הנורמליזציה בין ישראל, האמירויות ובחריין מלמדת על דגם חדש של שלום המתפתח לנגד עינינו. אולם ההתמקדות של נתניהו והתקשורת בנורמליזציה משכיחה את העובדה כי רובו של העולם הערבי עדיין מחרים את ישראל ורואה בנורמליזציה מילת גנאי. סיפורו של השחקן והזמר המצרי הידוע מוחמד רמדאן, שהצטלם עם הזמר הישראלי עומר אדם במהלך מסיבת גג שהתקיימה בדובאי, מהווה דוגמה מצוינת לבחינת סיכויי הנורמליזציה עם מצרים וירדן.

הנורמליזציה בין ישראל והמפרציות מלמדת על דגם חדש של שלום. אך התמקדות נתניהו והתקשורת בנורמליזציה משכיחה את זה שרוב העולם הערבי עדיין מחרים את ישראל ורואה בנורמליזציה מילת גנאי

הרשתות החברתיות במצרים סערו לאחר שעמוד רשמי של משרד החוץ הישראלי בשפה ערבית העלה את התמונה ומתחתיה הכתובית: ״האמנות תמיד מאחדת אותנו״. כתוצאה מכך, הזמר זכה למתקפה חסרת תקדים של גולשים ברשתות. הוא הוכרז כציוני, בוגד, ושחקן ״בקרנבל הנורמליזציה״ המשרת את "הפרויקט הציוני באזור״.

התנקשות מדממת, שני מחנות שמתעקשים לשנוא – ומנהיג אמיץ שלא השאיר יורש אמיתי: איך אחרי 40 שנה של שלום, במצרים עושים סרט מתמונה עם ישראלי?#בשכונה_שלנו@kaisos1987 pic.twitter.com/FWHn64qyfK

— כאן חדשות (@kann_news) December 1, 2020

חמור מזה, המתקפה נגד רמדאן חרגה מגבולות הרשתות החברתיות. איגוד השחקנים במצרים השעה את חברותו ואילו איגוד העיתונאים הורה שלא לפרסם כל ידיעות עליו משום שהוא הפר את האיסור על כל צורה של נורמליזציה עם ״המדינה הכובשת״. לבית המשפט המצרי אף הוגשה תביעה נגדו בגין ״העלבת העם המצרי".

רמדאן ביקש למזער את הנזק שנגרם לו; הוא פרסם תגובה באינסטגרם ובה טען שלא היה מודע ללאומיותו של הזמר והוסיף כי הוא "מצדיע לעם הפלסטיני״. בהמשך אף שינה את תמונת הפרופיל שלו לתמונה של דגל פלסטין.

פרשה זו חשפה את בפני הציבור הישראלי, פעם נוספת, את עוצמת ההתנגדות במצרים לנורמליזציה עם ישראל. השיח הציבורי במצרים, כפי שעלה ברשתות החברתיות, ביטא עמדה אחידה המתנגדת לכל מגע עם ״הכובש הציוני״ וחידד כי גם לאחר למעלה מ-40 שנים לאחר חתימת הסכם השלום, רבים בחברה האזרחית המצרית עדיין רואים בישראל אויב עיקרי.

איגוד השחקנים במצרים השעה את חברות רמדאן, איגוד העיתונאים הורה לא לפרסם ידיעות עליו משום שהפר את האיסור על ביטויי נורמליזציה עם ״המדינה הכובשת", והוגשה תביעה נגדו בגין ״העלבת העם המצרי"

ביטויי התנגדות חריפים אלו לנורמליזציה אינם תופעה חדשה. לאורך השנים התנגדות זו שיקפה את התובנה, שהעמקת הקשרים עם ישראל מהווה חסם בפני שיקום מעמדה של מצרים במערכת האזורית. עמדות אלו מצאו את ביטוין מעת לעת במתקפות כלפי מי שנחשד בקידום נורמליזציה, כדוגמת הדחתו של חבר הפרלמנט המצרי, תופיק עוכאשה, לאחר שאירח בביתו את שגריר ישראל. במקרים קיצוניים עמדה זו לבשה פנים אלימות, כפי שבא לידי ביטוי בתקיפת שגרירות ישראל במצרים על ידי מפגינים ב-9 בספטמבר 2011.

המשטר המצרי בעבר לא פעל נגד שיח שנאה זה. חוסני מובארכ שימר את יחסי השלום עם ישראל ואף ביצר את מעמדה של מצרים כמתווכת מרכזית בין ישראל לפלסטינים, אך הוא לא עשה "יחסי ציבור" לשלום עם ישראל. מנגד, הוא התיר חופש ביטוי נרחב לשיח עוין כלפי ישראל ועשה מעט מאוד כדי למחוק ביטויים אנטי-ציוניים ואנטישמיים בכלי התקשורת. ניסיונות להגביל שיח אנטי-יהודי היו תוצר של לחצים חיצונים, בעיקר אמריקאים, ולא נבעו מתוך ניסיון לשנות תודעה.

הגישה הדואלית של מובארכ נבעה מכך שהעמדות העוינות כלפי ישראל שירתו אותו ברמה הפנימית. שתיקת המשטר הייתה חלק מדרכי התמודדותו עם התגברות ההשפעה של גורמי האסלאם, בעיקר האחים המוסלמים, במרחב הציבורי, שביטאו עמדות אנטי-יהודיות ואנטי-ישראליות. עמדות אלה הצטלבו עם העמדות של כוחות חילונים כמו נאצריסטים, שמאל ואף ליברליים, שהתנגדו למדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים.

מגמות אלו ממשיכות להתקיים גם תחת שלטונו של אל-סיסי. נשיא מצרים אמנם הרחיב את שיתוף הפעולה הביטחוני והדיפלומטי עם ישראל, הביע תמיכה בשימור יחסי השלום ואף קידם בברכה את הסכמי הנורמליזציה בין ישראל והאמירויות, אך הוא לא הביע תמיכה בנורמליזציה בתחומים האזרחיים.

הטיעונים ללגיטימציה של אל-סיסי ממוקדים בהיותו המנהיג שיכול להציל את מצרים מאויביה הפנימיים והחיצוניים ולהוביל לביטחון וליציבות. אמנם ההגנה שהוא מבטיח לעם המצרי ממוקדת בארגוני הטרור והאחים המוסלמים, אולם שימור הדימוי של ישראל כאויב פוטנציאלי משרתת טיעונים אלו ללגיטימציה ובעיקר תומכת באוטוריטריות הצבאית.

ביטויי התנגדות חריפים אלו לנורמליזציה אינם תופעה חדשה. לאורך השנים התנגדות זו שיקפה את התובנה, שהעמקת הקשרים עם ישראל מהווה חסם בפני שיקום מעמדה של מצרים במערכת האזורית

הסכסוך המתמשך של ישראל עם הפלסטינים והעדר ההתקדמות בפתרון הסכסוך משמש חומר בערה המניע את שיח ההתנגדות כלפי ישראל. עם-זאת, חשוב להדגיש כי הוא לא גורם בלעדי. שיח העוינות כלפי ישראל הוא תוצר של כמה גורמים נוספים:

1. ראשית, התפשטותן והעמקתן של עמדות אנטישמיות ואנטי-יהודיות על ידי גורמים שונים ובראשם הכוחות האסלאמיסטים והאיגודים המקצועיים. חלק מהעמדות הללו בא לידי ביטוי בתקשורת ובמערכת החינוך המצריים.
2. שנית, המדיניות העקבית של השלטון תרמה לכך שהבעת התנגדות לנורמליזציה מהווה כלי בידי כוחות פוליטיים לתקוף את המשטר מבלי שיוגדרו על ידו כבוגדים, או כמי שפוגעים באינטרסים של מצרים ובכבודה.

במלים אחרות, בהיעדר כלים לתקוף את המשטר, הנושא הישראלי מהווה שסתום להבעת מחאה "לגיטימית". כך למשל המתקפה הנוכחית נגד רמדאן שימשה הזדמנות לבטא התנגדות למדיניות של מדינות המפרץ, אשר פועלות "בשירות החלום הציוני להנהיג את העולם הערבי״, אך בד בבד היא כללה גם הזדמנות לבטא לעג וגינוי ליחסיו של אל-סיסי עם ישראל ואף הגדרתם כבגידה.

תגובתו של המשטר המצרי הפעם הייתה שונה; לא זו בלבד שהתקשורת לא תקפה את השחקן, אלא שפובליציסט בכיר תקף בעיתון הממסדי "אל-אהראם" את תגובת האיגודים המקצועיים, ולא ראה פסול בקיום הקשר, במיוחד בקרב בני הדור הצעיר שלא הכירו מלחמות נגד ישראל.

השינוי בעמדת המשטר חשוב והוא מלמד כי המחאה התקשורתית נתפסת גם כמחאה נגד המשטר ועל כן מאיימת עליו. יתכן גם שההסכמים של ישראל עם האמירויות ובחריין, והקשר עם הסעודים, חיזקו את הביטחון של המשטר המצרי.

מוקדם לומר האם תגובה זו מסמלת שינוי בעמדת המשטר כלפי התבטאויות אנטי-ישראליות או אנטי-נורמליזציה. בכל מקרה, תגובה זו מלמדת עד כמה יש למשטר תפקיד חשוב בשינוי השיח כלפי ישראל ובעיצובו. קשה להשוות בין מדינות המפרץ, שם אין איגודים מקצועיים או גורמי אופוזיציה אסלאמיים משמעותיים, ובין מצרים, ירדן ומדינות ערביות נוספות, שם נדרש המשטר להתמודד עם כוחות אלה.

בהיעדר כלים לתקוף את המשטר, הנושא הישראלי מהווה שסתום למחאה "לגיטימית". המתקפה נגד רמדאן איפשרה לבטא התנגדות למדיניות המפרציות, אך כללה גם הזדמנות לבטא לעג וגינוי ליחסי אל-סיסי עם ישראל

ולכן, ישראל תמשיך להתמודד עם שני סוגים של שלום: זה עם מדינות המפרץ, וזה עם שאר מדינות ערב. התקדמות או פתרון הבעיה הפלסטינית עשוי לחמם את השלום הקר, אולם נדרש כאן גם מאמץ מצדן של המדינות הערביות לקדם את השלום בתקשורת ובמערכות החינוך שלהן.

פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית וחבר וועד מנהל במיתווים, המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ערך יחד עם פרופ' און וינקלר את הספר "הגל השלישי: מהפכה ומחאה במזרח התיכון".

ד״ר בשמת יפת היא מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל ועמיתת מחקר במרכז לחקר המזרח התיכון ומרכז אסיה

רוגל אלפר עיתונאי "הארץ" שואל את עצמו שאלה ששואלים ישראלים רבים, איך לא נחזור על הטעויות של בחירות 2020. תשובת ההפוך-על-הפוך שלו (אלפר מזדהה עם השמאל אך מתכנן הצבעה טקטית לסער, שלדעתו יפיל את נתניהו) מזכירה את המונולוג של ויזיני בסרט הנסיכה הקסומה. ויזיני הפיקח נענה לאתגר שהציב בפניו "האיש בשחור", לבחור בגביע היין בו הוא לא שם רעל ולשתות ממנו.

ויזיני מתפלפל, מתחכם, בוחר, שותה ומת מיד. שני הגביעים היו מורעלים. ולענייננו, האם יש בכנסת מפלגה לא נגועה? האם ניתן בכלל להחלץ מאתגר הגביעים הזה?

לקח ראשון: הכל הצגה

מי שמעיד שהכל הצגה הוא לא אחר מנתניהו עצמו שנתפס אומר:

"זה הכל משחק. והפקידות והיועצים המשפטיים. מה אתם באמת לא מכירים? אני לא יכול, אני עכשיו מוקלט, אני לא יכול להגיד לכם".

בזקנתו, כשהפחד מפני המשפט המתקרב מערער אותו, הקוסם חושף את סודותיו המקצועיים.

מי שמעיד שהכל הצגה הוא לא אחר מנתניהו עצמו שנתפס אומר: "זה הכל משחק. והפקידות והיועצים המשפטיים". בזקנתו, כשהפחד מפני המשפט המתקרב מערער אותו, הקוסם חושף את סודותיו המקצועיים

לאורך שנות כהונת נתניהו, מספר פוליטיקאים "פנו לו עורף" בסכסוך מתוקשר. הנדל והאוזר, למשל, נטשו את לשכת נתניהו ואת הליכוד שם בילו מספר שנים, חברו לבוגי יעלון, דחקו את נאמניו מחוץ לכנסת, סיכלו ברגע קריטי הקמת ממשלת מיעוט בראשות מפלגתם החדשה, ובהמשך נטשו אותה עם המנדטים והתקציב לטובת תמיכה בנתניהו.

הצמד ההפכפך חבר עתה לגדעון סער שפרש מהליכוד בעודו מכריז כי "בשום תסריט לא אשב בממשלה בראשות נתניהו". העוצמה החלושה בה סער תוקף את נתניהו ("המשך כהונתו מנוגד לטובת המדינה") היא סימן בדוק לתסריט מוכר, כמו גם העובדה שסער קלט למפלגתו את הצמד. מי שיופתע אם בבחירות 2021 מפלגתו של סער תחזור בדיוק על אותו הטריק שהצמד ביצע בבחירות 2020 הוא פשוט פראייר.

צמד נוסף ש"נטש" את נתניהו בסכסוך מתוקשר הם שקד ובנט. נראה שהנטישה היתה פורמלית בלבד. כשרת משפטים, שקד תיפקדה כזרוע של נתניהו ובשירותו. שקד ביצעה חריש עמוק במערכת המשפט, לכאורה במטרה אידיאולוגית, כשמסייע בידה אפי נווה והטלפון הלוהט שלו.

רק טפח מתוכן ההקלטות והתכתבויות של נווה נחשף. כשמלוא תוכנם של הטלפונים של נווה ישוחרר למשטרה ולציבור, ייתכן שהחשיפה תתמוך בביעור מסיבי של שחיתות ממערכת המשפט בכל הדרגים, מהמחוזי ועד לעליון. מי שיצביע לשקד ובנט מפני שהוא חושב שהם מהווים אלטרנטיבה לנתניהו הוא פראייר. ריבוי המפלגות בימין הוא מצג שווא.

לקח שני: איחוד לגוש גדול לא משתלם

האם משתלם להתמסר שוב לקריאות הלוחצות לאיחוד ("בואו נתאחד כדי שנתניהו ילך", "אם לא נהיה חזקים – נתניהו יימלט ממשפטו") שיוצאות מפיהם של שקרנים עם קבלות ("אני לא אשב עם נתניהו")? בבחירות הקודמות, לאיחודי השמאל והמרכז היתה השפעה הרסנית.

המחנה הדמוקרטי (מרץ, מפלגתו של אהוד ברק וסתיו שפיר) השיגו חמישה מנדטים בבחירות לכנסת ה-22 ולא הפיקו דבר מהאיחוד עם העבודה-גשר לקראת הבחירות לכנסת ה-23. להפך, איחוד זה היה טעות קשה מבחינתם. לכנסת ה-23 נכנסו שלושה מהם בלבד, כלומר האיחוד גרם להם להפסד של שני מנדטים. וזה לא הכל: המנדטים שקיבלה מפלגת האיחוד הכניסו לכנסת את פרץ, שמולי ואורלי לוי אבקסיס. האחרונה לא עברה את אחוז החסימה באף מערכת בחירות בה רצה לכנסת, וייתכן שגם שני הראשונים היו חווים גורל דומה אלמלא היו מתאחדים עם המחנה הדמוקרטי. בדיעבד, סירוב לאיחוד הזה היה יכול להיות רווח נקי.

מפלגת האיחוד הכניסה לכנסת את פרץ, שמולי ולוי אבקסיס. האחרונה לא עברה את אחוז החסימה באף מערכת בחירות בה רצה לכנסת, וייתכן שגם שני הראשונים היו חווים גורל דומה לולא התאחדו עם המחנה הדמוקרטי

ומה הפיקו תל"ם ויש עתיד מהאיחוד עם כחול לבן? הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר בוגי יעלון ייסד לפני הבחירות לכנסת ה-21 את מפלגת תל"ם שדגלה במנהיגות ישרה ובהקמת וועדת חקירה לפרשת צוללות. הצטרפותם של הנדל והאוזר אל תל"ם הציבה את הצמד בשלישיה הראשונה שלה ודחקה את פעיליה במורד הרשימה.

בגלל שגבי אשכנזי הציב כתנאי לכניסתו לפוליטיקה את איחוד תל"ם, יש-עתיד וכחול לבן, נציגי תל"ם נדחקו הלאה ברשימה המאוחדת שנוצרה, ורק חמישה מהם הצליחו להכנס לכנסת ה-23.

לאחר סדרת פרישות, עריקות, דחיקה של נציגי תל"ם מטה ברשימה המאוחדת (יצחק אילן) ועריקות לאחר שימוש בחוק הנורווגי, מפלגת תל"ם בכנסת הצטמצמה לשלושה נציגים. גם יש עתיד סבלה מתהליך דומה, בעקבות עריקות אל כחול לבן, מהן שתיים תוך שימוש בחוק הנורווגי.

בבחירות 2020 לא ידענו בוודאות מי נוכל, רק חשדנו, אבל עתה זהות הנוכלים המאומתים ידועה. אסור לתת להם הזדמנות לעקוץ אותנו שוב.

האם גנץ תרם להעלמת פרשת הצוללות?

כחול לבן התרחבה, בעוד שהמחנה הדמוקרטי, תל"ם ויש עתיד התכווצו. מה הפלא, אם כן, שהצעות החוק להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר פרשת הצוללות לא הצליחו לעבור? אי-הקמת ועדת חקירה בפרשת הצוללות היא אחת מתוצאות הקואליציה ככלל, ובאופן בולט של הנהגת כחול לבן.

מה הפלא, אם כן, שהצעות החוק להקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר פרשת הצוללות לא עברו? מסתמן שאי-הקמת ועדת חקירה בפרשה היא המטרה הלא מוצהרת של הקואליציה, ובאופן בולט של הנהגת כחול לבן

למרות שלפני הבחירות גנץ הכריז שיקים ועדת חקירה ממלכתית לפרשת הצוללות ("לא ננוח ולא נרפה עד שהאמת תצא לאור"), ברגע האמת הוא הורה לחברי סיעת כחול לבן להיעדר ממליאת הכנסת ובכך להכשיל את הצעת החוק של יש עתיד־תל"ם להקמת ועדת החקירה. למה?

הבייס של כחול לבן הפנה למפלגה עורף. אשכנזי פרש אבל גנץ, מאחורי הוילון השחור שלו, עדיין נחוש לדבוק בפוליטיקה והוא מחזר בעזות מצח אחרי קולות אלה שבגד בהם. למה? אולי התשובה טמונה במעורבותם הלא פתורה של גנץ ואשכנזי בפרשת הצוללות האפלה, פרשה בה מעורבים, לכאורה, סכומים בלתי נתפסים.

טיסנקרופ מכרה צוללות לישראל ולמצרים ב-7 מיליארד אירו (ויקיפדיה). דמי השוחד המקובלים בענף זה הם לפחות 10% מהעסקה. לאן זרמו כספים אלה ידוע רק באופן חלקי. לדוגמה, רכש הצוללת השישית והספינות בסך 900 מיליון אירו הניב באופן משוער שוחד של 90 מיליון אירו. מיקי גנור ונאשמי פרשת 3000 קיבלו על רכש זה, על פי החשד, כ-10 מיליון אירו שוחד. לאן נעלמו 80 מיליון אירו הנותרים?

שתי כתבות של גידי וייץ מהחודש האחרון קושרות את גנץ ואשכנזי לפרשה. כנגד אשכנזי נמצאו נמצאו עדויות לכך שכשהוא היה רמטכ"ל הוא קבר חשד לשחיתות בעסקת הצוללות. גנץ, שהיה רמטכ"ל בעת ההחלטה על רכש שנוי במחלוקת של צוללות וכלי שיט, העיד במשטרה באופן תמוה ומעלה חשד ("לא זוכר", "לא יודע", "נשמע לי הגיוני", "מה שאני יודע זה מה שקראתי בעיתון").

החשד גובר עם הוראתו לחברי סיעתו להיעדר מההצבעה על כינון ועדת חקירה ממלכתית בנושא, ומתחזק ביתר שאת עם החלטתו על הקמת "ועדת בדיקה" חסרת סמכויות  לפרשה.

גידי וייץ קושר את גנץ ואשכנזי לפרשה. עדויות נגד אשכנזי כי כרמטכ"ל קבר חשד לשחיתות בעסקת הצוללות, וגנץ, שהיה רמטכ"ל בעת ההחלטה על רכש הצוללות וכלי השיט, מסר עדות תמוהה

איך נגן על עצמנו?

שיטת הבחירות בישראל פרוצה להטיות וזיופים, טריקים בסיסיים בערכה של כל קוסם מתחיל. בבחירות 2019 נמצא כי הפיקוח על הקלפיות היה רופף, במיוחד בחברה הערבית והחרדית וכי 20% מהקלפיות לא היו מאוזנים פוליטית. איוש ועדות הקלפי בבחירות 2021 יהיה קריטי אף יותר משני טעמים. ראשית, על פי חלק מהקולות במערכת הפוליטית, הפעילות השוצפת של נתניהו במגזר הערבי מעלה חשש לזיופי בחירות עתידיים דווקא במגזר זה, ואיוש מאוזן של ועדות הקלפי יוכל למנוע אותם.

האם מישהו בדק מי הם החברים החדשים של נתניהו? pic.twitter.com/H722qTPG57

— Eli Avidar אלי אבידר (@avidareli) January 21, 2021

שנית, אם ניקח בחשבון שבתום בחירות 2020 כחול לבן והעבודה-גשר (שרצו בבחירות כאופוזיציה, לכאורה) סיכמו עם נתניהו על הקמת קואליציה, סביר שבמרבית ועדות הקלפי בבחירות האחרונות לא היו נציגים של שלושה גושים שונים, ואף לא שניים. יש לדרוש מיו"ר ועדת הבחירות המרכזית בבחירות 2021 שנציגי מפלגות שלקחו חלק בקואליציה לא יוכלו להחשב כגוש נפרד מהליכוד בועדות קלפי (גנץ כבר הוכיח בשנה האחרונה שלא ניתן לסמוך על מצג "האופוזיציה" נגד נתניהו שלו). מעבר לכך, אזרחים יכולים להתנדב ולתרום לשמירת טוהר הבחירות כמשקיפים בקלפיות דרך משמר הבחירות האזרחי. 

על מנת להצביע נכון יש ללמוד מלקחי העבר ולסמוך על האינטואיציה. מפלגה שקלטה אפילו נוכל מאומת אחד מצביעה על הכיוון אליו תלך. תסריט האימה של נתניהו הוא כנסת ערכית, ולכך נדרש מהפך. הסיכוי המשמעותי ביותר למהפך טמון במפלגות חדשות לחלוטין. למשל "דמוקרטית", שנכנסת בימים אלה לזירה הפוליטית עם חוקה שיש בה פוטנציאל לריענון חוקי המשחק ורשימת מועמדים ערכית ומעוררת תקווה.

המוזכרים ברשימה בהקשר של שחיתות לא הועמדו לדין ולא הורשעו ושמורה להם חזקת החפות.

יפעת קידר, PhD. חוקרת בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בתור חוקרת של מחלות גנטיות מורכבות (אוטיזם וסכיזופרניה), חלק גדול מהעבודה שלי הוא לשאול שאלות, להצליב מקורות ולהעלות היפותזות. לאחרונה מצאתי את עצמי מתבוננת במצב הפוליטי דרך עיניים של חוקרת, דבר שהוביל אותי לשאול למה בעצם גנץ נאמן כל כך לנתניהו, ובהמשך לבצע אינטגרציה של הרבה פרטים לתמונה גדולה ולהעלות היפותזות לחקירה עתידית.

זה פשוט. קודם כל, צריך להכניס את המילה "ציבור" לשבועת חברי הכנסת. שלפחות תעלה על לשונם בזמן ההשבעה הרצינית למדינה ולחוקיה. אפשר אפילו לכתוב משפט שלם: "אני מתחייב.ת לעבוד למען הציבור, רווחתו ובריאותו". למה לקמץ במילים? הרי זה התפקיד הנאצל מכל התפקידים, להיות נבחר ציבור של קהילה, לקדם אותה, לשמור עליה, לשפר אותה, כל הדברים הטובים בעולם, למען המשך השושלת האנושית. זהו מוסד שעלינו להעריץ, ואת האנשים שבו, שמסירות נפשם הביאה אותם עד הלום.

זה פשוט. ראשית צריך להכניס את המילה "ציבור" לשבועת החכ"ים. שלפחות תעלה על לשונם בזמן ההשבעה הרצינית למדינה ולחוקיה. אפשר אפילו לכתוב משפט שלם: "אני מתחייב.ת לעבוד למען הציבור, רווחתו ובריאותו"

אבל כל פעם מחדש רובנו מתפלאים שזה לא מצליח, שהממשלה לא עובדת, שהממשלה לא העבירה תקציב, שההוא לא מתאים לתפקיד או מגלה סימנים פשיסטיים ומשהו שם קצת מוזר, וההיא מלקקת וההיא מקללת וזה שהוא בריון וזה עבריין ואלף סיבות טובות למות מבושה.

