
פוליטיקאים מלבים את האש האנטי־ישראלית
מוגאל סבור כי מפלגת הירוקים האנטי־ישראלית היא כיום הביטוי האלקטורלי המשמעותי והחזק ביותר לברית בין השמאל הרדיקלי לאסלאמיסטים – ברית שהלכה והתחזקה מאז מלחמת עיראק ב־2003.
מפגינים מתכנסים סמוך לרחוב דאונינג במהלך עצרת "חירום לאומית" שארגן ארגון "הקמפיין נגד אנטישמיות", בעקבות פיגוע דקירה בגולדרס גרין בלונדון, 30 באפריל 2026 (צילום: AP Photo/Alberto Pezzali)
בהנהגתו של מנהיגה החדש, זאק פולנסקי, יהודי אנטי־ציוני מהשמאל הרדיקלי, הפכו הירוקים את סוגיית עזה – ואת "שותפותה לדבר עבירה" של ממשלת הלייבור ב"רצח העם" שמבצעת ישראל – לנושא מרכזי בקמפיין שלהם לקראת הבחירות המקומיות במאי האחרון. זאת, אף שלרשויות המקומיות בבריטניה אין כל תפקיד בעיצוב מדיניות החוץ של המדינה.
ואולם, הישגה המרשים של המפלגה בבחירות הוכתם בהאשמות שלפיהן כמה ממועמדיה השמיעו התבטאויות אנטישמיות. לדברי מוגאל, מפלגת הירוקים "קיבלה החלטה אסטרטגית" למנף את הביקורת החריפה שלה על פעולות ישראל בעזה כדי לגייס מוקדי תמיכה חדשים.
"הם בוודאי ידעו שבאמצעות הצעד הזה הם עומדים למשוך אליהם אנשים עם עבר בעייתי מאוד", אומר מוגאל. לדבריו, הבטחות המפלגה להחמיר את הליכי סינון המועמדים שלה, שהן בגדר מס שפתיים, "פשוט אינן מספיקות".
"אני מאמין שיהודים אינם רוצים להסתתר מאחורי חומות גבוהות […] עם מצלמות ומאבטחים. אלה לא חיים". הוא מוסיף כי המאבק באנטישמיות מחייב "שינוי חברתי אמיתי", וכי לממשלה אין תוכנית שתוביל לכך
גם האופן שבו מתמודדת מפלגת הלייבור עם האנטישמיות והקיצוניות מאז עלתה לשלטון ביולי 2024 אינו מרשים את מוגאל. אומנם הוא זוקף לזכותם של כמה משרי הממשלה הבנה טובה של השפעת המצב על הקהילה היהודית, ומכיר בכך שהממשלה השקיעה משאבים רבים בהגברת האבטחה.
אבל, הוא אומר, "אני מאמין שיהודים אינם רוצים להסתתר מאחורי חומות גבוהות […] עם מצלמות ומאבטחים. אלה לא חיים". הוא מוסיף כי המאבק באנטישמיות מחייב "שינוי חברתי אמיתי", וכי לממשלה אין תוכנית שתוביל לכך.
מנהיג מפלגת הירוקים זאק פולנסקי (במרכז) ומנהיג מפלגת הלייבור לשעבר ג'רמי קורבין (למטה משמאל) מצטרפים למפגינים במהלך צעדה נגד הימין הקיצוני בלונדון, 28 במרץ 2026 (צילום: Henry Nicholls / AFP)
הוא גם מאשים את הממשלה בכך שאינה מציעה כל "פתרון חלופי […] להתמודדות עם קיצוניות אסלאמיסטית או אנטישמיות אסלאמיסטית קיצונית". לדברי מוגאל, קיים ניגוד "מובהק וחריף" בין גישתה "הריקה מתוכן" של הממשלה הנוכחית לבין מאמציה של הממשלה השמרנית הקודמת "להתמודד" עם הסוגיה.
לדברי מוגאל, בלייבור חוששים ש"אם הם יתחילו לדבר על קיצוניות אסלאמיסטית, זה יעלה להם באובדן תמיכה פוליטית". החשש הזה, הוא טוען, רק התעצם בעקבות בחירתם לפרלמנט של ארבעה מועמדים עצמאיים "פרו־עזה" בבחירות הכלליות ב־2024. "זה יצר תחושת פחד, ואחר כך תחושת אדישות" מצד הממשלה, הוא מוסיף.
עם זאת, מוגאל טוען כי הגורמים בקהילה המוסלמית המייעצים לממשלה להימנע מעיסוק פומבי בקיצוניות אסלאמיסטית מציגים בפני השרים "תמונה מעוותת לחלוטין של הקהילות המוסלמיות בבריטניה", וכן "השקפה שמרנית, ולעיתים נוקשה ושברירית, של האסלאם".
"אנשים מנצלים לרעה את הדת שלי כדי לכפות את האכזריות שלהם, לכפות את עליונותם, ולכפות את תחושת הזכאות שלהם"
מוגאל אינו זר לגזענות. בילדותו גורשה משפחתו מאוגנדה, לאחר שנשיא המדינה דאז, אידי אמין, גירש את בני המיעוט ההודי ב־1972. גם כשגדל בבריטניה בשנות ה־80 חווה גזענות על בשרו. הוא סבור כי התפיסות העומדות בבסיס גזענות מסוג זה "זהות לחלוטין" לאלה שמפגינים האסלאמיסטים.
"אנשים מנצלים לרעה את הדת שלי כדי לכפות את האכזריות שלהם, לכפות את עליונותם, ולכפות את תחושת הזכאות שלהם", הוא קובע. מבחינתו, המאבק באנטישמיות "קשור בטבורו" להגנה על הערכים הדמוקרטיים והליברליים.
פיאז מוגאל, מייסד הארגון "מוסלמים נגד אנטישמיות" (צילום: באדיבות המצולם)
"אני מרגיש שבמהלך שלושת העשורים האחרונים, האנטישמיות בבריטניה החמירה בצורה משמעותית", הוא מסכם. "אבל היא משמשת גם מדד לאופן שבו חוסר הסובלנות הכה שורשים במדינה שלנו בכללותה. המציאות היא שאנו ניצבים כיום בפני משבר לאומי של חוסר סובלנות".
"אנשים אנינים באמת מתקשים כיום לנשום כאן. רוצים לאטום אוזניים ולכסות עיניים. כי וולגריות וגסות רוח מקיפות אותנו בכל מקום", מקטרת ידידה. "זה מורגש בהתנהלות של אנשים בפוליטיקה ובשפת הדיבור. גם התקשורת שופעת גסות רוח".
"והטוקבקים ברשת, אוי הטוקבקים", מוסיפה החברה, "עם העילגות, הבורות, האלימות והעוינות המבעבעת. כבר אין לאן לברוח מכל הטינופת הזאת".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
יש להניח שהכותבת תכליל את אייל מגד-הסופר המהולל- או את דן שילון, ברשימת אותם "אנינים" שאינם יכולים לשאת את השפה הוולגרית. היא מוזמנת לצפות בניבולי הפה שלהם, בקללות ובשפת הנמוכה והבזויי... המשך קריאה
יש להניח שהכותבת תכליל את אייל מגד-הסופר המהולל- או את דן שילון, ברשימת אותם "אנינים" שאינם יכולים לשאת את השפה הוולגרית. היא מוזמנת לצפות בניבולי הפה שלהם, בקללות ובשפת הנמוכה והבזוייה בה השתמשו בראיון עם שרון גל. הדוגמאות שנתנה הכותבת היו ממחנה מ א ד מסויים. המראה מכונת לצד אחד בלבד והגמל ה"אנין" לא רואה את דבשתו. כרגיל.
הציבור הישראלי ממתין ל"ניצחון מוחלט", אך בפועל, כל החזיתות שנפתחו במלחמה הנוכחית נותרו ללא הכרעה ברורה. צה"ל ניצב אל מול עוצמה משותקת, הנובעת ממגבלות מדיניות ואחרות. נראה כי סבב נוסף מול איראן הוא חסר תוחלת.
מלחמות העבר אינן יכולות עוד לשמש מודל לניצחונות מכריעים; אפילו ארצות הברית, המעצמה הגדולה בעולם, לא רשמה הכרעה צבאית מובהקת מאז מלחמת העולם השנייה.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.
תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
לנוכל נהנתניהו כל זה לא מזיז. איך אתה לא מבין את זה. כל מה שהוא צריך זה ש'גוש השינוי' לא יוכל להקים ממשלה. זה הכל. מצידו להיות ראש ממשלת מעבר לנצח (לא מעבר דירה, חלילה. בלפור. שאנחנו נש... המשך קריאה
לנוכל נהנתניהו כל זה לא מזיז. איך אתה לא מבין את זה. כל מה שהוא צריך זה ש'גוש השינוי' לא יוכל להקים ממשלה. זה הכל. מצידו להיות ראש ממשלת מעבר לנצח (לא מעבר דירה, חלילה. בלפור. שאנחנו נשלם), ששרה לא תצטרך להזמין תור במספרה והמאבטחים במיאמי יהיו על חשבוננו.
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל
רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
לכל
תגובהופוסט
עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
בונוס:
הצטרפות לקבוצה הסגורה של זמן ישראל בפייסבוק המספקת הצצה מאחורי הקלעים של המערכת (למתחברים באמצעות פייסבוק בלבד)
עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.
ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.
תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו