אם תשאלו אנשים מי היה גיבור מבצע אנטבה, סביר להניח שיזכירו את איש הקומנדו הישראלי יוני נתניהו, או את טייס "אייר פראנס" מישל באקו. מעטים מאוד, אם בכלל, ינקבו בשמו של הנוסע מישל קוז'ו, אף שללא תרומתו, מבצע הכוחות המיוחדים של צה"ל שהתרחש ב-4 ביולי 1976 והציל 103 בני ערובה, כנראה מעולם לא היה מצליח.

סרט תיעודי חדש של בועז דביר מצדיע לגיבור האלמוני הזה. הסרט, "להרוג נאצי", יוקרן בבכורה בניו יורק ב-22 ביוני, חמישים שנה אחרי אירוע החטיפה, ובהמשך הקיץ יזכה להקרנות נוספות באינטרנט. את הסרט מקריין השחקן היהודי עטור הפרסים ג'ייסון אלכסנדר (שגילם את ג'ורג' קוסטנזה בסדרת הטלווייה "סיינפלד").

"הייתי בן תשע וגדלתי בישראל כשמבצע אנטבה התרחש", מספר דביר, קולנוען ופרופסור לעיתונות. "הייתי מרותק ועקבתי אחרי ההתפתחויות דקה אחר דקה. קברניט 'אייר פראנס' מישל באקו הפך לגיבור גדול מבחינתי. הנה אדם צרפתי לא-יהודי שקיבל הזדמנות לעזוב, אבל בחר להישאר עם הנוסעים הישראלים והיהודים שלו".

"קברניט 'אייר פראנס' מישל באקו הפך לגיבור גדול מבחינתי. קופצים כמה שנים קדימה, והחלטתי לעשות עליו סרט תיעודי קצר. הייתי המום לגלות שאף על פי שהיה גיבור בשם מישל בין בני הערובה, זה ממש לא היה באקו!"

"קופצים כמה שנים קדימה, והחלטתי לעשות עליו סרט תיעודי קצר. הייתי המום לגלות שאף על פי שהיה גיבור בשם מישל בין בני הערובה, זה ממש לא היה מישל באקו! זה היה מישל קוז'ו", הוא אומר.

ב-27 ביוני 1976, יועץ העסקים הצרפתי קוז'ו ובנו אוליבייה בן ה-12, היו על סיפון טיסת "אייר פראנס" 139 מתל אביב לפריז. המטוס עצר באתונה כמתוכנן כדי להעלות נוסעים נוספים. זמן קצר לאחר ההמראה, נחטף המטוס על ידי ארבעה מחבלים: שני פלסטינים מהחזית העממית לשחרור פלסטין (מבצעים חיצוניים), ושני מערב-גרמנים מ"תאי המהפכה".

המטוס הוסט לבנגאזי שבלוב לצורך תדלוק, ומשם המשיך לאנטבה שבאוגנדה, שם התקבל בברכה על ידי הנשיא והדיקטטור אידי אמין. אמין העמיד חיילים לרשות החוטפים, בעיקר כדי לסייע בשמירה על טרמינל שדה התעופה הנטוש, שבו הוחזקו כבני ערובה 303 נוסעים ו-12 אנשי צוות.

החוטפים דרשו כופר של חמישה מיליון דולר, וכן את שחרורם של 53 מחבלים פלסטינים ופרו-פלסטינים, ש-40 מתוכם היו כלואים בישראל. הם איימו שאם הדרישות הללו לא ייענו, הם יתחילו להוציא להורג בני ערובה ב-1 ביולי.

ב-29 ביוני הפרידו החוטפים את הישראלים, כולל אלו בעלי אזרחות כפולה וכמה יהודים לא-ישראלים, משאר בני הערובה.