והאמת שזו דרישה גדולה מדי לדרוש מחברי הכנסת שלנו לעבוד למען שלום הציבור, רווחתו ובריאותו. כמי שמעולם לא עברו הכשרה מעשית לשם כך, אלא רק פעלו מתוך נהיות ותהיות ליבם. בדומה לכול מקום עבודה אחר, רצוי שגם העובדים בכנסת יעברו הכשרה מעשית בדבר מהות עבודתם תפקידם ועדיף שיעבירו כמה שנים טובות במסדרונות הכנסת במשכורת זעומה, רק למען האפשרות שיום אחד יוכלו להיבחר ולהיות נציגי ציבור בעצמם. זכותם להיבחר תשען על סמך הידע והיכולות שלהם, שרכשו בזכות תקופת ההכשרה והביצועים שלהם בעבודה ציבורית.

היום, האלטרנטיבה שיש לנו כציבור לדעת משהו על המועמד לכנסת, היא לחפש בציפורניים כסוסות אחר עמוד השדרה שלו. אולי טוב לב, עיניים יפות, אולי הפגין אומץ מתי שהוא בחייו או רצון טוב, ועוד מיני מלים אמורפיות שמשתנות במהירות הבזק, כמו מחשבה. "אולי נבחר בהוא שאומר שהוא אוהב את המדינה בדיוק כמוני או בזאת שבאה ממשפחה טובה דווקא. מי יכול  להיות נבחר הציבור שלי?"

הסיכוי שרמטכ"ל מוצלח או מנכ"ל מבריק או אשת תקשורת חכמה, או אפילו פעיל ציבורי יכשלו בתפקידם כחברי כנסת או רחמנא ליצלן שרים הוא גבוה. הכשרה לתפקיד עושה פלאים לאדם הנושא אותו, והופכת אותו לעובד יעיל ומדויק יותר, הוא יודע מה עליו לעשות וביסס את רצונו ודעתו במשך שנים לשם כך מתוך בחירה שבזה הוא רוצה לעסוק.

נבחרי הציבור האומללים שלנו נאלצים לעשות עבודה כל כך קשה כשברשותם כר אמוציונלי תוסס ופנטסטי וחברים לעבודה שמתנגחים בהם על ימין ועל שמאל כדי לקושש כמה קולות. היה היה פעם נסיך בסיפורי אגדה שהיה צריך לרוצץ את המפלצת בעל שבעת הראשים המכתרת את העיר לפני שיוכל לזכות במלוכה.

והאמת שזו דרישה גדולה מדי לדרוש מחברי הכנסת שלנו לעבוד למען שלום הציבור, רווחתו ובריאותו. כמי שמעולם לא עברו הכשרה מעשית לשם כך, אלא רק פעלו מתוך נהיות ותהיות ליבם

הדמוקרטיה האצילה, באופן פרדוקסלי, נותנת כוח רב ליחיד. מכיוון שכך תמיד יתכנו לנו הפתעות, שינתנו מידי אלת המזל הדמוקרטית. מה תגריל לנו כעת? היטלר הקטן, גנב גדול, משוגע, איפה היא הדמוקרטיה הזאת? אני אתפוס אותה, שתשב כאן איפה שאני רוצה. כל כך יפה היא השיטה, כל אחד יכול להיבחר, גם אם אתה מנקה אסלות וגם אם את מורה ליוגה. תתפקדי למפלגה.

ויום אחד, זה קורה. "נבחרתי!" שואג האזרח הנרגש מול המצלמות, מי שעד לפני רגע היה יזם הייטק מצליח או חדרנית עייפה. "אשב בקדמת המדינה, אנווט את הקהילה, אמציא חוקים לטובת הכלל, אקדם פרויקטים".

אנחנו מביטים בהם בעצב ובלב אנחנו יודעים שיכשלו, כמו האחרים. כמה כבר עברו בכנסת בלי לעשות שם שום דבר אפקטיבי? צריך להיות משהו מיוחד כדי לשרוד שם באמת. הם יקלטו את זה בהגיעם למסדרונות השלטון, כשיפגשו את חבריהם לעבודה. ומה רבים שם הסעיפים, הסדרים, הפעולות שיש לעשות לפני הצעת החוק, בהנחה שהיא עוברת, כי פה חוקים קמים ונופלים על כל מיני שטויות שנמצאות מחוץ לחוק. אבל נניח שהחוק עבר. שמחה, פוטו אופ, תקשורת, ואז כדאי לבדוק האם משהו השתנה לטובה. כי זאת הרי המטרה של נבחר ציבור. להגן על הקהילה ולקדם אותה.

כיצד זה שמכל המקצועות הקשים בעולם רק שלושה הם נטולי הכשרה? איך אפשר לצפות שמישהו ישחה במים הקרים, הרותחים או הדלוחים, בלי גלגל הצלה, מצויד רק באמונה שהכול יהיה בסדר. הורים, סייעות בבתי הספר ובגנים ופוליטיקאים פטורים מעול ההוכחה.

הדמוקרטיה צריכה להשתנות והשיטה להשתכלל. נניח שהמבקש להיות נבחר ציבור יצטרך לעבור הסמכה של לפחות שלוש וחצי שנים בעבודה בכנסת, ולהכיר אותה על בוריה לפני שהוא נכנס ועושה מה שבא לו ופועל לפי נהיות ליבו. נניח שמשכורתו תהיה כמשכורתם של העובדים הסוציאליים. אנשים שהחליטו להיות סוג של שליחי ציבור והם מעוניינים לטפל ולשקם אוכלוסייה וקהילה. בדרך זו נצליח לסנן כל מיני חדלי אישים המבקשים להם את עושר השלטון. במשך שלוש וחצי שנים תעבוד קשה ובדוחק, כמו כולם, וגם אחר כך.

אנחנו כל כך מפחדים מהעבודה הזו, שעוד לפני שאנשים מתחילים לעבוד בה אנחנו משמנים אותם במשכורת טובה, נהג, הטבות וכוח להרים ולהפיל חוקים.

לאורך ההיסטוריה מתברר שבני אדם יכולים ללמוד הכול – בין היתר גם את התאמתם לנוע בתוך מסדרונות השלטון לטובת הקהילה.

ואיך אדם ידע בכלל שהוא רוצה להיות נציג ציבור? על אותו אדם להעלות לפחות שבעה נושאים חשובים עיקריים, שבהם היה רוצה לראות שינוי, או שיש איזה תחום שבו הוא רוצה להתמחות ולעבוד בו כנציג ציבור: כלכלה, תזונה, סביבה, חינוך. המערכת הציבורית נדמית כל כך שרירותית כשמסתכלים על ההחלטות הנלקחות שם על ידי אנשים שלא מוכשרים לדבר. "את מכולם מתאימה להיות שרת התחבורה, ואתה האוצר, ואתה קח בריאות".

כיצד זה שמכל המקצועות הקשים בעולם רק 3 נטולי הכשרה –  בתוך המים הקרים, הרותחים או הדלוחים, בלי גלגל הצלה, רק האמונה שיהיה בסדר. הורים, סייעות בבתיה"ס ובגנים ופוליטיקאים פטורים מעול ההוכחה

מה ביקשנו? שהשרים שלנו ידעו מה הם עושים? בואו נהפוך אותם לחבורה שיודעת. רוצים להיות שרים? תוכיחו לנו בעבודה קשה לפני שתקבלו תפקיד. לפני התואר והמעמד. אחרי שתכשירו את עצמכם.

עלינו להפסיק להאמין לפנטזיה לפיה כל אחד יכול להיות מנהיג גם אם הוא פושע. אם המנהיג טוב – יהיה לנו טוב, אם הוא רע, אויה.

וכך צריך להיות הדבר בכל המשרות הציבוריות, הדירקטורים, ראשי נמלי התעופה הרכבת והנמלים. כל אדם הנושא במעמד של איש ציבור מוכרח לעבור הכשרה לשם כך, ולו רק לצמצם את טווח הנזקים שהוא יכול לחולל.

נרי פלדש, היא מורה מובטלת ליוגה וכותבת ביוגרפיות על אנשים מקומיים. גרה בגבעת עדה ובמקור מזכרון יעקב. בלילה כשהילדים ישנים אפשר לשמוע מוסיקה.