ד"ר עודד אדומי לשם פותח קורס על תקווה בעשרים דקות של דיכאון קיומי: מלחמות, משבר אקלים, דמוקרטיות מתערערות, אלימות פוליטית. הוא ממשיך לערום אסונות עד שהסטודנטים לתארים מתקדמים, שנרשמו לקורס על תקווה, מתחילים להסתכל עליו כמו על נהג אוטובוס שפספס את הפנייה באוניברסיטה והגיע בטעות לקורס על קץ האנושות. אבל מבחינת לשם, הם בדיוק במקום הנכון.

לשם הוא פסיכולוג פוליטי וחוקר תקווה. כבר יותר מעשור הוא מנסה לפרק את המושג החמקמק הזה, שמתכתב אצלנו עם הרצף שבין "יהיה בסדר" ל"עם ישראל חי", ולבדוק מה הוא באמת עושה לבני אדם כשהמציאות נעשית בלתי נסבלת.

הוא לא שואל רק איך אנשים מצליחים לקוות, אלא בוחן אם תקווה יכולה להפוך לכוח פוליטי: להחזיק מאבק, לייצר קהילה, לשנות דעת קהל, ואולי אפילו לעזור למחנה שנמצא בנסיגה להפסיק להתנהג כמו מחלקת התלונות של המחנה שמנצח אותו.

במשך שנים התמחנו, במחנה הליברלי, בלהיות מומחיות לאסון. אנחנו יודעות לזהות סכנה, לתעד עוול, יש לנו מערכות אזעקה משוכללות. אבל לפעמים נדמה שהמומחיות הזו באה על חשבון יצירת האלטרנטיבה

החודש השאלה הזו יצאה מהמעבדה שלו אל העולם בספר חדש, "מהפכת התקווה", שמתמקם בתפר שבין מדריך לאקטיביסטית וספר עיון לאזרח.

מפגינים מוחים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלתו בתל אביב. 6 ביוני 2026 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

במשך שנים התמחנו, במחנה הליברלי, בלהיות מומחיות לאסון. אנחנו יודעות לזהות סכנה, לתעד עוול, להתריע מפני הצעד הבא של הממשלה ולנסח ב-28 דרכים למה בן גביר, סמוטריץ' או נתניהו מסוכנים. יש לנו מערכות אזעקה משוכללות. אבל לפעמים נדמה שהמומחיות הזו באה על חשבון יצירת האלטרנטיבה.

"תקווה זה מנגנון, כלי עבודה. היא קיימת גם אצל פשיסטים. למעשה, כל 'איזם' מונע מתקווה. גם האידיאולוגיות הכי הרסניות בעולם מונעות ממנה"

"תקווה יכולה לקחת בחירות?" אני שואלת אותו בתקווה.

"בוודאי". התשובה מגיעה מהר מדי בשביל מושג שכל כך הרבה אנשים מתייחסים אליו כמו אל כרית רקומה בסלון. ואז הוא מוסיף: "תקווה זה מנגנון, כלי עבודה. היא קיימת גם אצל פשיסטים. למעשה, כל 'איזם' מונע מתקווה. גם האידיאולוגיות הכי הרסניות בעולם מונעות ממנה". במילים אחרות, תקווה היא לא הפנים היפות של הפוליטיקה. היא אחד מחומרי הבעירה שלה.

ופה בדיוק נגמרת ההקבלה בין התקווה כמשאלת לב מוכמנת לבין תקווה פוליטית. אם תקווה יכולה לשרת גם פשיסטים, לאומנים ותנועות הרסניות, כדאי להבין את המכניזם שלה, ולוודא שהיא לוקחת אותנו למקום הנכון.

"מהפכת התקווה", ספרו של ד"ר עודד אדומי לשם (צילום: כריכת הספר, אייל כהן)

לקום מהספה

לשם מקפיד להפריד בין תקווה לאופטימיות. אופטימיות היא במידה רבה הערכה: אני חושבת שהדברים יסתדרו, שהסיכויים טובים, שהעתיד יהיה מוצלח יותר מההווה.

תקווה, מבחינתו, היא יצור הרבה פחות נינוח. היא יכולה להתקיים גם כשהסיכויים רעים, והיא דורשת עבודה יומיומית. "תקווה קשורה למחויבות ומלווה תמיד בעשייה", הוא מסביר. במילים אחרות: אופטימיות יכולה לשבת על הספה; תקווה צריכה לקום ממנה.

לשם מקפיד להפריד בין תקווה לאופטימיות. אופטימיות היא במידה רבה הערכה, בעוד תקווה, מבחינתו, היא יצור הרבה פחות נינוח. היא יכולה להתקיים גם כשהסיכויים רעים, והיא דורשת עבודה יומיומית

זו אולי הסיבה שלשם מסתייג כל כך מההילה הנעימה שנדבקה למילה. כשאנחנו אומרים "תקווה", אנחנו נוטים לדמיין אור, שמחה, התעלות, אולי ילדים רצים בשדה אל אופק מבטיח בפרסומת של הבנק. אבל רוב המקומות שבהם בני אדם זקוקים לתקווה, הם בדיוק המקומות שבהם אין שום סיבה למסיבת טבע.

"תקווה היא משקולת רצינית", הוא אומר. "יש לזה הרבה מחירים. קחו למשל את משפחות החטופים. הן היו צריכות לקום כל בוקר מחדש, ולבחור שוב באפשרות שמשהו יכול להשתנות, כשהמציאות מספקת בכל יום ראיות נגדיות. זו לא התרוממות רוח, זו עבודה. תקווה זו מעמסה".

הפגנה נגד הממשלה בצומת גומא שבצפון הארץ. 4 ביולי 2026 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)

"תחשבי על ספר איוב, שהוא מונע מתקווה. הוא לא בדיוק ספר שנכתב כדי לשפר מצב רוח. המדע עצמו עדיין מתווכח על השאלה מהי בכלל תקווה: מבנה קוגניטיבי? רגש? סנטימנט?".

לשם לא ממהר לדחוף אותה בכוח לאחת המגירות. אותו מעניינת יותר השאלה מה קורה כשהדבר החמקמק הזה פוגש בני אדם בעולם. בתור חוקר כמותני, הוא גם מנסה לרקוח את המידתיות האפקטיבית שלה.

"המדע עצמו עדיין מתווכח על השאלה מהי בכלל תקווה: מבנה קוגניטיבי? רגש? סנטימנט?" לשם עצמו לא ממהר לדחוף אותה בכוח לאחת המגירות. אותו מעניינת יותר השאלה מה קורה כשהדבר החמקמק הזה פוגש בני אדם בעולם

"לתקווה יש מינונים", הוא אומר. "אנחנו חוקרים מה ההשפעה של עירוב החומרים ואיך הם מתנהגים במינונים שונים".

פחד, זעם, דאגה, תחושת מסוגלות – מאחורי כל המושגים האלה מסתתרת כמות בלתי רומנטית בעליל של נוסחאות, פרמטרים, משתנים ומודלים סטטיסטיים. במרכז הבינלאומי לחקר התקווה שהוא הקים באוניברסיטה העברית מנסים להבין לא רק מה אנשים מרגישים, אלא מה מניע אותם לפעולה.

פעילים מפגינים בתל אביב נגד תקיפות אלימות של מתנחלים קיצוניים שאירעו לאחרונה. 28 ביולי 2026 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

הניסוי על הגשר

אחד הניסויים שנערכו במרכז נשמע כמו בדיחה שחוקרי פסיכולוגיה פוליטית מספרים כשהתקציב השנתי מגיע. הם ביימו הפגנה על גשר. במשך תשע שעות עברו למטה, על הכביש, כ-12 אלף מכוניות. הם ספרו אותן אחת-אחת.

במרכז הגשר הוצבה תביעה פוליטית ברורה: "דרושה חקירה ממלכתית". מסביבה הוחלפו, בכל אלף מכוניות, שלטים שנועדו לעורר תמהיל רגשי אחר: יותר כעס, יותר דאגה, יותר מעורבות.

החוקרים ספרו צפירות וניסו לבדוק איזו גרסה גורמת ליותר נהגים להגיב. במשך שנה הם עבדו על הניסוי הזה, אך את תוצאותיו קשה לפרש באופן ברור. יש משהו משמח באופן כמעט בלתי הולם בניסוי על תקווה שלא הצליח

החוקרים ספרו צפירות וניסו לבדוק איזו גרסה גורמת ליותר נהגים להגיב. במשך שנה הם עבדו על הניסוי הזה. אלא שמשהו בביצוע לא הצליח, כך שאת תוצאות הניסוי קשה לפרש באופן ברור. יעברו עוד כמה חודשים עד שיוכלו לחזור אל הגשר ולספור צפירות חדשות.

יש משהו משמח באופן כמעט בלתי הולם בניסוי על תקווה שלא הצליח. לשם עצמו מספר עליו בלי לנסות להציל את הכבוד המחקרי. אבל הוא כן בטוח בדבר אחד: הפוליטיקה הליברלית משתמשת היום בתפריט רגשי מצומצם מאוד – זעם, פחד, חרדה, ועוד קצת זעם.

מדבקת מחאה בתל אביב בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. 18 בדצמבר 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

"שינוי חברתי צריך רגשות שליליים", הוא אומר. "זעם, חוסר נוחות ופחד מהעתיד. אבל הם לא יכולים לעבוד לבד לאורך זמן. זה מוריד, זה מייאש. אנשים לא מזוכיסטים. אנחנו רוצים שהמאבק שלנו יהיה גם מתגמל".

זה נשמע טריוויאלי, עד שחושבים לרגע על האקו-סיסטם הליברלי בשנים האחרונות. חלק עצום ממנו בנוי על אזעקה מתמשכת: עוד חוק מסוכן, עוד מינוי, עוד התבטאות, עוד כפר שהותקף, עוד מוסד שנחלש, עוד קו אדום שנחצה רק כדי לגלות שמאחוריו חיכה בנימוס קו אדום נוסף. המידע חשוב, ההתרעה הכרחית, חלק מהדברים דורשים זעם.

"שינוי חברתי צריך רגשות שליליים. זעם, חוסר נוחות ופחד מהעתיד. אבל הם לא יכולים לעבוד לבד לאורך זמן. זה מוריד, זה מייאש. אנשים לא מזוכיסטים. צריך שהמאבק יהיה גם מתגמל"

אבל אם כל מערכת היחסים הפוליטית שלנו עם הציבור היא "תראו כמה נורא", אנחנו אולי מייצרות הרבה תגובה, ובדרך מייצרים מעט מאוד מקום שאנשים רוצים להשתייך אליו.

"כדי שאדם ייאבק לאורך זמן, הוא צריך לדעת למה הוא רוצה להתקרב, לא רק ממה הוא רוצה להתרחק", מחדד לשם. וזה בדיוק המקום שבו המחקר של לשם על שלום נעשה הרבה פחות אקדמי והרבה יותר מטריד.

פעילים הקוראים להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי טבח ה-7 באוקטובר מפגינים מחוץ לכנסת בירושלים. 11 במאי 2026 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

מלכודת השכלתנות

מאז 2019 בודק לשם תקווה לשלום בקרב יהודים ישראלים ופלסטינים מהגדה. המחקר מפרק את המושג הגדול והחבוט "תקווה לשלום" למודל קלאסי של שני צירים, שההבדל ביניהם נשמע בהתחלה כמעט סמנטי: היתכנות וכמיהה.

היתכנות היא השאלה שאנחנו מכירים היטב: האם זה יכול לקרות? האם יש פרטנר? האם אפשר להגיע להסכם? האם הציבור בצד השני יסכים? האם קיימים התנאים הפוליטיים? בקיצור – כל אגף ההנדסה של השלום. סעיף ה"כמיהה", לעומת זאת, שואל שאלה אחרת לגמרי: נניח שאפשר, את בכלל רוצה?

לשם מפרק את המושג הגדול והחבוט "תקווה לשלום" למודל קלאסי של שני צירים, שההבדל ביניהם נשמע בהתחלה כמעט סמנטי: היתכנות וכמיהה. הראשון שואל האם זה יכול לקרות, השני תוהה האם את בכלל רוצה?

"לאורך השנים עבדנו על ציר הציפייה והערכת ההיתכנות", אומר לשם. "'יש עם מי לדבר', 'זה אפשרי'. ככה אנחנו בשמאל. כל הזמן עבדנו על ציר הציפייה, והזנחנו את זה שבהדרגה אנשים הפסיקו לרצות שלום".

זה רגע די מסחרר בשיחה. במשך שנים השקיע מחנה השלום כמויות אנרגיה אדירות בניסיון להוכיח שעסקה אפשרית. הביא גנרלים, שרטט מפות, חישב קילומטרים, הציג סקרים, מנה הסכמים קודמים והסביר שוב ושוב שיש עם מי לדבר. כל זה בזמן שמתחת לרדאר התרחשה תקלה בסיסית בהרבה: המוצר עצמו הלך ואיבד קונים.

מפגינים מוחים נגד תקיפות של מתנחלים קיצונים נגד פלסטינים בגדה המערבית, בכיכר פריז במרכז ירושלים. 2 בספטמבר 2026 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

למעשה, מאז שהחל המחקר, אומר לשם, נרשמת ירידה עקבית בכמיהה לשלום. "הצליחו לדרדר את הרעיון של שלום, הסדר ופיוס למשהו שהוא לא רק לא בהישג יד, אלא גם לא רצוי".

שנים ארוכות הצליח הימין לשכנע חלקים גדולים בציבור ששלום אינו אפשרי, וחמור מזה – גם לכרסם בעצם הכמיהה אליו. שלום, שפעם התקיים בדמיון הישראלי כהבטחה (גם אצל מי שפקפקו בדרך להגיע אליו), הפך אצל רבים למילה חשודה, נאיבית במקרה הטוב ומסוכנת במקרה הרע.

מאז 2019 נרשמת ירידה עקבית בכמיהה לשלום. "הצליחו לדרדר את הרעיון של שלום, הסדר ופיוס למשהו שהוא לא רק לא בהישג יד, אלא גם לא רצוי". "שלום" הפך למילה חשודה, נאיבית במקרה הטוב ומסוכנת במקרה הרע

בתוצאות המחקר מסתתר עוד נתון שמערער את הסיפור הישראלי המוכר על מי "התפכח" ומי עדיין חי באשליות. לאורך השנים, הפלסטינים שנבדקו במחקר היו אופטימיים יותר מהיהודים הישראלים ביחס לאפשרות של שלום. גם הכמיהה שלהם אליו גבוהה יותר.

"כשאתה נמצא בדיכוי, הכמיהה לפתרון ברורה", מסביר לשם. "אבל אתה גם לא יכול להרשות לעצמך להיות פסימי. יש משהו כמעט פריבילגי ביכולת להודיע שהעתיד אבוד. מי שמחזיק בכוח יכול להרשות לעצמו לחיות עם הסטטוס קוו, גם כשהוא אלים, יקר ומדמם. עבור מי שההווה עצמו הוא הבעיה, האפשרות לדמיין עתיד אחר היא לא שעשוע פילוסופי".

פעילים מפגינים בחיפה נגד מתקפות אלימות שביצעו לאחרונה מתנחלים קיצוניים. 1 באוגוסט 2026 (צילום: שרון לייבל/פלאש90)

לשם מצא קשר מעניין נוסף: היכולת לכמוה לשלום קשורה גם ליכולת לשאת חוסר ודאות. הרי אף אחד מאיתנו לא באמת יודע איך ייראה שלום ישראלי-פלסטיני, אם וכאשר יגיע.

אפשר לכתוב הסכמים, לתכנן גבולות ולבנות מנגנונים, אבל החיים עצמם בצד השני של הסכסוך הם ארץ לא מוכרת. כדי לרצות מציאות חדשה, צריך להיות מסוגלים לוותר לרגע על הביטחון המפוקפק שמספקת המציאות הישנה.

לשם מצא קשר מעניין נוסף: היכולת לכמוה לשלום קשורה גם ליכולת לשאת חוסר ודאות. כדי לרצות מציאות חדשה, צריך להיות מסוגלים לוותר לרגע על הביטחון המפוקפק שמספקת המציאות הישנה

בעקבות הממצאים האלה, לשם והצוות שלו שינו את השאלה. במקום לנסות שוב לשכנע אנשים שהשלום אפשרי, הם בודקים עכשיו אם אפשר לגרום להם לרצות אותו יותר.

הניסוי החדש שלהם עוסק במה שהם מכנים "פירות השלום": לא הארכיטקטורה של ההסכם, אלא החיים שהוא מאפשר. לא איך סוגרים את העסקה, אלא מה מקבלים ממנה. וזה בדיוק המקום שבו לשם מאבחן את אחת המחלות הכרוניות של המחנה הליברלי: מלכודת השכלתנות.

"אנחנו לא מדברים על שלום בצורה רגשית", הוא אומר. "אין שום מהלך רגשי. זה כמו למכור גלידה על ידי הצגת המתכון, במקום להראות בחורה או בחור יפים שנהנים מהחיים".

מפגינים נגד הממשלה בכיכר הבימה. 6 בדצמבר 2025 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

קשה למצוא תיאור מדויק יותר לשיווק ההיסטורי של השלום בישראל. במשך שנים ניסינו לפתות אנשים באמצעות אחוזי נסיגה, מנגנוני ביטחון, ערבויות בינלאומיות, חילופי שטחים ודיונים על מי ישלוט באיזה מעבר. מטבח מקצועי מאוד. ספר מתכונים מפואר. רק שאיכשהו שכחנו להוציא את הגלידה מהמקפיא.

איך נראים החיים שהשלום אמור לאפשר? מה קורה לחברה שלא שולחת דור אחרי דור למלחמה הבאה? מה עושים עם המשאבים שלא נשפכים על ניהול סכסוך אינסופי? איך נראים יחסים אחרים בין יהודים לערבים? איך מרגישה מדינה שהגבול שלה הוא גבול ולא פצע פתוח? אפשר להתווכח על כל אחת מהתשובות, אבל כדי להתווכח עליהן מישהו קודם צריך לצייר אותן.

"זו בעיה מוכרת שלנו, של הליברלים. אנחנו לא כיפיים. אנחנו חמוצים. אנחנו לא יודעים לחגוג את הערכים שלנו". לשם מציע ללמוד מהקהילה הגאה: "המהפכה בדימוי שלה קרתה כשהקהילה יצרה גאווה, פסטיבלים, חגיגות"

"זו בעיה מוכרת שלנו, של הליברלים", אומר לשם. "אנחנו לא כיפיים. אנחנו חמוצים. אנחנו לא יודעים לחגוג את הערכים שלנו". הוא מציע להסתכל על הקהילה הגאה. במשך עשרות שנים היא נאבקה באפליה, באלימות, בחוקים ובמוסדות שדחקו אותה לשוליים.

"המהפכה בדימוי שלה קרתה כשהקהילה יצרה גאווה. פסטיבלים, חגיגות – ככה אנחנו נראות, ככה אנחנו חיים, ככה אנחנו חוגגות. זה מהלך פוליטי כמעט מבריק בפשטותו: לקחת זהות שהחברה ביקשה להצמיד אליה בושה, ולהפוך אותה לזהות שמכריזה על עצמה בחוצות העיר עם משאית, רמקולים והרבה יותר נצנצים מכפי שהמחוקק התכוון".

"מרמור וחמיצות זה לא אטרקטיבי", מסכם לשם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלתו בצומת גומא שבצפון הארץ. 4 ביולי 2026 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)

הם גונבים, אנחנו מתבכיינים

להערכת לשם, יש כרגע התחלה של התעוררות, והוא נותן לדוגמה את ועידת השלום העממית שנערכה באפריל השנה בתל אביב, זו השנה השלישית ברציפות.

"אנשים מכל הגילים הגיעו, בני נוער הסתובבו, אנשים נפגשו ודיברו. זו הייתה אנטיתזה לשיח במחשכים ולשיחות הסודיות שהתקיימו לפני כן. לרגע רעיון שנשמע כבר שנים כמו נייר עמדה, קיבל גוף, פנים וקהל. חגגנו רעיונות של פיוס ושלום, והייתה בזה עוצמה". חגיגה, בעיניו, היא לא ההפך מפוליטיקה רצינית – היא כלי פוליטי בעצמה.

להערכת לשם, יש התחלה של התעוררות, כמו ועידת השלום העממית שנערכה באפריל בתל אביב, זו השנה השלישית ברציפות. "חגגנו רעיונות של פיוס ושלום, והייתה בזה עוצמה". חגיגה, בעיניו, היא כלי פוליטי בעצמה

בשלב הזה של השיחה אני עושה טעות של מתחילות ומראה לו פוסט שכתבתי על הטרור היהודי: אלימות, רעולי פנים, ילדים מוזנחים. מבחינתי המהלך ברור: צריך לחשוף, להראות, לייצר זעם, לחבר אנשים לחומרת האירוע. לשם מסתכל על הפוסט ומניד בראשו.

"אבל כעס מניע אנשים", אני טוענת, בניסיון להגן על הפוסט שלי. "מה בדיוק אני אמורה לעשות? להפסיק להראות טרוריסטים כדי לשמור על מצב הרוח?".

בני משפחה לצד לואי רידי (מימין), בעל בית פלסטיני-אמריקאי מאוהיו, בביתו הנצור בידי מתנחלים זה יותר משבוע, בכפר קוסרה שמדרום לשכם בגדה המערבית (צילום: AP Photo/Majdi Mohammed)

פרפרתי מול כהן התקווה הגדול. "ממש לא", הוא עונה. "זה לא שחשיפת העוולות לא חשובה. חייבים להכיר את העוולות והפשעים, אסור להתעלם. השאלה היא מה עוד יש באקו-סיסטם שלנו. אם יום אחרי יום אנחנו מציגות לציבור את היריב שלנו כשהוא יוזם, תוקף, משתלט, מאיים ומצליח, גם כשאנחנו מקללות אותו בכל אחת מהתמונות – מי נראה בסוף חזק?

"אם 90 אחוז מהזמן אנחנו מראים רעולי פנים עם ציציות, אז לא רואים אותנו. הם גונבים ואנחנו מתבכיינים – היי, אתם גונבים! הם מסיתים ואנחנו מפרסמות את ההסתה כדי להוכיח שהם מסיתים. הם עושים, אנחנו מגיבות. הם שולטים ואנחנו מגיבים. אלו יחסי הכוחות שאנחנו מטפחים.

"אם 90 אחוז מהזמן אנחנו מראים רעולי פנים עם ציציות, אז לא רואים אותנו. במקום לטפח את התמונות של האנשים האלו, תני לי את אלון-לי גרין במאבק, תביאי את אנשי הנוכחות המגינה, אל תתני לי עוד טרוריסטים"

"במקום לטפח את התמונות של האנשים האלו, תני לי את אלון-לי גרין במאבק, תביאי את אנשי הנוכחות המגינה, אל תתני לי עוד טרוריסטים", הוא מבקש.

"תספרי לי על הנשים שיוצאות במסגרת הנוכחות המגינה עם רועים פלסטינים לשטח, מתנדבות מול אלימות, את הצעירים שמצלמים ומתעדים ונשארים יחד עם הקהילה המוכה. תקווה זה לא להתנחמד, צריך רעל בעיניים, אבל נקודת המבט אמורה להיות שלנו, ולא של הצד השני".

פעילי תנועת "עומדים ביחד" מפגינים בחיפה נגד אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים בגדה המערבית. 11 ביוני 2026 (צילום: שרון לייבל/פלאש90)

ויש לזה המשך. לא מספיק רק לאמץ את נקודת המבט שלנו. אחת מנקודות התורפה של המחנה הליברלי היא הדילמה המדומה שהוא מנהל בינו לבין עצמו בנוגע לשאלה איך להביע את ערכיו: האם לבוא בטוב, להזמין, לאחד ולייצר קהילה – או להפך, להפריע, להציק, להיות פרובוקטיביים ולהפעיל כוח. לשם לא מהסס – תנועות פוליטיות מצליחות לא בוחרות "או-או", הן עושות גם וגם.

"בואי ניקח לדוגמה את מאבק החטופים המפואר שהמחנה הוביל בהצלחה ענקית. היו לנו גם כיכר החטופים וגם שער בגין. מצד אחד – מרחב של אהבה, קהילה, משפחות, מוזיקה, הזדהות. מצד שני – אש באיילון, חסימות, הפרעה לסדר החיים ותביעה שאי אפשר להתעלם ממנה. שני המצבים האלה חייבים אחד את השני.

המחנה הליברלי מתחבט בינו לבין עצמו איך להביע את ערכיו: האם "לבוא בטוב", להזמין, לאחד ולייצר קהילה – או להפך, להפריע, להציק, להיות פרובוקטיביים ולהפעיל כוח. לפי לשם, תנועות פוליטיות מצליחות עושות גם וגם

"הכיכר בלי בגין עלולה הייתה להפוך לחיבוק קולקטיבי נטול מנוף. בגין בלי הכיכר עלול היה להפוך לזעם שאין לו בית. הליברליזם מתקשה לפעמים ביחסים עם כוח. הוא רוצה כוח פוליטי אבל נרתע מהפעלתו. הוא גם נוטה לטהרנות שמעמידה את הרדיקלים והמיינסטרים זה מול זה, כאילו אחד מהם צריך לנצח כדי שהשני ייעלם.

"אבל אקו-סיסטם פוליטי עובד אחרת. יש מי שמפריעים ויש מי שמזמינים. יש מי שדוחפים את הגבול ויש מי שמרחיבים את הקואליציה. אין כאן גישה אחת צודקת, הן צריכות להשלים אחת את השנייה, לעבוד באותו סיפור".

מפגינים למען שחרור החטופים בתל אביב, 4 בינואר 2025 (צילום: איתי רון/פלאש90)

כששתי החלופות לא משלימות זו את זו, אנחנו מאבדים נקודות. המאבק להשבת החטופים, לדעתו של לשם, היה דוגמה של עשייה מצוינת שפספסה את המאבק על התודעה.

"שבועות שבהם החברה האזרחית עבדה בטירוף – חמ"לים, סיוע, משפחות, התארגנויות. דברים עצומים קרו, אבל רבים מהאנשים שעשו אותם הסתייגו כמעט אינסטינקטיבית מלספר על עצמם.

"מאבק החטופים היה עשייה מצוינת שפספסה את המאבק על התודעה. אנשים שעשו דברים עצומים הסתייגו מלדבר על עצמם. זו עמדה אצילית מאוד בחיים הפרטיים; בפוליטיקה היא הופכת לוויתור על בעלות על הסיפור"

"אמרנו לעצמנו שזה לא הזמן. שעכשיו עושים כי זה מה שחשוב, ושלא צריך לקחת קרדיט. זו עמדה אצילית מאוד בחיים הפרטיים; בפוליטיקה היא יכולה להפוך לוויתור על בעלות על הסיפור. כי הסיפור אף פעם לא נשאר פנוי. לתוך הוואקום נכנס מי שיודע לספר לעצמו ניצחון.

"הימין", טוען לשם, "יודע לחגוג. מחנות פוליטיים שיודעים להשתמש בכוח יודעים גם לייצר גיבורים, לחזור שוב ושוב על הישגים ולהפוך אותם לחלק מהזהות הקבוצתית. המחנה הליברלי, לעומת זאת, מסוגל לנצח ולחזור מיד לישיבת החירום הבאה. וכך, הצלחות נעלמות מהזיכרון הציבורי כמעט מהר כמו שהגיעו".

ד"ר עודד אדומי לשם (צילום: נעמה קליין)

ניצחון פירוס של הימין

כשנראה שהשיחה בינינו תגיע בקרוב לסיומה, לשם לא משאיר את הסיכום לטלטלות מצב הרוח או להבנה שלי: "התרגלנו לחשוב שחלק גדול מהחברה היהודית ימני. אני חושב שצריך לבחון את זה מחדש. גם אם יש ציבור גדול שמחזיק בעמדות ימניות, דעה פוליטית היא לא תכונת אופי מולדת של הציבור. היא נוצרת גם בתוך המרחב שהפוליטיקה מציעה לו.

"כאשר צד אחד מגדיר במשך שנים מה מסוכן, מה ראוי, מה נחשב חולשה, מהי ריבונות ואיזה עתיד בכלל נמצא בתוך תחומי האפשר, והצד השני מתווכח בעיקר על השאלה מי ינהל את אותה המציאות בצורה מקצועית, נקייה או ממלכתית יותר – התחרות הפוליטית נעשית צרה מאוד. זה מה שעשה הימין לאורך השנים – הוא הצליח לצמצם את טווח העתידים שהציבור מסוגל לרצות".

"התרגלנו לחשוב שחלק גדול מהחברה היהודית ימני. אני חושב שצריך לבחון את זה מחדש. גם אם יש ציבור גדול שמחזיק בעמדות ימניות, דעה פוליטית היא לא תכונת אופי מולדת של הציבור"

הימין הצליח אומנם, אבל הניצחון שלו הוא ניצחון פירוס. כשהשלום, השוויון והשותפות נדחקים מחוץ לדמיון הפוליטי, גם קדושת החיים נדחקת למטה בסולם הערכים. חיי אדם הם לא פרס בתחרות על 'מי יהיה חזק יותר', ולא חומר גלם בניהול מאבק פוליטי. הניצחון של קדושת האדמה על פני קדושת האדם הוא טרגדיה, גם כשהוא מביא מנדטים.

זה למעשה עומד בבסיס התקווה. השאלה היא לא אם נצליח לשכנע את עצמנו שיהיה טוב, אלא אם נצליח שוב לרצות עתיד שבו החיים עצמם הם ההישג. עתיד שבו אדם חשוב יותר מאדמה, שותפות היא לא חולשה, ושלום הוא לא פרס למי שמאמין בו, אלא דרך חיים.

אם זה העתיד שאנחנו רוצות, לא מספיק להגן עליו כשהוא מותקף. צריך לגרום לו לחזור להיות משהו ששווה להשתוקק אליו.