הסיקריקים ממשיכים לשפוך שמן למדורה בגדה
אפילו בבית הלבן שמו לב השבוע להתפרעות המטורפת של המחבלים היהודים בגדה המערבית (כן, גם ממשל טראמפ מתחיל להשתמש שוב בטרמינולוגיה הזאת על מנת לבדל את עצמו מממשלת הטירוף הישראלית והלקסיקון המשיחי שלה).
בין איראן לבחירות האמצע אין יותר מדי תשומת לב בוושינגטון למשהו אחר, אך אירועי השבוע בקוסרה כנראה היו חריגים אפילו בנוף הכללי של הזוועות היומיומיות של המתנחלים נגד האוכלוסייה הפלסטינית.
אך מי שסומך על כך שהנשיא דונלד טראמפ יעצור את בצלאל סמוטריץ' ושותפיו מלהבעיר את הגדה רגע לפני הבחירות הגורליות לכנסת – טועה. הנזיפות של טראמפ, השקוע במשבר הורמוז שאין ממנו מוצא, יסייעו פה ושם נקודתית, אך לא יותר מכך.
מי שסומך על כך שטראמפ יעצור את סמוטריץ' ושותפיו מלהבעיר את הגדה רגע לפני הבחירות הגורליות לכנסת – טועה. הנזיפות של טראמפ, השקוע במשבר הורמוז שאין ממנו מוצא, יסייעו פה ושם נקודתית, אך לא יותר מכך
במקביל לאירועי קוסרה, בלילה שבין רביעי לחמישי התפרעו הקיצוניים בכפר הנוצרי טייבה שליד רמאללה: הם ניסו לפרוץ לבתי התושבים ולהצית אותם באש, בדיוק כפי שכבר עשו מאות פעמים במקומות אחרים בשטחים הפלסטיניים.
הכל כבר נאמר על המצב המטורף הזה: המשיחיים הקיצוניים יצרו את המשבר הנוכחי בגדה; הם מנסים בכל כוחם להצית את האינתיפאדה, למרות שאין שום סימן לכך שהאוכלוסייה הפלסטינית נוטה לכיוון זה. והעם בציון? אדיש. מסומם על ידי תקשורת המיינסטרים, שממעטת לדווח את האמת על מה שקורה שם, מעבר לגבול.
מי שיכול להפוך את הקערה על פיה הן מפלגות האופוזיציה. הדמוקרטים כבר על זה מזמן, בעוד שאחרים מגמגמים משהו לא ברור או אף שומרים על זכות השתיקה. האמת היא שזהו קו פרשת המים, וכאן צריך להחליט לאן הולכים ולקבל החלטה – לראשונה מאז 1993, אז נחתמו הסכמי אוסלו, שהיו ניסיון אמיץ שלא צלח להיפרד מהפלסטינים ולהגדיר את גבולות ישראל.
המשיחיים הקיצוניים יצרו את המשבר הנוכחי בגדה ומנסים בכל כוחם להצית אינתיפאדה, למרות שאין שום סימן לכך שהאוכלוסייה הפלסטינית נוטה לכיוון זה. והעם בציון? אדיש, מסומם על ידי תקשורת המיינסטרים
אי אפשר לאחוז במקל משני קצותיו – גם לדבר בלהט על "התיישבות" וגם לשלוט במופרעים שתמיד ינסו לבזוז, להשתלט ולגרש. אין שום ברית אזורית באופק אם ישראל תמשיך עם הקו הנוכחי ותרחיב את "ההתיישבות" על אדמות שלא שייכות למדינת ישראל. אין גם שום עתיד דמוקרטי, כי לא ניתן לשמור על דמוקרטיה כאשר שולטים בכוח על מיליוני בני אדם ללא זכויות.
רק חשיפה של האמת הזאת, רק דלי מי קרח על הראש, יכולים להוציא את העם המסומם, הנמצא בטראומה עמוקה, מהתרדמת, ולגרום לו להבין שהוא עומד בפני תהום שאין לה תחתית.
רוחות של שינוי בבגדד
ראש הממשלה העיראקי החדש, עלי א-זיידי, נחוש להחזיר למדינה את המונופול על השימוש בנשק, ובכך לסיים את האנרכיה של האלימות ברחבי עיראק וגם להפסיק את פעילות המיליציות הפרו-איראניות במדינה, שמזמן הפכו למיני-צבאות.
בשבועות האחרונים פשטו כוחות הביטחון העיראקיים על משרדים ובסיסים שלכאורה השתייכו לארגון העל "אל-חשד א-שעבי", שהוקם בזמן המלחמה נגד דאעש ומאז התמזג במנגנוני המדינה.
ראש הממשלה העיראקי החדש, עלי א-זיידי, נחוש להחזיר למדינה את המונופול על השימוש בנשק, ובכך לסיים את האנרכיה של האלימות ברחבי עיראק וגם להפסיק את פעילות המיליציות הפרו-איראניות במדינה
המבצע הזה מתרחש במסגרת ההסכמה הלאומית על איסוף הנשק והחזרת השליטה עליו לידי המדינה עד ה-30 בספטמבר. עד כה כוחות הביטחון הצליחו לאסוף עשרות אלפי כלי נשק, בתוכם גם כטב"מים שבהם עשו המיליציות הפרו-איראניות שימוש במהלך המלחמה באיראן.
רוחות שינוי מתחילות לנשוב בבגדד. הממשלה החדשה והפעלתנית כבר הספיקה להוציא לפועל מבצע נרחב נגד שחיתות, וכעת גם את המבצע לאיסוף הנשק. השאלה הגדולה היא האם הממשלה תוכל להתמודד לא רק עם איסוף הנשק מידי האזרחים הפרטיים, אלא גם מידי המיליציות הפרו-איראניות.
מיליציות כגון חרכת א-נוג'בא וכתאיב חזבאללה כבר הודיעו בעבר שלא יתפרקו מנשקן, בדיוק כפי שעשה חזבאללה בלבנון.
המורכבות כאן כפולה: המיליציות הללו נהנות מחסות איראנית, אך בה בעת מהוות כוח חזק ומסוכן באופן עצמאי. הן עוסקות בהברחות של נפט, נשק וסמים, מעסיקות עשרות אלפי עיראקים, ומחזיקות במצבורים של נשק שלא היו מביישים צבא של מדינה קטנה או בינונית.
מיליציות כמו חרכת א-נוג'בא וכתאיב חזבאללה כבר הודיעו שלא יתפרקו מנשקן, בדיוק כפי שעשה חזבאללה בלבנון. המיליציות הללו נהנות מחסות איראנית, אך בה בעת מהוות כוח חזק ומסוכן באופן עצמאי
בינתיים הצבא העיראקי מתמודד גם עם איומים פיזיים: לפני מספר ימים כוח צבאי עלה על מטען בסמוך לעיר כירכוכ בצפון עיראק, ונרשמו אירועים נוספים של אלימות נגד החיילים שבאו לאסוף את הנשק. וזה עוד לפני שהממשלה והצבא החליטו כיצד הם מטפלים בתפוח האדמה הלוהט ששמו המיליציות הפרו-איראניות.
ועדיין, מדובר במהלך חשוב ומשמעותי ביותר: לראשונה מזה עשורים המדינה העיראקית מנסה להחזיר לעצמה את השליטה על המתרחש בשטחה. התהליך הזה לא יהיה קצר, אך אם יצליח – הוא עשוי לסמן את שחרו של עידן חדש, בטוח ומוצלח יותר, עבור עיראק.
מצרים נשארה מחוץ לברית ההגנה האזורית
האם קהיר לא רצתה להצטרף לברית ההגנה שנחתמה בשבוע שעבר על ידי ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן? או שבקרב בעלות הברית היו גם מי שלא רצו את מצרים בפנים?
מצד אחד, הרתיעה של מצרים מכניסה לברית עם טורקיה – מדינה שתומכת במובהק באחים המוסלמים – ברורה לחלוטין. אמנם שתי המדינות יישרו הדורים והנמיכו את גובה הלהבות, אך מבחינה אידיאולוגית דבר לא השתנה: אנקרה עדיין תומכת בגורמים שנחשבים לתומכי טרור בקהיר, כלומר כל הקשת של הארגונים האסלאמיסטים הסונים.
האם קהיר לא רצתה להצטרף לברית ההגנה שנחתמה בשבוע שעבר על ידי ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן? או שבקרב בעלות הברית היו גם מי שלא רצו את מצרים בפנים?
מצד שני, כלי תקשורת המזוהים עם קטאר וטורקיה מספרים סיפור אחר: לפיהם, מי שלא רצה את קהיר בפנים הייתה דווקא ערב הסעודית. לדברי המקורות, בריאד התאכזבו מאוד מהמדיניות המצרית במהלך המלחמה באיראן.