ב-29 ביוני הפרידו החוטפים את הישראלים, כולל אלו בעלי אזרחות כפולה וכמה יהודים לא-ישראלים, משאר בני הערובה. ב-30 ביוני הם שחררו 47 בני ערובה מהקבוצה הלא-ישראלית. בנו של קוז'ו היה ביניהם

ב-30 ביוני הם שחררו 47 בני ערובה מהקבוצה הלא-ישראלית – בעיקר קשישים, חולים, ואימהות עם ילדים. בנו של קוז'ו, אוליבייה, היה ביניהם. כאשר ישראל אותתה ב-1 ביולי כי היא פתוחה למשא ומתן, החוטפים האריכו את האולטימטום ל-4 ביולי, ושחררו עוד 100 בני ערובה לא-ישראלים ולא-יהודים.

כמה מהחטופים ששוחררו בידי פרו-פלסטינים שחטפו מטוס של "אייר פראנס" ארבעה ימים קודם לכן, שותים כיבוד קל עם הגעתם לנמל התעופה אורלי בפריז מנמל התעופה אנטבה שבאוגנדה, 2 ביולי 1976 (צילום: AP Photo/Michel Lipchitz)

לאורך כל ההתרחשויות, קוז'ו התבלט כמנהיג. הוא תרגם את דבריו של אידי אמין, שהגיע בקביעות לדבר עם בני הערובה. הוא ניהל משא ומתן עם החוטפים לשיפור התנאים של כל בני הערובה, ויישר קו עם הקבוצה הישראלית.

הוא חילץ בערמומיות מידע מהחוטפים ורשם הערות מדוקדקות על מבנה הבניין, מסלול ההמראה והאזור הסובב אותו. בנוסף, הוא אסף מידע קריטי על יכולות הלחימה ומיקומי החוטפים והחיילים האוגנדים

אף שלא היה איש צבא או מרגל בהכשרתו, הוא חילץ בערמומיות מידע מהחוטפים ורשם הערות מדוקדקות על מבנה הבניין, מסלול ההמראה והאזור הסובב אותו. בנוסף, הוא אסף מידע קריטי על יכולות הלחימה ומיקומי החוטפים והחיילים האוגנדים.

הוא עשה צעד אמיץ במיוחד כשביקש מאוליבייה בנו להבריח את החומר החוצה בתוך הקיפול של מכנסי הג'ינס שלו. אולם הילד, שהיה נרגש לשוב הביתה, שכח להעביר את החומר לרשויות ונתן לאימו להכניס את המכנסיים למכונת הכביסה.

קוז'ו עצמו שוחרר ב-1 ביולי, וסוכני המוסד יצרו איתו קשר מייד עם הגעתו לפריז. המידע המפורט שהוא סיפק, הוא זה שאפשר את "מבצע כדור הרעם" – שמו הצבאי הרשמי של מבצע אנטבה.

"אף אחד בהנהגה המדינית או הצבאית של ישראל לא היה מכחיש זאת – כולל ראש הממשלה דאז יצחק רבין ושר הביטחון דאז שמעון פרס", אומר דביר.

מישל קוז'ו, בקצה הימני כשהוא אוחז במגאפון, עומד לצד הדיקטטור האוגנדי אידי אמין ומתרגם את דבריו לנוסעי הטיסה החטופה של "אייר פראנס" ביוני 1976. בנו של מישל, אוליבייה, עומד לשמאלה של האישה בשיער הבלונדיני, בצד שמאל של התמונה (צילום: באדיבות המשפחה)

ממי שתכנן להרוג למציל חיים

התפנית בסיפורו של קוז'ו היא שרק שנה קודם לכן, אותו אדם שמעשיו האמיצים מילאו תפקיד כה מרכזי בהצלת חייהם של רבים כל כך, היה מוכן לקחת חיים של אדם אחר.

מתוך רצון לנקום על מעצרו, גירושו ורציחתו של אביו ז'וזף גולדברג בשואה, קוז'ו תכנן לאתר ולהרוג את "הקצב מליון", קלאוס ברבי.

לאחר שגילה כי ברבי נמלט לבוליביה אחרי המלחמה, קוז'ו העתיק את מקום עבודתו ואת משפחתו לדרום אמריקה, במטרה מפורשת להתנקש בחייו של הנאצי. אולם, כאשר קוז'ו עמד במרחק מטרים ספורים בלבד מברבי כשאקדח בידו, הוא פשוט לא הצליח ללחוץ על ההדק.

אחרי אנטבה, קוז'ו המשיך בחייו וכמעט שלא דיבר על חלקו בכל מה שקרה שם. במקום זאת, הוא הפנה את תשומת ליבו בחזרה לקלאוס ברבי. הוא פעל ללא לאות כדי לעשות כל שביכולתו להביא את הפושע הנאצי לדין.

אחרי אנטבה, קוז'ו המשיך בחייו וכמעט שלא דיבר על חלקו בכל מה שקרה שם. במקום זאת, הוא הפנה את תשומת ליבו בחזרה לקלאוס ברבי. הוא פעל ללא לאות כדי לעשות כל שביכולתו להביא את הפושע הנאצי לדין

הוא שמר את פשעיו של ברבי נגד האנושות בתודעה הציבורית, באמצעות כתיבת מאמרים והפעלת לחץ מול מנהיגים בצרפת ובזירה הבינלאומית, למען הסגרתו של ברבי לצרפת. ההסגרה יצאה לבסוף לפועל ב-1983, וקוז'ו העיד במשפט שנערך בעקבותיה. ברבי נידון למאסר עולם, ומת בתאו ב-1991.

קלאוס ברבי, ראש הגסטפו בליון שבצרפת במלחמת העולם השנייה, נראה אזוק כשהוא מובל מאולם בית המשפט בידי שוטרים חמושים בכבדות, לאחר שנידון למאסר עולם ב-4 ביולי 1987 בליון, צרפת, על פשעים נגד האנושות (צילום: AP Photo)

להלן הריאיון עם בועז דביר, שעבר עריכה וקיצור למען הבהירות.

ספר לי על הרגע שבו גיבור פרויקט הסרט שלך השתנה מטייס "אייר פראנס" מישל באקו, ליועץ העסקים היהודי-צרפתי מישל קוז'ו.
"זה קרה כשראיינתי את באקו ב-2008 או ב-2009. התרגשתי לפגוש אותו. הוא היה אדם נהדר, מקסים מאוד, והיה אז בסביבות גיל 89. אבל באמצע הריאיון, הלב שלי פשוט צנח. הבנתי שהנחת היסוד שאיתה הגעתי לריאיון הזה הייתה שגויה לחלוטין.

"זה לא נכון שבאקו ושאר אנשי הצוות נשארו מרצונם עם בני הערובה וסירבו להשתחרר. הבנתי את זה על סמך המידע שהוא עצמו מסר לי תוך כדי השיחה שלנו. באקו והצוות מעולם לא קיבלו אפשרות אמיתית לעזוב"

"זה לא היה נכון שהוא ושאר אנשי הצוות נשארו מרצונם עם בני הערובה וסירבו להשתחרר. הבנתי את זה על סמך המידע שהוא עצמו מסר לי תוך כדי השיחה שלנו. באקו והצוות מעולם לא קיבלו אפשרות אמיתית לעזוב.

"למשל, באקו אמר שהמטוס היה אחד ממטוסי האיירבוס החדשים; הוא היה ממוחשב ומתוחכם מאוד. הוא אמר שאיש לא יכול היה להפעיל או לתדלק אותו, מלבדו ומלבד הצוות שלו. וילפריד בזה, שהיה ראש החוטפים, ממש לא התכוון לתת לבאקו ולצוות ללכת. הוא היה זקוק להם כדי להכין ולהטיס את המטוס לקראת מה שתכנן להיות בסופו של דבר חילופי בני ערובה באסירים.

"בנוסף, באקו אמר שניתנה לו האפשרות להשתחרר עם קבוצת בני הערובה הראשונה ב-30 ביוני, ושהוא סירב. אבל הקבוצה הזאת כללה קשישים, חולים ואימהות עם ילדים. זה לא הסתדר הגיונית, משום שלא באקו ולא יתר אנשי הצוות התאימו לקריטריונים האלה.

בתצלום ארכיון מ-5 ביולי 1976 נראה ראש הטייסים מישל באקו, במרכז משמאל, מתאחד עם אשתו, שנייה משמאל, ועם בנו בנמל התעופה אורלי ליד פריז, צרפת, כאשר 12 אנשי הצוות של מטוס האיירבוס החטוף של "אייר פראנס" ו-14 נוסעים שבים הביתה מתל אביב לאחר שהוחזקו במשך שבוע בנמל התעופה אנטבה שבאוגנדה (צילום: AP Photo)

"הנוסעים שדיברתי איתם סיפרו לי שבאקו פרש לפינה משלו. בניגוד למהנדס הטיסה ז'אק למואן, הוא אפילו לא דיבר עם הישראלים ולא הפגין כלפיהם שום סולידריות. ראיינתי את למואן בביתו, הבטתי לו בעיניים ושאלתי אם לו ולשאר הצוות ניתנה הזדמנות לעזוב. הוא אמר שלא. שאלתי אותו למה, והוא נתן לי כמה סיבות.

"אחת מהן הייתה ההנחה הרווחת, שאם ייעשה ניסיון חילוץ, הוא יובל על ידי צרפת, שהחזיקה מטוסים בבסיסיה באפריקה. לכן, החוטפים היו צריכים שהצוות הצרפתי יישאר כקלף מיקוח, כדי להרתיע מפני מבצע כזה"

"אחת מהן הייתה ההנחה הרווחת, שאם ייעשה ניסיון חילוץ, הוא יובל על ידי צרפת, שהחזיקה מטוסים בבסיסיה באפריקה. לכן, החוטפים היו צריכים שהצוות הצרפתי יישאר כקלף מיקוח, כדי להרתיע מפני מבצע חילוץ כזה.

"אילן הרטוב, עובד משרד החוץ הישראלי, היה בן ערובה יחד עם אמו דורה בלוך (שנותרה מאחור בבית החולים ונרצחה על ידי חיילים אוגנדים). הוא היה מנהיג הקבוצה הישראלית והפך למעין ההיסטוריון של האירוע. הוא אמר שמעולם, אבל מעולם, לא הייתה לבאקו ולצוות שלו אפשרות לעזוב. הרטוב וכל בני הערובה האחרים שראיינתי, אמרו כולם שקוז'ו היה הגיבור האמיתי".

ברגע שהבנת שגיבור אנטבה שצריך לחקור הוא מישל קוז'ו, איזה תחקיר עשית וכמה זמן זה לקח?
"זה לקח עשור. לא היה לי מושג מי זה קוז'ו. מעולם לא שמעתי עליו, ולא היה עליו הרבה חומר ברשת. ניסיתי בדחיפות להשיג עוד מחקר ראשוני. אחד מבני הערובה הזכיר את בנו של קוז'ו, אוליבייה, שאיתו רציתי לדבר בוודאות, משום שהוא היה באנטבה עם אביו.

מישל קוז'ו עם ילדיו אוליבייה וסטפני (צילום: מהאלבום המשפחתי)

"מישהו שמע שאני מנסה למצוא את אוליבייה, וחיבר בינינו. נפגשתי איתו מיHד בפריז, ומשם הכול די זרם. אני עצמי ערכתי את כל הראיונות עם האנשים שמופיעים בסרט, למעט מישל קוז'ו עצמו, שמת ב-1999. לכן, לגביו, השתמשתי בריאיון שנתן לקרן השואה, בריאיון שנתן בישראל ובעדות שלו ממשפט קלאוס ברבי.

"לקח לי כל כך הרבה זמן לעשות את הסרט, משום שכמו בכל הסרטים התיעודיים שלי, אני מצליב את כל המידע מול שלושה מקורות שונים. אני לא יכול פשוט להשתמש במשהו, גם אם מדובר במקור ראשוני אמין או בעד ראייה. אני צריך שזה יאומת. אני צריך לראות את זה במסמכים ראשוניים. אני צריך לשמוע את זה באופן עצמאי ממישהו אחר, ולא באותו חדר.

"במקרה הזה הייתי אפילו קפדן יותר בתהליך. בדקתי את ההצלבות שלוש פעמים, משום שחלק גדול כל כך מהסיפור נשמע פשוט בלתי ייאמן".

למישל קוז'ו הייתה אישיות מורכבת ומלאת סתירות. איך היה "לחיות" איתו במשך השנים הרבות שבהן עבדת על הסרט?
"במבט לאחור, אני מבין שכל הגיבורים שלי מתאימים למעין תבנית. הם אנשים רגילים, שחיים חיים רגילים. ואז קורה משהו יוצא דופן, והם נדרשים להתעלות לגודל השעה, והם פשוט חייבים להשתנות.

"במבט לאחור, אני מבין שכל הגיבורים שלי מתאימים למעין תבנית. הם אנשים רגילים, שחיים חיים רגילים. ואז קורה משהו יוצא דופן, והם נדרשים להתעלות לגודל השעה, והם פשוט חייבים להשתנות"

"ההבדל אצל קוז'ו הוא שהרגעים המרכזיים האלה, שאילצו אותו להתעלות, לא קרו פעם אחת – אלא כמה פעמים.

הבמאי בועז דביר והשחקן ג'ייסון אלכסנדר במהלך הקלטת הקריינות לסרט "To Kill a Nazi" (צילום: באדיבות בועז דביר)

"הם קרו כשהיה בן ארבע ואביו נעלם בשואה. הם קרו שוב כשהוא רדף אחרי ברבי. והם קרו שוב באנטבה. בכל פעם הוא היה חייב להתעלות בדרך אחרת, להשתנות ולהסתגל. זה מה שהופך אותו לייחודי אפילו יותר מהאחרים.

"אני חושב שתמיד היה חשוב לקוז'ו להיות אמיץ. באנטבה הוא מוצא את קולו ואת התובנה שלו, ואני חושב שהוא הבין שאומץ אמיתי אינו לקיחת חיים – אלא הצלת חיים".

"אני חושב שתמיד היה חשוב לקוז'ו להיות אמיץ. באנטבה הוא מוצא את קולו ואת התובנה שלו, ואני חושב שהוא הבין שאומץ אמיתי אינו לקיחת חיים – אלא הצלת חיים"

קוז'ו לא ידע שהוא יהודי עד שמחקר שערך על היעלמות אביו גילה כי הוא נרצח באושוויץ. קוז'ו היה אז בשנות ה-30 לחייו, ועד לאותה נקודה לא החזיק באסוציאציות חיוביות במיוחד כלפי יהודים. כיצד השתנה הקשר שלו ושל ילדיו ליהדות אחרי אנטבה?
"לאחר שגילה את הרקע היהודי שלו, קוז'ו נסע לישראל כדי להתנדב ולראות בעצמו איזו מין מדינה זאת. ואז, באנטבה, הכול התחבר. הוא הבין מה המשמעות של להיות אמיץ באמת, והוא ראה שגם היהודים הם אמיצים באמת. האם זה אומר שאחר כך הוא הפך למושלם, והכול הסתדר לגמרי? לא, אבל הוא כן הפך לאדם שלם, עד כמה שאדם עם היסטוריה כזו יכול היה להיות.

"אחרי אנטבה הוא עבר לישראל וקנה בה בית. שלושת ילדיו בילו איתו כאן את חופשות הקיץ. אחרי כמה שנים הוא החליט לחזור לצרפת. בשלב מאוחר יותר בחייו, בת זוגו של קוז'ו הייתה אישה יהודייה, שאיתה נולד לו ילד רביעי.

מישל קוז'ו בים המלח (צילום: מהאלבום המשפחתי)

"כל ילדיו של קוז'ו מזהים את עצמם כיהודים ואימצו באהבה את מורשתם. הם אפילו שינו את שם משפחתם לקוז'ו-גולדברג כדי להשיב לעצמם את זהותם האמיתית. הבן הבכור, אוליבייה, עבר לפלורידה, והיום הוא חבר פעיל בקהילה היהודית ובבית הכנסת המקומי שלו".

"כל ילדיו של קוז'ו מזהים את עצמם כיהודים ואימצו באהבה את מורשתם. הם אפילו שינו את שם משפחתם לקוז'ו-גולדברג כדי להשיב לעצמם את זהותם האמיתית"