הסקרים של הימים האחרונים מנבאים מחזה סוריאליסטי: מפלגת כחול לבן עשויה להגיע לשישה מנדטים בבחירות. קשה לתפוס את הנתון הזה: הרי כחול לבן גם אכלה את הדגים המסריחים, וגם גורשה מן העיר.

המפלגה לא מייצגת שום דבר, אחראית להפרת הבטחת הבחירות הבוטה בהיסטוריה, ונכשלה בכל מהלך פוליטי אפשרי ששאפה אליו. קשה להבין איפה ישנם מאות אלפי אנשים שרוצים שכחול לבן תמשיך במשימתה.

הסקרים של הימים האחרונים מנבאים מחזה סוריאליסטי: מפלגת כחול לבן עשויה להגיע לשישה מנדטים בבחירות. קשה לתפוס את הנתון הזה: הרי כחול לבן גם אכלה את הדגים המסריחים, וגם גורשה מן העיר

מצד שני, מפלגת מרצ, מפלגת השמאל-ציוני האמיתית היחידה בישראל, שקיימת עשרות שנים, שיש לה מתפקדים והיסטוריה ומסורת, לא עוברת את אחוז החסימה.

מרצ היא המפלגה הבולטת בשטח מבחינת מאבקה לטובת סיום הכיבוש, זכויות פרט ליברליות, ושותפות יהודית-ערבית אמיתית. אלו מסרים שגם היום יכולים להיות שווים גם 30-40 מנדטים.

אז איך בכל זאת מרצ כנראה לא תעבור את אחוז החסימה, וכחול לבן אולי כן? דעתי היא שמרצ לא מסוגלת לסחוף אחריה מצביעים, ולעולם לא תוכל כבר לעשות זאת. לא בגלל הערכים שלה, אלא בגלל המבנה המיושן שלה, והיעדר המעוף שלה. 

נתחיל מן המבנה: בינואר, יו"ר מרצ ניצן הורוביץ ביטל את הפריימריז למפלגה. על שום מה? חוסר כבוד למתפקדים שלהם כמובן. בנוסף, במקום לחבק את הכוח המעניין של הליברלים במרצ, ניצן הורוביץ פשוט איים עליהם בבריונות כך שיחדלו משימוש בלוגו של מרצ, כדי למנוע ממרצ לאבד את הגוון האדום הארכאי שלה.

בתכלס, יש במרצ יותר מדי גורמים שלא אוהבים שמזיזים את הגבינה שלהם, אולם ברגע שאין אמונה בערכים דמוקרטיים של המפלגה, היא דומה יותר למפלגת אווירה כמו כחול לבן, שבה אין פריימריז ואין כלום, ותיעלם תוך כנסת אחד או שתיים לכל היותר. למרצ נותר רק להתקנא במפלגה מעבר לכביש, מפלגת העבודה, שכן עשתה פריימריז, במהלך שהצליח להחזיר את המפלגה מן המתים. 

בעיה נוספת היא היעדר האמונה של מרצ במסרים שלה עצמה. דוגמה? בבקשה: בישיבת הנהלה בנובמבר, מזכ"ל מרצ תומר רזניק אמר כי "לדבר על הנושא היהודי ערבי זה עיוורון מעמדי לאור המשבר הכלכלי בישראל". הרי מה יש למרצ להציע, אם לא את זה בדיוק?

בנוסף, מרצ מנסה משום מה לקרוץ כביכול למצביעי מרכז, עם שריונו של יאיר גולן, שסבור ש"השמאל לא יכול להתנתק מן היהדות", או שישראל לא מבצעת פשעי מלחמה בשטחים (אם הכיבוש בשטחים לא פשע מלחמה, אז מה כן?). השמאל דוכא כל כך הרבה שנים על ידי המסרים של ביבי, שהם התחילו להאמין להם בעצמם, במקום לומר באומץ כמה הכול מעוות כאן. 

היו למרצ כל כך הרבה הזדמנויות להתבלט ציבורית, לעשות מהלכים פומביים שיקרבו את השלום, להקים עליה אמנם שונאים מן המרכז-ימין מחד, אבל להרוויח תומכים נלהבים מהשמאל מצד שני. במקום להביא לשיח את הפינוי הגזעני של משפחות בסילוואן, את המשבר ההומניטרי בעזה, את הגדה שאוטוטו קורסת מקורונה, מרצ לא מביאה לחדשות שום דבר חוץ מהרבה גוועלד.

הבעיה היא שבמרצ נותנים תחושה שזה כל מה שהשמאל יהיה לעולם: נישה לא רלוונטית. מפלגה שכל בחירות תילחם נגד אחוז החסימה, עד שבסוף לא תעבור אותו.

הבעיה היא שבמרצ נותנים תחושה שזה כל מה שהשמאל יהיה לעולם: נישה לא רלוונטית. מפלגה שכל בחירות תילחם נגד אחוז החסימה, עד שבסוף לא תעבור אותו

אלו מסרים מרצ כן בוחרת להבליט? רעיונות מנותקים מהמציאות כמו מס מיליארדרים, מס ירושה (שהוא קצת כמו הקומוניזם עצמו: רעיון שלא משנה כמה פעמים ייכשל, תמיד יהיו אלה שיטענו שצריך לנסות שוב), העלאת מס חברות ל-30% (מה שיפגע בעיקר במעמד הביניים), העלאת מס הכנסה שולי ל-55% (לא מספיק שיש לנו את המס השולי אולי הכי גבוה בעולם, תמיד אפשר יותר גרוע) ועוד הפתעות לא נעימות. 

בואו נדבר בכנות. ברור שגם אם מרצ תעבור בבחירות הקרובות, בבחירות שלאחריהן הכל יהיה אותו דבר: אין בן אדם בעולם הזה שחושב שניצן הורוביץ, פוליטיקאי עם כריזמה של מגבת מטבח, יצליח להביא איזשהו הישג בולט ואמיתי בכנסת ה-24, שיתכן שגם היא תהיה רק חודשים ספורים.

ואם זה המצב, עדיף לשמאל שמרצ לא תתמודד, ותפנה את מקומה למפלגת שמאל אמיתית, שלא פוחדת מה יחשבו עליה במרכז מחד, ושלא מנוהלת על ידי קומוניסטים מאידך. אם השמאלנים הליברלים רוצים לראות מדינה אחרת בעתיד, צריך להבין שמרצ לא תביא אותנו לשם.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.

כמו שאמריקאים יכולים לנתח באובססיביות סטטיסטיקות של קבוצות בייסבול, כמו שבטבריה נהנים לדבר על מפלס הכנרת, או כמו שבועז ביסמוט יכול להאריך עוד ועוד ועוד ועוד בניתוח סגולותיו של בנימין נתניהו, כך קשה לחשוב על תחביב אינטנסיבי יותר בקרב פרשני שמאלנות מאשר ניתוח מצבה של מרצ.

אורי טלשיר כתב לאחרונה בהארץ:

"אף אחד לא מדבר על שלום, אף אחד לא מדבר על מרצ. מה לעשות, לפעמים אין צדק".

כמו שאמריקאים אובססיבים לניתוח קבוצות בייסבול, בטבריה נהנים לדבר על מפלס הכנרת וביסמוט מאריך בניתוח סגולות נתניהו, כך קשה לחשוב על תחביב אינטנסיבי יותר בקרב פרשני שמאלנות מניתוח מצבה של מרצ

כמו רבים שחושבים מרצ, טלשיר צופה מהצד ומעריך שהצדק אינו עומד להופיע. בעצמו הוא צופה מהצד ומגלה שהוא לא שוקל להצביע מרצ. אם היה צדק, כולם היו מדברים על השלום ועל מרצ. אבל זה קצת נמאס לו, אז אין צדק.

אז אני אדבר על שלום ועל מרצ. אבל רגע קודם, על סוף ימי נתניהו.

חד-משמעית: אין דבר דחוף יותר לישראל מקץ שלטונו של נתניהו. שלושה סבבי בחירות שבחלוקה הפוליטית למחנות "רק" ו"רק לא" ביבי יש שני גושים דומים בגודלם עם תזוזות קלות וכמעט מקריות מסיבוב לסיבוב. בבחירות הקרובות יש סיכוי מצוין לניצחון הטובים במאבק הזה. כן, לפעמים יש צדק. כדי שזה יקרה צריכים להתקיים שני תנאים.

1. הראשון: נטישה של קבוצה לא גדולה של אנשי ימין את נתניהו. ייתכן שבעניין זה גדעון סער מציע תקווה חדשה.
2. השני: שלא יקומו לנתניהו מושיעים חדשים כפי שקמו בכנסות הקודמות מספסלי העבודה, יש עתיד, כחול לבן ואפילו הרשימה המשותפת.