כך, כלי התקשורת Middle East Eye מצטט גורמים סעודים שהתלוננו על כך שבמהלך המלחמה מצרים שיגרה מטוסים וחיילים לאיחוד האמירויות, אך לא לערב הסעודית, שהותקפה אף היא על ידי האיראנים.
בחודש מאי, נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי ביקר באמירויות והפגין תיאום ותמיכה באמירתים. אך גם מכיוון אבו דאבי נשמעו אז קולות שהאשימו את מצרים בכך שאינה ממהרת לספק הגנה למדינות שמלוות לה כספים ביד נדיבה ומאפשרות למשטרו של א-סיסי ליהנות מיציבות כלכלית.
כעת הסעודים חוששים שהמיצרים נוטים יותר לכיוון האמירתי, למרות ששתי המדינות חלוקות במספר נושאים קריטיים בתחום מדיניות החוץ, כגון התמיכה האמירתית בסומלילנד (בעוד שמצרים, כמו גם הסעודים, תומכת בסומליה). ייתכן שהחשש מצד הסעודים קשור לכך שמצרים לא הצטרפה לברית ההגנה.
הסכסוך בין ערב הסעודית לאמירויות שפרץ עוד לפני המלחמה באיראן שואב לתוכו מדינות ערביות נוספות. כעת הסעודים חוששים שהמצרים נוטים לכיוון האמירתי – ואולי זו הסיבה שמצרים נשארה מחוץ לברית ההגנה
כך, הסכסוך בין ערב הסעודית לאמירויות שפרץ עוד בטרם החלה המלחמה באיראן, שואב לתוכו בהדרגה מדינות ערביות נוספות. מי שינסה ללכת בשביל האמצע ולהישאר ביחסים טובים עם כולם, עלול בסוף לגלות שהוא מרגיז את כל הצדדים.
השבוע ב-1920: סיום שליטת האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון הערבי
ב-10 באוגוסט 1920, בעיירה סוור הקרובה לפריז, נחתם הסכם היסטורי בין נציגי האימפריה העות'מאנית – המפסידה הגדולה במלחמת העולם הראשונה – לבין הנציגים של מדינות ההסכמה ("האנטנטה"): בריטניה, צרפת ומדינות נוספות.
ההסכם למעשה סיים באופן פורמלי את שליטתה של איסטנבול במחוזות הערביים שלה, מחצי האי ערב ועד הלבנט. בשלב הזה, המחוזות הללו כבר היו בפועל בשליטתן של בעלות הברית, אך ההסכם היווה מסמך רשמי שקיבע את ניתוקם מטורקיה.
ההסכם למעשה סיים באופן פורמלי את שליטתה של איסטנבול במחוזות הערביים שלה, מחצי האי ערב ועד הלבנט, שכבר היו בפועל בשליטתן של בעלות הברית. ההסכם היווה מסמך רשמי שקיבע את ניתוקם מטורקיה
לצרפת ניתן מנדט על סוריה ולבנון, ולבריטניה – על עיראק (מסופוטמיה), עבר הירדן וארץ ישראל (פלשתינה). כמו כן, ההסכם כלל הכרה בפרוטקטורט הבריטי על מצרים, ובפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו ותוניסיה. בריטניה הייתה אמורה לספח את קפריסין, ומחוז סמירנה היה אמור לעבור לבעלותה של יוון.
לפי ההסכם, ארבע מדינות חדשות היו אמורות לזכות בעצמאות: מסופוטמיה (עיראק), סוריה, ארמניה וכורדיסטן, בעוד שבעלות המנדט היו אמורות לסייע להן בכך. המיצרים – בוספורוס ודרדנלים – היו אמורים להפוך לנתיבים ימיים בינלאומיים.
נציגי האימפריה העות'מאנית חתמו על מסמכי ההסכם, אך הפרלמנט והממשלה בטורקיה מעולם לא אשררו אותו. המנהיג הטורקי החדש, מוסטפא כמאל אטאטורק, דחה אותו מכל וכל. בסופו של דבר, ב-1923, נחתם בלוזאן הסכם חדש שהחליף את הסכם סוור והתבסס עליו רק באופן חלקי.

















































































































































תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו