שלבי הטירוף במערכת בחירות של מופרע פוליטי כבר ברורים מאז דונלד טראמפ (או ארדואן).

נאומים מטורללים שכלי התקשורת יצטטו בגלל הטירוף, הקיצוניות והדברים הבלתי הגיוניים והמופרכים שייאמרו בהם, כי בטוח שיש בהם "עניין ציבורי" (כלומר רייטינג). הצהרות יומיומיות על מעשים מוזרים, חסרי כיסוי והזויים, שהציבור ההמום ישמע עליהם ויאמר לעצמו: הרי לא יתכן שהוא מתכוון לזה.

נאומים מטורללים שכלי התקשורת יצטטו בגלל הטירוף, הקיצוניות והדברים הבלתי הגיוניים והמופרכים שייאמרו בהם, כי בטוח שיש בהם "עניין ציבורי" (כלומר רייטינג)

בעיות המדינה יוצגו כאסונות, שקודמיו או סתם אחרים סביבו גרמו להם, ורק הוא מסוגל לתת להם פתרונות קסם. אחר כך יתפרסמו התקפות אישיות על כל נורמה, ערך, ושומר סף במדינה כדי להפחיד אותם, וכדי למצב שלטון יחיד שרק הנבחר – נשיא או רה"מ, יודע מה עושים ומה מחליטים בכל רגע בחיי המדינה.

שרי הממשלה יוחלפו בצייתנים או יצייתו בשתיקה. חברי הפרלמנט יקפאו במושבם מרוב אימה, וראש הפרלמנט יהיה משתף הפעולה הראשון עם המנהיג  המופרע.

השלבים הבאים ילוו כמובן בכינוסים אלימים של תומכים, שיגבו את כל דברי הרהב, השקר וההבטחות החלולות – באיום במלחמת אזרחים, שירחף מעל כל האזרחים הסבירים.

אחר כך יבוא שלב הטענות על זיוף בחירות, שפוגע במועמד כמובן ועלול "לרסק את הדמוקרטיה", שבה הוא לבדו זכה ויזכה לנצח.

בדרך שבין השלבים יינקטו כל מיני צעדים כלכליים נכלוליים ומושחתים, שיזרימו הון לכיסו של הנבחר המיועד ולכיסם של תומכיו העשירים.

בני ברית פוליטיים יקבלו נתח כבד, אתנן, שוחד בחירות מובהק שפשוט יסתום להם את הפה וישתק את בוחריהם מרוב פחד לאבד את המתנות שקיבלו.

ואז ביום הבחירות תבוא ההסתה הכבדה נגד כל מתנגדיו. הפצצות שטיח בכל כלי תקשורתי. כינויים וולגריים ברשתות, ראיונות רדיו וטלוויזיה אינסופיים, גסים ומתלהמים, שאיש כבר לא יכול לבדוק אותם או לענות עליהם.

המהלך האחרון יהווה בעצם הסחת דעת מהמתרחש בקלפיות. הסחה ממבצע הונאת הבחירות. שם בקלפיות יקבעו תוצאות הבחירות באמצעות אלפי ראשי ועדות קלפי, שיידעו להטיל פתקים של מי שלא הצביע, או של מתים, או סתם למחוק מצביעים שאינם מתומכי המנהיג.

המערכת הדמוקרטית מטבעה איטית, מסורבלת וביורוקרטית, לא תצליח לבדוק את עצמה בזמן, ובתוך 24 שעות יוכרז המנצח. אותו מסית, שקרן, שגונב את הבחירות מתחת לאפם של כל שומרי הסף.

גם בית המשפט העליון שידון בהתרחשויות יעשה זאת בדרכו האדישה הפחדנית, רק חודשים רבים אחרי שהמופרע יתמקם בכסאו ויתחיל לשנות את חוקי המדינה בטענה ש"זה רצון העם".

זהו מעין שילוב של "תהליכים" היסטוריים, שהס מלהשוות אותם למציאות הישראלית, עם טעימות משליטים מושחתים, דיקטטורים מופרעים, נשיאים חולי כוח ושיגעון ומוטציות שלטוניות אחרות. המדינה הדמוקרטית חווה את השלבים הללו בעוצמה כזו בפעם הראשונה ולכן לא יודעת להתגונן. לא מסוגלת להתאושש מהלם הקרב הפוקד אותה. בתי המשפט משותקים מפחד אישי וארגוני, המשטרה כנועה לדרישות השליט ומצייתת באופן אוטומטי, הצבא מנסה לשמור מרחק, ומערכות הביטחון החשאיות מנסות להתעלם מהמתרחש אצל הממונה עליהם. עימות עם הממונה עלול ליצור עימות בין מערכות הביטחון לבין עצמן.

גם בית המשפט העליון שידון בהתרחשויות יעשה זאת בדרכו האדישה הפחדנית, רק חודשים רבים אחרי שהמופרע יתמקם בכסאו ויתחיל לשנות את חוקי המדינה בטענה ש"זה רצון העם"

זהו מצעד איוולת אליו צועדת מדינה שלמה בעיניים פקוחות, כשלכל נבחרי הציבור ברור שהתהום היא סופו של המצעד.

רק המנהיג המופרע ימשיך להצית מדורות, לנגן בכינור בראיונות רדיו וטלוויזיה או בתכניות סטנדאפ .

מוחאי הכפיים שלו כבר מפוזרים בעמדות מפתח באולפנים וקהל שבוי ימשיך להצביע לו עד הקבר.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

כאמא פמיניסטית צעירה, חשבתי שספרי נסיכות לא יעברו את סף ביתי. מודל האשה הדקיקה שמחכה לנסיך שיבוא ויגאל אותה לא היה המסר שרציתי שיחלחל אצל הבת שלי.

אלא שבדיוק כמו עם עניין הסוכר, לא לקחתי בחשבון את סף ביתה של סבתא, או את בת הדוד שלה שמעריצה כל נסיכה אפשרית.
בקיצור, הנסיכות הגיעו אלינו הביתה ובגדול.

כאמא פמיניסטית צעירה, חשבתי שספרי נסיכות לא יעברו את סף ביתי. מודל האשה הדקיקה שמחכה לנסיך שיבוא ויגאל אותה לא היה המסר שרציתי שיחלחל אצל הבת שלי

חשוב להבין, אין לי משהו רע נגד הנסיכות של דיסני (בטח שלא האחרונות שבהן – אנה ואלזה, מוהאנה, מרידה), אלא שהיה לי חשוב שהתכנים שהיא מקבלת בבית יהיו כאלו שיעזרו לה לגדול להיות האשה החזקה שאני רוצה שהיא תהיה. תמיד הלבשנו אותה בבגדים בכל הצבעים, קנינו לה בובות של חדי קרן וסמי הכבאי במקביל והשיחות בבית תמיד היו שהיא יכולה להיות מה שרק תרצה כשתגדל.

אז עמדנו, בן הזוג שלי ואני, בפני אתגר: איך לשלב את עולם הנסיכות, אליו היא נחשפה וכה אוהבת, עם הערכים שלנו? איך משלבים בין שמירה על עקרונות מסויימים יחד עם הפחד מלשמור אותה בבועה צרה? ואולי כדאי להיות מעורבים בכל התהליך כדי שתהיה לנו בקרה ושליטה?

כיוון שהיא עוד לא יודעת לקרוא, התחלתי לשנות מעט את הסיפורים ולתת להם את הדגש שלי:

כך, הנסיכה אורורה, הידועה בתור היפיפיה הנרדמת, לא חיכתה שנסיך כלשהו יבוא ויציל אותה אלא הצילה את עצמה.
בת הים הקטנה הבינה שהקול שלה הוא משהו שאסור לוותר עליו ושחשוב שתוכל לדבר בעצמה.
בנוסף, אף נסיכה לא התחתנה עם הנסיך שלה בן לילה. הכל לווה בתהליך של היכרות ורק אחר כך הם החליטו להתמסד. להציג התאהבות בן רגע, בזכות יופי חיצוני בלבד, זה מסוכן ותואם מציאות שלא הייתי רוצה עבור הבת שלי (יש הבדל בין תשוקה לאהבה).

ניסיתי ללמד אותה לאהוב את דמויות הנסיכות בזכות תכונות האופי החזקות שלהן ולא רק בשל השמלות הנהדרות שהן לובשות.

_84C1527 (צילום: הילה שילוני)

השנה, בפורים, היא בחרה להתחפש לנסיכה בל מסיפור היפה והחיה. כששאלו אותה למה, היא ענתה שבל חכמה ואוהבת לקרוא ספרים.

בל יכולה היתה להתחתן עם גסטון, 'יקיר הכפר' בו הם גרו. הוא היה יפה תואר, חזק, הגברים הקשיבו לו ונשים התאהבו בו. אלא שבל לא רצתה שום עסק איתו משום שהיה יהיר. היא ראתה מעבר לחזות החיצונית שלו.

בל התאהבה באדם שבהתחלה חזותו החייתית הייתה כאופיו: כעסן, אנוכי, מפונק ולא נעים לבריות, אך היא הצליחה לראות מתחת לפרצוף הכועס ולפרווה והגיעה ללב שלו. החיה הפך לאדיב, מנומס, נחמד ומסוגל לאהוב.

בעוד ימים ספורים נחגוג את יום האשה הבינלאומי. אין ספק שהגענו להישגים עצומים, אך הדרך לשוויון המיוחל עוד ארוכה.

אני מאמינה שכדי לגדל דור של לביאות עלינו להתחיל מגיל ינקות את נושא החינוך המגדרי.

יש להטמיע בילדות את זה שהן גיבורות בזכות עצמן. נסיך לצידנו זה נחמד, אך אסור שנהיה תלויות בו להצלה.

אני מאמינה שכדי לגדל דור של לביאות עלינו להתחיל מגיל ינקות את נושא החינוך המגדרי. יש להטמיע בילדות את זה שהן גיבורות בזכות עצמן. נסיך לצידנו זה נחמד, אך אסור שנהיה תלויות בו להצלה

אין ביכולתנו לשנות את העולם כולו, לכן עלינו לעשות כל שניתן כדי לצייר תמונה אופטימלית של המציאות הרצויה ולא רק המצויה.

חשוב לעודד את בנינו (וגם את בנותינו) לבטא את הרגשות. וכאשר מדובר בכעס, איך לשלוט בו ולא להתבייש לפנות לעזרה.

אם ה"עיוורון" למגדרים (כמו גם לצבעים, מצב פיזי וכו') יוטבע מינקות, השוויון יגיע מאליו.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)