המצב ישתפר. האלטרנטיבה לנתניהו (בניכוי ליברמן) תהיה פחות מושחתת ותבוז פחות לעקרונות יסוד של דמוקרטיה. בכך פחות או יותר נגמרות החדשות הטובות.

ישראל תמשיך להיות מדינה שהחיים בה כרוכים במועקה מתמדת. השמיים ימשיכו להיות מכוסים בגזענות, חיי המשפחה שלנו ימשיכו להיות מוקרבים על מזבח חקיקה דתית, הכלכלה שלנו תמשיך להתבסס על משק שהמונים בו מועסקים בשכר רעב. מעל הכל, עתיד המדינה עדיין יהיה קורבן של לאומנות משיחית והתעללות יום-יומית מתמשכת במיליוני פלסטינים עדיין תהיה באחריות כולנו.

האלטרנטיבה לנתניהו (בניכוי ליברמן) תהיה פחות מושחתת ותבוז פחות לעקרונות יסוד של דמוקרטיה. בכך פחות או יותר נגמרות החדשות הטובות. ישראל תמשיך להיות מדינה שהחיים בה כרוכים במועקה מתמדת

אני מסרב לקבל שמה שיש לישראל להציע לשלושת ילדיי נמצא במרחב שבין המלל הריק של יאיר לפיד לפשיזם הממאיר של סמוטריץ' ובן-גביר עם כל הגנץ והסער והבנט שביניהם.

מה שאני מחפש עבורם ועבור כולנו לא נמצא אצל אחת שנאבקת בכפייה דתית או אחד שנאבק באפלייה מגדרית ולא באחד שזוכר שצריך להגן עלינו מפני הכיבוש (אפילו אם היה כזה פרט למרצ). מה שאני מחפש נמצא רק במפלגה שיודעת מה המשמעות של צדק – חברתי, סביבתי, מגדרי, יו ניים איט.

זה נמצא רק במפלגה שיודעת איך צריכים להיראות החיים שלנו. שיש בהם שוויון שמאפשר להסתכל בלי חשש בעיניים של הזולת ויש בהם חירויות לפרט שמאפשרות לחיות את החיים שבחרנו לנו ושאנחנו ראויים להם.

למפלגת העבודה יש הפעם רשימה ראויה ומנהיגה ראויה, אבל גם עמיר פרץ נדמה היה כמנהיג שמאלני ראוי. ועידת המפלגה איתה נכנס לממשלת נתניהו נותרה אותה ועידה שעשויה להעיף את מיכאלי רגע אחרי הבחירתו תמורת נזיד תיקים (תשאלו את עמרם מצנע, אברום בורג, כמה פעמים היינו בסרט הזה).

ביש עתיד יש אנשים ראויים. גם ברשימה המשותפת. בכלל קשה להתמודד עם כל הטוב שמורעף עלינו מכל עבר. חריפות ומגניבים, שנונות ויפים. אולי יותר ממרצ, אולי לא. צו האופנה לא עם מרצ. היא רק אומרת את הדברים הנכונים ורק יש בה אנשים מצוינים והיא רק נלחמת בעקשנות על המדינה שאני וילדיי נוכל גם ליהנות לחיות בה וגם להתגאות בה.

היא עושה את זה מול הרוח האנטי-דמוקרטית של הימין והיעדר הרוח של ציבור שפרש מהמאבק לישראל כמו שישראל יכולה להיות, לטובת איסוף פירורים שזורקים לעברו מיני סלבריק'ה פוליטיים. כמה גדול הציבור שיהיה חלק מהמאבק נגד נתניהו אבל גם חלק מהמאבק נגד הימין, החרדים כל הבלונים שבמרכז? אני לא יודע. אני אפעל שיהיה גדול ככל האפשר.

אני מסרב לקבל שמה שיש לישראל להציע לשלושת ילדיי נמצא במרחב שבין המלל הריק של יאיר לפיד לפשיזם הממאיר של סמוטריץ' ובן-גביר עם כל הגנץ והסער והבנט שביניהם

לפעמים אין צדק. אבל שה"לפעמים" הזה ייפול על המשמרת של מישהו אחר במדינה אחרת. במדינה שלי ובילדים שלי אני לא צופה מהצד. הצביעו מרצ.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.