האויבים האמיתיים של העם הם העם עצמו. זה שבוחר בקקיסטוקרטים האלה, משל מדובר על משחק כדורגל שצריך לנצח בו ויהי מה.

מה לעשות שיש לנו עם של בבונים, משיחיים, טפילים מגודלי זקן וגנבים? מה לעשות?

מאמרו של נדב תמיר מייצג נאמנה את הגישה המבקשת למצוא נקודות אחיזה של מתינות במציאות סבוכה. ניתוח מעמיק של מורכבות העובדות בשטח, של ההיסטוריה ושל העמדות הפלסטיניות, חושף כי המאמר לוקה בנאיביות מסוכנת, בהתעלמות מנתונים אמפיריים, ובניסיון מאולץ לייצר סימטריה מוסרית במקום שבו היא אינה קיימת.
אינני נוהג להגיב אך מדי פעם הייצר גובר עלי…
להלן מספר כשלים בפוסט:
1. האשליה הבלשנית: אין שתי פרשנויות לסיסמה "מהנהר ועד הים"
תמיר מנסה להכשיר חלק מקוראי הסיסמה "From the river to the sea", בטענה שיש להם מניעים אוטופיים של "מדינה אחת דמוקרטית". מדובר בכשל לוגי וגיאוגרפי חמור.
המשמעות הגיאוגרפית החד-משמעית: השטח שבין נהר הירדן לים התיכון מכיל את מדינת ישראל כולה. קריאה להקמת "פלסטין" על כל השטח הזה פירושה המיידי הוא מחיקתה הטוטאלית של מדינת ישראל כיישות יהודית וריבונית.

סוגיית האוטואנטישמיות: תמיר נאחז בארגונים יהודיים קיצוניים (כמו JVP) כדי להוכיח שאין מדובר באנטישמיות. אולם, היותו של אדם יהודי אינה מחסנת אותו מפני אוטואנטישמיות (אנטישמיות עצמית) או עיוורון אידיאולוגי.

במבחן המציאות – יודנריין: המשמעות הפרקטית של ריבונות פלסטינית מהנהר ועד הים אינה דו-קיום, אלא טיהור אתני – מדינה שהיא "יודנריין" (נקייה מיהודים), כפי שהוכח באופן המזעזע ביותר בטבח ה-7 באוקטובר.

2. חמאס ופתח: הבדל בתזמון ובטקטיקה בלבד
תמיר יוצר, ולא בפעם הראשונה, הפרדה מוחלטת בין חמאס לבין הנהגת הפתח והרשות הפלסטינית. זוהי שגיאה אסטרטגית המבוססת על אי-הבנת המחשבה המדינית-דתית הפלסטינית.

האנלוגיה ההיסטורית: ההבדל בין חמאס לפתח אינו בייעד הסופי, אלא בתזמון ובטקטיקה, בדומה לדינמיקות המוכרות מן ההיסטוריה המוקדמת של האסלאם. ניתן להשוות זאת להבדלים בגישות הטקטיות מול קורייש (לרבות הסכמים זמניים כמו הסכם חודייביה שנועדו לצבור כוח), משלחת רג'יע (אירוע שבו נעשה שימוש בהטעיה פוליטית), או הטיפול בשבט בנו קורייזה.
והאנאלוגיה –
תוכנית השלבים של אש"ף: בעוד שחמאס פועל באלימות ג'יהאדיסטית מיידית, הפתח מיישם מאז 1974 את "תוכנית השלבים" – שימוש בכלים דיפלומטיים, הסכמים זמניים והכרה בינלאומית כדי להחליש את ישראל צעד אחר צעד, עד למימוש המטרה הסופית. בכירים בפתח (כמו ג'יבריל רג'וב) הצדיקו במפורש את טבח ה-7 באוקטובר, והרשות הפלסטינית מסרבת בעקביות לגנותו.

3. אשליית ה"פירוז" והעיוורון שנותר לאחר ה-7 באוקטובר
המאמר/פוסט מוכיח כי ישנם גורמים שלא למדו דבר מהשבר הגדול ביותר בתולדות המדינה, וממשיכים להחזיק בקונספציה הישנה. אכן קשה להתמודד עם המציאות גם כשהיא טופחת על פנינו.

כישלון מודל המדינה המפורזת: הקונספציה הליברלית נשענה מאז ומתמיד על התנאי של מדינה פלסטינית מפורזת או מפורזת חלקית. המציאות הוכיחה שמושג ה"פירוז" במזרח התיכון הוא אשליה על הנייר בלבד.
נשק קל שניתן למנגנוני הביטחון הפלסטיניים באוסלו הפך במהירות לרובים שהופנו נגד ישראלים. עזה, שהייתה מודל מוקטן של ריבונות פלסטינית ללא נוכחות ישראלית מאז 2005, הוכיחה שגם ללא צבא רשמי עם טנקים ומטוסים, ישות פלסטינית עצמאית יכולה לייצר מפלצת טרור תת-קרקעית באמצעות הברחות (ציר פילדלפי) וייצור עצמי של רקטות וכטב"מים מחומרי גלם אזרחיים. זאת בשילוב של דור חדש ש"איטבח אל יאהוד" היא משאלת נפשו מגיל הגן מביאה לקריסה מוחלטת של הרעיון. הניסיונות הנוכחיים לייצר רקטות ביהודה ושומרון מוכיחים כי ללא חופש פעולה מבצעי של צה"ל – ה"פירוז" יקרוס תוך שבועות.

4. מחלת הוואטסאבוטיזם (Whataboutism) והאובססיה לסימטריה –
בפוסט זה ולא רק בו, בולט צורך כמעט שיטתי לייצר משוואה סימטרית שבה "גם ישראל לא בסדר". תמיר משתמש בביטוי "טול קורה מבין עיניך" כדי להשוות בין ממשלת ישראל לסרבנות הפלסטינית.
אין טעות גדולה מזו!
מלכוד הסימטריה הפסיכולוגי:
כדי שאדם יוכל להמשיך להאמין בפתרון של פשרה וחלוקה, הוא חייב להניח שהסכסוך הוא סימטרי. אם צד אחד מונע מאידיאולוגיה ג'יהאדיסטית טוטאלית, ואילו הצד השני מוכן לפשרות – הרי שהמודל הליברלי נכשל. כדי להימנע מהמסקנה הזו, מייצרים וואטסאבוטיזם מלאכותי: מול הקיצוניות הפלסטינית מציבים את "המשיחיסטים היהודים", ומול הסיסמה האנטישמית "מהנהר ועד הים" מציבים את ריבונות ישראל. זהו עיוורון מתוך בחירה המנקה את הצד הפלסטיני מאחריותו הבלעדית לטרור.

5. לשלום צריך פרטנר: ההיסטוריה של הסרבנות הערבית –
אנו מבקשים שלום ותמיד נבקש שלום. זו דרכנו וכך חונכנו. אך לשלום צריך פרטנר שרוצה בו. כרגע אין כזה, ואין צורך לנחש – יש פשוט להקשיב למה שהפלסטינים אומרים בשפתם, בערבית, בכלי התקשורת ועל במות המסגדים שלהם.

הסרבנות הקבועה: מאז ומתמיד היהודים/ישראלים שאפו לשלום והסכימו לחלוקת הארץ (ועדת פיל ב-1937, תוכנית החלוקה ב-1947, קמפ דיוויד ב-2000, אנאפוליס ב-2008 וההתנתקות ב-2005). הצד השני תמיד אמר וממשיך לומר בקול צלול: "הכל או לא כלום" ועובר לאלימות. המצב לא השתנה לטובה – הוא הקצין לרעה.

נתונים אמפיריים: סקרי דעת קהל רשמיים של המרכז הפלסטיני למחקר (PCPSR) מראים בעקביות כי רוב מוחלט של הציבור הפלסטיני ביו"ש ובעזה תומך באופן אקטיבי בטבח ה-7 באוקטובר. מדיניות "Pay for Slay" (משכורות למחבלים) של הרשות הפלסטינית והנסיונות המתמשכים לעקוף את המגבלות והסנקציות שמוטלות על שיטה זו – מוכיחים שהטרור הוא חלק ממוסד מהאסטרטגיה שלהם.

6. מתן פרס לטרור והשלכותיו הגלובליות
המלצתו הדחופה של תמיר לקדם הכרה בינלאומית חד-צדדית במדינה פלסטינית דרך מועצת הביטחון מהווה את הסכנה האסטרטגית הגדולה ביותר.
הכרה כזו בעיתוי הנוכחי תתפרש על ידי ציר הרשע העולמי כפרס אולטימטיבי לטרור. המסר שיישלח לעולם הוא שרצח עם, אונס המוני וחטיפת אזרחים הם הכלים היעילים ביותר להשגת הישגים מדיניים. מהלך כזה לא יביא שלום, אלא יבטיח את גל המלחמה הבא.
לסיכום: המציאות הוכיחה שגם אלו שבאו בעבר מתוך אמונה עמוקה ושותפות למחשבה ש"יש עם מי לדבר", נאלצו להתפכח מול הריאליזם האכזרי של המזרח התיכון. מאמרו של נדב תמיר מבוסס על משאלות לב ומנותק מהמנטליות המקומית. ביטחון ישראל מחייב סירוב מוחלט להיכנע לאשליות עבר שגבו מאיתנו מחיר דמים בל יתואר.