רוח קרירה נושבת מארה"ב. רוח רעה. רוח שחודרת אל תוך העצמות של כל מדינה שלמדה להתפעל מארה"ב וללמוד ממנה. רוח שחודרת במיוחד אל תוך מדינת ישראל, אל תוך החברה בישראל, התומכת הנלהבת והמזוהה יותר מכל מדינה אחרת עם ממשל טראמפ. מה שקרה שלשום בגבעת הקפיטןל צריך להוות תמרור אזהרה לא רק לחברה באמריקה, אלא גם כאן אצלנו.

רוח קרירה ורעה נושבת מארה"ב וחודרת במיוחד למדינת ישראל, התומכת הנלהבת והמזוהה ביותר עם ממשל טראמפ. מה שקרה בגבעת הקפיטול צריך להוות תמרור אזהרה לא רק לחברה באמריקה, אלא גם כאן אצלנו

דונלד טראמפ לא עלה לשלטון משום מקום. הוא הבין נכון את מלחמת התרבות שמתבססת ומתעצמת לאורך השנים האחרונות. מלחמת תרבות שהיא גם כלכלית וגם תרבותית. מצד אחד קבוצות חזקות ליברליות – ממעמד כלכלי, חברתי והשכלתי גבוה יותר – ממוקמות גם גיאוגרפית בערים הגדולות ובחופים המזרחי והמערבי, שבנו ברית עם קבוצות חלשות יותר של שחורים, היספנים ואחרים, על בסיס אחווה אנושית ותפיסה אוניברסלית לפיה כל אדם הוא אדם.  מולן קבוצות פחות מבוססות בדרך כלל, בעיקר לבנות אבל לא רק, יותר דתיות, לאומיות ושמרניות, ממוקמות ברובן בכפרים ובעיירות ובנופים האין סופיים בין חוף לחוף.

כפי שג'ונתן היידט, חוקר עולמות המשמעות של כל צד טוען, קבוצה אחת מחויבת מוסרית בעיקר לערכי צדק ושוויון, וקבוצה אחרת שממתנת את המחויבות הזאת לערכים של נאמנות לשבט. שני הצדדים מרגישים מאוימים זה מזה, פגועים זה מזה.

טראמפ ידע איך להחריף ולמנף את מלחמת התרבות הזאת. שקרים גסים אין סופיים שהחלו לחלחל עוד בתמיכתו בתנועת הבירת'ר שפקפקה בתעודת הלידה של אובמה כאמריקאי. הוא קיבל סיוע מן הרשתות החברתיות החדשות, שדרך האלגוריתמים שלהן אפשרו בניית "תיבת תהודה". כך כל אחד התחזק בתפיסת עולמו, עד לתפיסת מציאות נפרדת.

אפשר להתווכח עד כמה מהלכי הדה-לגיטימציה של תוצאות הבחירות ע"י טראמפ הם ציניים ועד כמה הם מגיעים מתוך אמונה שלמה שהיה כאן מחטף של ליל הבחירות. מה שבטוח הוא שרוב תומכיו חיים בתוך תודעה שגנבו מהם את הבחירות, בלי שום אמון במערכת שנתפסת כנשלטת ע"י ה-deep state הליברלי. העסק מכור. אם האמנת ככה, גם אתה היית עולה לגבעת הקפיטול, ואף יותר.  המהומות לא היו אירוע יוצא דופן, אלא המשך טבעי של דינמיקה מסוכנת עם יעד מכוון.

ישראל משחקת באש עם הקיטוב שטראמפ העצים וניצל בשני מובנים. לא רק הפוליטיקאים אלא גם הציבור בישראל תמכו ללא עוררין בטראמפ. ולא רק במדיניות שהוביל שרובנו חשבנו שהיטיבה עימנו, אלא גם במתן חיבוק דב לאישיותו המתלהמת. זה הכניס אותנו עמוק לתוך מלחמת התרבות של אמריקה, מזוהים לחלוטין עם מנהיג פוליטי שלאורך כהונתו התגלה כמסוכן לדמוקרטיה האמריקאית.

ישראל משחקת באש עם הקיטוב שטראמפ העצים וניצל. לא רק הפוליטיקאים אלא גם הציבור בישראל תמך ללא עוררין בטראמפ. ולא רק במדיניות שהוביל שרובנו חשבנו שהיטיבה עימנו, אלא גם במתן חיבוק דב לאישיותו המתלהמת

אבל מלחמת תרבות נמצאת לא רק שם. כמו בארה"ב, גם בישראל האמון שעל בסיסו דמוקרטיה מתקיימת ושואבת לגיטימציה נפרם. קבוצות שונות בחברה מפרשות את המציאות בדרכים הפוכות, על בסיס מערכת ערכית שונה, לפעמים עד מאד. אין בסיס עובדות משותף לכולם. בארה"ב מה ששנוי במחלוקת הן תוצאות הבחירות. אצלנו זהו היושר המשפטי שיש בכתבי האישום נגד נתניהו. שני המקרים מבטאים את הקיטוב ואת חוסר ההסכמה העמוק על הפרשנות של המציאות.

זה מצב מאד שברירי. בארה"ב, יש מנהיג שעלה לשלטון בעקבות ובזכות הקרע.  נתניהו, כמובן, מואשם על ידי מחנה רק-לא-ביבי במעשים דומים. יש עדיין מרחק בין הקרע כאן והקרע שם, ועם כל הביקורת של מחנה רק-לא-ביבי, יש גם מרחק מאד משמעותי בין ההתנהגות של המנהיג שם ושל המנהיג כאן. אבל מה שיש בארה"ב כרגע נותן הצצה עד לאן מצבנו עוד יכול להתדרדר. הבחירה היא גם של מנהיגנו, אבל בעיקר שלנו. רוח קרירה עם תמרור אזהרה, רגעים לפני התהום.

ד"ר אילון שוורץ הוא ראש מכון שחרית, מכון חשיבה ועשייה המקדם פוליטיקה של טוב משותף ומכנס קשת רחבה של שותפים מהקהילות השונות בישראל. הוא חבר סגל ומרצה מצטיין במרכז מלטון לחינוך יהודי של האוניברסיטה העברית, שם הוא מלמד סמינרים לתארים מתקדמים בביקורת תרבותית, מתחים בין זהויות ליברליות, דתיות ולאומיות ופילוסופיה חינוכית ויהודית. פרסם מאמרים אקדמיים על נושאים אלו והשלכותיהם הפוליטיות.

הבעיה היא לא היהדות.

בכעס רב קראתי בימים האחרונים את ההתבטאויות הנלוזות של אלו שחושבים שהיהדות היא הרכוש הפרטי שלהם. הגינוי הבוטה כלפי גיורים בצה"ל, ומעט קודם לכן הטינה כלפי הגיורים הרפורמים והקונסרבטיביים – אמירות כל כך צפויות, וכל כך מצערות.

יו"ר סיעת יהדות התורה, ח"כ יצחק פינדרוס, נגד הגיור בצבא: "מי שהתגיירה בגיור צה"לי היא שיקסע. אם מישהו מתחתן איתה – האבא צריך לשבת שבעה" pic.twitter.com/HSmQTpn9fU

— שחר גליק (@glick_sh) March 2, 2021

ואף על פי שהן צפויות, האמירות הללו מכעיסות רבים ורבות, כאמור גם אותי. מדוע? לכאורה, העמדה הזו הייתה כל כך צפויה, שהכועסים היו אמורים לפהק לשמוע שוב את הקללות והלעג המוכרים לנו. אך בכל זאת יש כאן כעס ראוי – שכן המניע לאמירות הללו אינו מניע של יהדות, של הלכה, של אכפתיות ודאגה לעקרונות הדתיים. לא באמת. מדובר במאבק על הגמוניה.

העמדה הזו כה צפויה, שאפשר היה לפהק מהקללות והלעג המוכרים לנו. ובכל זאת יש כאן כעס ראוי – כי המניע לאמירות אינו מניע של יהדות, הלכה, אכפתיות ודאגה לעקרונות הדתיים. לא באמת. מדובר במאבק על הגמוניה

במחברות הכלא שלו, תאר המהפכן הקומוניסט אנטוניו גראמשי את ההגמוניה. גראמשי ניסה להסביר מדוע "הפרולטריון", מעמד הפועלים, אינו מתמרד נגד האליטות. גראמשי טען כי אותן אליטות מחזקות את מעמדן השליט על ידי יצירת הרושם שאלו הם פני הדברים הטבעיים. על ידי יצירת הרושם שהן אמורות להיות האליטות ויצירת המחשבה שכללי המשחק בהם משחקים השחקנים הפוליטיים הם כללי המשחק שיש לנהוג בהם, ממשיכות האליטות להתל בכולנו כבמריונטות.

במקרה שלנו, כללי המשחק אינם מידי שמים, וההגמוניה החרדית על הדת בישראל אינה חוק טבע, אפילו לא מצווה דתית. השנאה, ההכפשות, הציטוטים המרושעים כלפי רפורמים וקונסרבטיבים בישראל, ההסתכלות עליהם כעל מהרסי היהדות – אלה הן עמדות. עמדות שאנו לא חייבים לקבל כדברי אלוהים חיים. לא – אלו דברי רבנים, שחלקם בעזרת השם עדיין חיים.

אמנם, השליטה של היהדות האורתודוקסית בחיים בישראל היא די ברורה. במסגרת אותו סטטוס קוו ידוע לשמצה, שאפשר לדבר האם ועד כמה הוא באמת תקף כיום, הוחלט לאסדר את הדת כחלק בלתי נפרד מהמדינה.

מאיסור על תחבורה ציבורית בשבת, דרך שליטת הרבנות בריטואלי חיים כגון נישואין וקבורה ועד למינויים של רבני ערים (מכספי מסים) – הדת (היהודית בעיקרה, אך לא רק) מוסדה כחלק משמעותי מהחיים במדינה. ברבים ממוסדות אלה שולטת האליטה החרדית. למשל ברבנות הראשית. אך רק נזכיר – כל זה לא חייב להיות כך, ואפילו הדת הממוסדת במדינה אינה ציווי אלוהי.

הסיבה של האליטה החרדית לצעקות השבר בימים האחרונים מגוחכת: הרי אין ולא צפויה סכנה של רפורמים וקונסרבטיבים שיהגרו בהמוניהם לישראל. אין ולא צפויה סכנה של מאות אלפי גיורים רפורמים שיתקיימו בישראל, ויכירו, אויה לנו, בגרים מכל קצוות תבל.

התהליך הטכני עצמו כל כך ארוך שעצם הרעיון בלתי סביר. אך השנאה הבוערת כלפי התנועה הרפורמית באה מאותו מקום של השנאה החרדית לציונות בתחילת המאה ה-20 (לא של החרדיות כולה, יש לציין), ולהשכלה במאות ה-18-19 – חשש מהחדש, מהקידמה, מהאפשרות שלא כולם ינהו אחרי הרעיונות אותם "אנו" שואפים לקדם. החשש שמא השליטה לא תהיה "בידינו". ההפסד הצורב של היהדות האורתודוקסית מול החילון והרפורמה הותיר אותה בפחד, והפחד מזין את השנאה.

כללי המשחק אינם מידי שמים וההגמוניה החרדית על הדת בישראל אינה חוק טבע, אפילו לא מצווה דתית. השנאה, הציטוטים המרושעים כלפי רפורמים וקונסרבטיבים בישראל, ההסתכלות עליהם כעל מהרסי היהדות – אלה עמדות

אלא ששנאה אינה ערך יהודי. היהדות האורתודוקסית עליה גדלתי (כחילוני ממשפחה שומרת מסורות), מאמינה ב"ואהבת לרעך כמוך". היהדות שלי אינה מאמינה בקריאת קדיש בשל נישואין למגוירת בצבא, אלא בהכלת ואהבת כל מי שרוצה להיות חלק מהעם הזה.

היהדות שלי מאמינה בחיבוק של קהילות אחרות, גם אם הן מאמינות ביישום הדרך הדתית בצורה שונה מאיתנו. היא מאמינה במחלוקת, היא מאמינה ביכולת להתדיין, היא מאמינה שאפשר להגיד "אנחנו לא מסכימים איתך, אבל אנחנו מוכנים להכיר בקיומך".

ההגמוניה החרדית, אשר שולטת ברבנות הראשית, ובמידה רבה גם בפוליטיקה הדתית בישראל, לא יכולה להביא עצמה ליישום המצווה הפשוטה הזו. מכאן גם ההשקפה שלי, לפיה אותה הטינה, התיעוב העמוק כלפי הרפורמים, אינו מגיע ממקום הלכתי בעיקרו – אלא ממקום של חשש לאובדן הכוח הפוליטי והשליטה בחיי הדת הממוסדים בישראל.

החשש שמא הציבור החילוני בישראל יגלה שיש אפשרות אחרת של יהדות, שאינה האורתודוקסית-חרדית. שלאותם חילונים שרוצים לשמור במידת מה על עקרונות דתיים, יהיה לאן ללכת. שלאותם חילונים תהיה אפשרות להיות מחוברים ליהדותם, בלי להיות מחוברים ליהדות כפי שחלק מהמנהיגים החרדים רואים אותה.

עופר צ'יזיק הוא עיתונאי, דובר ואיש מדיה, מאז גיל 14. עוסק בעיתונות מתוך אמונה בעולם טוב יותר. עורך בגלי צה"ל לשעבר, וסטודנט בתכנית רודרמן לתואר שני בלימודי יהדות ארה"ב. כיום דובר חוש"ן, ארגון החינוך וההסברה של הקהילה הגאה בישראל ובוגר תכנית 'יסוד' מבית עתודות לישראל.