בשעה שמונה בערב של ערב יום העצמאות ה-78 ישבתי עם אהובתי מול הטלוויזיה בסלון וצפינו יחד בטקס המשואות הרשמי של מדינת ישראל. ייתכן שגם החזקנו ידיים.

על במת המכובדים בהר הרצל תפסו את מקומם ראש הממשלה בנימין נתניהו ואשתו שרה, כשלצידם שרת הטקס מירי רגב, בבלייזר שצבעו כחול-לאום. מסביבם נפנפו בדגלוני ישראל אזרחים נרגשים, שחלקם זוהו מאוחר יותר כתומכים בולטים של ראש הממשלה ברשתות החברתיות. לא מן הנמנע שהם היו גם אלה שבמהלך הטקס פצחו מדי פעם בקריאות ספונטניות "ביבי! ביבי!" והפריעו לראש הממשלה ורעייתו ליהנות מהערב.

תפילת היזכור המסורתית, שמבדילה בין אווירת האימה של יום הזיכרון לרגעי השחרור הראשונים של יום העצמאות, תמה. על הר הרצל השתררה לרגע דממה מעיקה ואחריה הרחבה בירושלים והסלון שלנו בתל אביב נמלאו בצלילי פסנתר דרמטי, שהובילו אל השיר "תשאירי לי מקום לחבק אותך" – שיר אהבה שהלחנתי וכתבתי לפני 35 שנה למי שאהבתי אז, ושלמרבה הפלא עדיין סובלת אותי גם אחרי כל השנים האלה.

במקום להרגיש גאווה, סיפוק והתרגשות, על כך שדווקא השיר הזה, "השיר שלנו", ששמור לו מקום מיוחד בחיינו, נבחר מכל השירים הנפלאים בעברית לפתוח את חגיגות העצמאות – יעל ואני בהינו במסך שמוטי לסת

דבר מוזר קרה לנו בסלון. במקום להרגיש התעלות רוח, גאווה, סיפוק והתרגשות, על כך שדווקא השיר הזה, "השיר שלנו", ששמור לו מקום מיוחד בחיינו, נבחר מכל השירים הנפלאים בעברית לפתוח את חגיגות העצמאות של מדינת ישראל, ועוד בשנה קשוחה כזו – יעל ואני בהינו במסך שמוטי לסת. מוכי תדהמה.

התקשינו להאמין למחזה שנפרש לעינינו, כששירה זלוף הובילה בבטחה את "תשאירי לי מקום לחבק אותך" אל הפזמון הראשון. גם עכשיו, כשאני כותב את הדברים האלו, כמה שעות אחרי שהטקס הסתיים, אני עוד מתקשה לעכל את מה שראינו.

כדי שאהיה בהיר ככל האפשר, אני מבקש להתעכב על תיאור פרטני ונאמן למקור של התמונות:

קברו של חוזה המדינה תיאודור הרצל הואר באור יקרות. על רצפת הרחבה הוקרנו מאות קברים, על חלקם סמל צה"ל; קשיש שמוט כתפיים שנשען על מקל דידה הלום צער בין הקברים; אישה שמבטה כבוי הניחה שושן אדום על מצבה.

אישה נוספת, עצובה מקודמתה, ניגבה מצבה במטלית אדומה; אישה וילדה ישבו מחובקות, מחזקות זו את זו; שני בחורים השיקו בקבוקי בירה על קבר. הם העמידו בקבוק גם בשביל החבר החסר והקישו איתו "לחיים"

אישה נוספת, עצובה מקודמתה, ניגבה מצבה במטלית אדומה; אישה וילדה ישבו מחובקות, מחזקות זו את זו; שני בחורים השיקו בקבוקי בירה על קבר, כנראה של חבר מהגדוד. הם העמידו בקבוק גם בשביל החבר החסר והקישו איתו "לחיים".

שירה זלוף ומ' המסתערב שרים את "תשאירי לי מקום לחבק אותך" בפתח טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בהר הרצל, ירושלים. 21 באפריל 2026 (צילום: צילום מסך, לע"מ)

המצלמה עלתה לרגע למעלה, למבט מרהיב של הר הרצל ממעוף הציפור, ואז צללה מטה והתמקדה בילדה שישבה על קבר וחיבקה בחוזקה דובי חום גדול. אולי קיוותה להיזכר כך בחיבוק הטוב של אבא.

שלושה חברים הצדיעו לקבר, כשלצידם הונחו שתי נעלי צנחנים חומות, שזכו לתקריב דרמטי. כנראה נעליו של החבר שאת קברו פקדו. אמנם קשה היה להבין למה הם בעצם הביאו איתם את הנעליים, אבל בינתיים הדעת הוסחה, כי בחורה צעירה בבגדי כלה כרעה ברך ונראה היה שהיא עומדת לפרוץ בבכי.

שלושה חברים הצדיעו לקבר, כשלצידם נעלי צנחנים חומות. אמנם קשה היה להבין למה הם בעצם הביאו איתם את הנעליים, אבל בינתיים הדעת הוסחה, כי בחורה בבגדי כלה כרעה ברך ונראה היה שהיא עומדת לפרוץ בבכי

היא לא תהיה הכלה היחידה הערב. ממש עוד מעט המצלמה תתמקד בבחורה שבורת לב, שהוציאה מקופסה אדומה טבעת והניחה אותה על הקבר. אולי כהבטחה שאהבתה תישמר לנצח, כמו אהבתה של צעירה אחרת, שתגיע בהמשך, תלטף בטן של הריון מתקדם, ותניח על הקבר שלפניה צילומי אולטרה סאונד. מן הסתם של העובר שבבטנה, שלא יזכה להכיר את אביו.

נשים בקהל מחו דמעה. ארבע נשים ברחבה, מחובקות כמקוננות, התייפחו בקול. עשרות חיילים במדי ייצוג זקפו את גוום והציגו את נשקם. זוג הורים ניגשו אל אחד הקברים אוחזים בלון שכתוב עליו "יום הולדת שמח". המצלמה התמקדה בעוגת היומולדת המושקעת שהונחה על הקבר.

שירה זלוף ומ' המסתערב שרים את "תשאירי לי מקום לחבק אותך" בפתח טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בהר הרצל, ירושלים. 21 באפריל 2026 (צילום: צילום מסך, לע"מ)

קולה של שירה זלוף עלה ועלה, והגיע לצעקה מפלחת לב של המילה "בחלום", וזו הדהדה עוד ועוד, כשאל שמי ירושלים עלה אט-אט בלון היומולדת של החייל, שלא יזכה לטעום מהעוגה המושקעת שהביאו הוריו אל קברו.

וכך הסתיימה לה המערכה הראשונה. זו שהייתה מאופקת יותר. כי רק עכשיו תתחיל הדרמה האמיתית, כשלתמונה ייכנס הזמר הידוע כ"מ' המסתערב", כשפניו מכוסות

וכך הסתיימה לה המערכה הראשונה. זו שהייתה מאופקת יותר. כי רק עכשיו תתחיל הדרמה האמיתית, כשלתמונה ייכנס הזמר הידוע כ"מ' המסתערב", לבוש במדי קרב כשפניו מכוסות. עוד מעט הקולות האדירים שלו ושל שירה זלוף יתמזגו, כשציפורי ענק שחורות ימריאו במסכים אל השמיים והפסקול יעלה משיא אל שיא ואז, באורח פלא, יפתח מבערים.

במנותק מהשיר, מהעיבוד ומהביצוע שלו, כל מה שנבחר להקיף את שני הזמרים היו תמונות מובהקות של קיטש ומוות. את המוות אנחנו מכירים כאן היטב, למרבה הצער. וקיטש – לימד אותנו מילן קונדרה בספר "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" – הוא תמיד האידיאל האסתטי של פוליטיקאים כוחניים.

בעזרת קיטש פוליטיקאים מזייפים קונצנזוס, משכיחים עובדות, מוחקים כל אפשרות להטלת ספק או לאירוניה. כי "קיטש הוא ההכחשה המוחלטת של החרא".

שירה זלוף ומ' המסתערב שרים את "תשאירי לי מקום לחבק אותך" בפתח טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בהר הרצל, ירושלים. 21 באפריל 2026 (צילום: צילום מסך, לע"מ)

אל הפוליטיקאים עוד נגיע. אי אפשר שלא. אבל אני מבקש להתעכב עוד רגע על השיר.

"תשאירי לי מקום לחבק אותך" הוא שיר אהבה קטן, שנכתב במקור כמכתב שהושאר על השולחן בסלון, בדירת פארטר קטנה בשדרות ח"ן בתל אביב. ואז גם הולחן. ולמרבה השמחה גם הצליח מאוד

"תשאירי לי מקום לחבק אותך" הוא שיר אהבה קטן, שנכתב במקור כמכתב שהושאר על השולחן בסלון, בדירת פארטר קטנה בשדרות ח"ן בתל אביב. ואז גם הולחן. ולמרבה השמחה גם הצליח מאוד.

אמרת לי אתמול שחלמת עלי בלילה…

זה היה חלום קצר. והתברר שזה דבר כל כך נחמד לדעת שמישהו חולם עליך. רק נחמד. בכוונה נחמד. הלב פה לא רועם. הארי לא שואג. נשאר מקום לחיבוק. הכול כאן יומיומי. אינטימי. קרוב. פשוט מאוד.

ובבית השני: "כשאת ישנה ומחייכת לעצמך, אני שמח שאני שם". רק שמח. לא מתעלף מאושר. לא מסתובב כסהרורי. לא שוכח מי אני, מאין באתי ולאן אני הולך. שמח שאני שם. ואפילו זה רק "לפעמים". בואו לא נגזים.

לרגשות כאלה – נטולי פאתוס, צנועים במתכוון, ביתיים, בטמפרטורת החדר – לא נשאר הרבה מקום לחבק אותנו, בארץ שבוחרת להתבוסס בקיטש. כי קיטש הוא תמיד מוגזם. והוא תמיד מניפולציה.

לרגשות כאלה – נטולי פאתוס, צנועים במתכוון, ביתיים, בטמפרטורת החדר – לא נשאר הרבה מקום לחבק אותנו, בארץ שבוחרת להתבוסס בקיטש. כי קיטש הוא תמיד מוגזם. והוא תמיד מניפולציה

קיטש תמיד מתחזה לרגש אנושי, ואז מטביע את העולם בדמעות, דורש כמעט באלימות שנתרגש, ובסוף מותיר אותנו בתחושה חלולה של ריקנות.

ותחושה חלולה של ריקנות היא הקיו של נועם חורב לתפוס את מרכז הרחבה בהר הרצל. חורב הוא היום אחד הכותבים המצליחים, המצוטטים והאהובים בישראל. הישג שהוא הגיע אליו בזכות כשרון נדיר לכתוב רק את המובן מאליו, וגם את זה לעשות בצורה הבנאלית ביותר האפשרית.

וכעת הוא יושב מהורהר, כמנהג הסופרים והמשוררים מאז ומתמיד, במקום שבו לפני כמה רגעים עוד היו קברים ונשים מקוננות ובובות גדולות של דובי, הוא מקיש בלפטופ שלפניו, ומילותיו נושאות ברוח הערב הירושלמית את הדברים שאין להם שם / את הדממה בין דפיקות הלב הפועם / לצד הכאב שלא ייעלם / לבנות לנו בית חם ושלם.

נעם חורב על במת טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, ירושלים. 21 באפריל 2026 (צילום: צילום מסך, לע"מ)

המצלמה חוזרת שוב ושוב אל בני הזוג נתניהו. הם הלב הפועם. מי אם לא הם יבנו לנו בית חם ושלם? וזה הערב שלהם. הוא נתפר למידותיהם. ובטקס שנערך למרגלותיהם, הם חוזים בישראל של חלומותיהם. ברור שזה הקיו לכניסתו של יהורם גאון.

גאון גילם את יוני נתניהו בסרט "מבצע אנטבה" ועכשיו הוא שר את שיר הנושא הדרמטי של הסרט, ועל מסכי הענק צילומים משחרור החטופים באנטבה מתמזגים עם פורטרט ענק של יוני נתניהו, ואז ברגעי המפגש הבלתי נשכחים של החטופים מעזה ובני משפחותיהם.

קאט לראש הממשלה ורעייתו. הם מתרגשים. איך לא יתרגשו? משפחת נתניהו מחזירה חטופים Since 1976. בזכות האח יוני חזרו החטופים מאנטבה. בזכות האח ביבי חזרו החטופים מעזה.

קאט לראש הממשלה ורעייתו. הם מתרגשים. איך לא יתרגשו? משפחת נתניהו מחזירה חטופים Since 1976. בזכות האח יוני חזרו החטופים מאנטבה. בזכות האח ביבי חזרו החטופים מעזה

כי הוא קם כארי והוביל כלביא את ישראל למצב הטוב בתולדותיה, מכל הבחינות. נתניהו עצמו אמר את זה בגאווה בסרטון שצולם מראש – כי עם כל הכבוד ליו"ר הכנסת ולמדליקי המשואות, שבאמת השתדלו, אף אחד מהם לא יכול לתאר את גדולתו של נתניהו טוב ממנו.

חג עצמאות שמח ישראל! ???????? pic.twitter.com/J5Nd3ZPdQP

— Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו (@netanyahu) April 21, 2026

בזה אחר זה מנו מדליקי המשואות את הניצחונות הגדולים של דורנו – מהמטבח היצירתי של השף הסלב אסף גרניט ועד ההרס השיטתי בעזה של הרב דחפוראי אברהם זרביב – וכמובן לא שכחו להזכיר מפעם לפעם, שאין ניצחון בלי תבונתו ונחישותו של ראש הממשלה (קאט לבני הזוג נתניהו, מחייכים בהכרת תודה).  

ערב העצמאות הזה היה תחנה – אכן בוטה וצעקנית – במאבק היסטורי שמתנהל כאן על דמותה ועל עתידה של החברה הישראלית.

בחלק הגלוי לעין, המובן מאליו, הפוליטי, אנו מתמודדים עם השתלטות עוינת על הישראליות, ושעבוד מוחלט שלה לצרכיו של מנהיג כושל, מנודה וחסר עכבות, שמוקף בנאמנים חנפנים, ומשוכנע שיש עדיין מספיק ישראלים, שספקטקל טלוויזיוני צפון-קוריאני עם טאץ' דרום אמריקאי, יעשה עליהם רושם.

בחלק סמוי מהעין, העדין יותר, נצטרך בהמשך לשקם את השריר הקרוע של הענייניות. לחזור קצת גם אל ה"דוגריות" הפשוטה, שפעם המון ישראלים התגאו בה.

בחלק סמוי מהעין, העדין יותר, נצטרך בהמשך לשקם את השריר הקרוע של הענייניות. לחזור קצת גם אל ה"דוגריות" הפשוטה, שפעם המון ישראלים התגאו בה

למצוא דרכים חדשות לנהל את החיים הציבוריים בגובה העיניים. בכנות. בלי פאתוס ובלי קיטש. לחזור לחלום בלילה חלומות קצרים, ובבוקר למחרת לשמוח עליהם, כי זה דבר כל כך נחמד לדעת שמישהו חולם עליך. זה לא ניצחון מוחלט ולא נעליים (של צנחן. בתקריב מוגזם).

ואז אולי גם ניזכר במערכה השלישית של המחזה "בגדי המלך" של ניסים אלוני. כשהקטור באסונה – שקרא "המלך הוא עירום!" ונכלא בגלל שמרד במלכות, ואז גילה בעצמו את כוחה המעוור של השחיתות – מובל לאולפן טלוויזיה צעקני, כדי להתאחד עם אהובתו מארי, על מנת לרגש כך את האומה כולה.

"ישר מן הארמון – הוא כאן – הקטור באסונה!" מכריז בפאתוס שדר הטלוויזיה המלכותי, "הנער השנוא ביותר במדינה! הכופר, גבירותיי ורבותי! הקול הזועם… הקטור באסונה, המשורר!"

והקטור מנסה להתקרב למארי אבל היא עוצרת אותו ואומרת ברכות, "אל תגיד כלום, אהובי. הם אורבים לשמוע גם את פעימות ליבנו".

היא מכוונת את דבריה לשליטים ולכל מי שסוגדים להם, כולל באולפני הטלוויזיה, ונדמה שהיא מזהירה כך את כל מי שמבינים שהמלך הוא עירום, גם כשהוא מתעטף בבגדי מלכות מתוצרת ארגנטינה: "יש להם לב אבן… יש להם עיניים קפואות… יש להם יד כבדה מאוד…"