ממש בימים אלה פג תוקף ההיתר שניתן למפעל הפיס לעריכת הימורים, היתר שעתיד להתחדש על ידי משרד האוצר. מנתונים שפורסמו בשבועות האחרונים עולה, כי מפעל הפיס לא עומד בתנאי ההיתר שניתן לו וכי פעולות שונות שהוא מבצע מעלות שאלות הנוגעות למידת הלגיטימיות של פעילותו. אך לא בטוח שמפעל הפיס מפוקח ברמה הראויה, והגיע הזמן שהגוף האמון על אסדרה, משרד האוצר, יבחן את הנושא ברצינות הנדרשת לפני שהוא מעניק למפעל הפיס היתר חדש.

ממש בימים אלה פג תוקף ההיתר שניתן למפעל הפיס לעריכת הימורים, ומשרד האוצר עתיד לחדשו. מנתונים שפורסמו לאחרונה עולה, כי מפעל הפיס לא עומד בתנאי ההיתר

ונתחיל מבראשית. חוק העונשין אוסר, ככלל, על קיום הגרלות והימורים. עם זאת, החוק מאפשר לשר האוצר להעניק היתר למפעל הפיס לעריכת משחקים שכאלו, וזאת ככל הנראה על מנת לצמצם הימורים במחשכים ולעודד הימורים "אחראיים", כפי שעולה מהסיסמה של מפעל הפיס "משחקים באחריות".

מפעל הפיס, מצידו, מתקיים ממכירת שירותי הימורים והגרלות שונים, ומחזיר סכום כסף לא מבוטל לחברה, באותם מרכזים מוכרים, מלגות המוענקות לסטודנטיות וסטודנטים, חלוקת פרסים ועוד.

פעילותו של מפעל הפיס כפופה להוראות ההיתר שמעניק לו משרד האוצר. נוכח החובות הקבועים בהיתר, מחויב מפעל הפיס לפרסם נתונים שונים על אודות פעילותו, ועל כך נרחיב בהמשך.

אותן החובות המוטלות על מפעל הפיס מכוח ההיתר לא נקבעו סתם – מפעל הפיס הוא גוף עסקי, המבקש להשיא את רווחו. אף אם הוא "מחזיר" סכומים גדולים לחברה, הרי שמדובר בכסף שהאוכלוסייה עצמה שילמה לו לפני כן.

וכשמדברים על אוכלוסייה, הרי שאחת מנקודות הביקורת המרכזיות כנגד מפעל הפיס היא שפעילותו גורמת דווקא לציבור המוחלש, זה הנמצא בפריפריה החברתית, לתלות את יהבו בהימורים על מנת להעשיר את הכיס ואולי לגמור את החודש. כך, אף אם הכסף מוחזר לציבור בחלקו – הרי שהלכה למעשה מדובר במעין מס נוסף, מס רגרסיבי, הנגבה דווקא מאותה פריפריה חברתית. 

חוק העונשין אוסר הגרלות והימורים, אך מאפשר היתר למפעל הפיס לעריכת משחקים שכאלו, כנראה כדי לצמצם הימורים במחשכים, ולעודד הימורים "אחראיים", כפי שעולה מסיסמת מפעל הפיס "משחקים באחריות"

הפיקוח על מפעל הפיס, כך נראה, לא הדוק מספיק. לציבור קשה ללמוד על פעילותו שכן אף שמפעל הפיס חייב בחובות שקיפות מסוימות, בין היתר מכוח חוק חופש המידע, חובות אלה מוגבלות. מובן כי בראש ובראשונה, משרד האוצר הוא זה שצריך ואף חייב לבחון את פעילותו של מפעל הפיס, לא רק חוקית, אלא גם ערכית.

ב-2017 חקר משרד האוצר את ההימורים החוקיים בארץ והגיע למסקנה שהם מסוכנים, בעיקר לשכבות החלשות. לכן הוא התנה את היתר מפעל הפיס בכך שהוא יפחית בכל שנה את כמות הדוכנים. חוקים לחוד ומציאות לחוד. אף אחד לא בדק,אף אחד לא פיקח. ומי משלם את המחיר? מחקר של @shakoof
הבוקר ב@YediotAhronot pic.twitter.com/jh3SR7LLIk

— Hadar Gil-Ad | הדר גיל-עד (@HadarGil) November 11, 2021

אך גם חובות השקיפות המוטלות על מפעל הפיס אינן מספיקות כאמור לצורך הפיקוח הציבורי. מפעל הפיס מחויב לפרסם נתונים שונים, אך אלה מועלים לאתרו בטבלאות סגורות שאינן ניתנות לעיבוד, אלא בעבודה ידנית, סיזיפית משהו או לכל הפחות קשה מאוד.

בנוסף, הוראות חוק חופש המידע הוחלו באופן חלקי על מפעל הפיס, מה שמונע את האפשרות ללמוד לעומק על הרגלי ההימורים של החברה הישראלית, בחלוקה לאזורים בכלל ולפריפריה החברתית בפרט.

בין יתר החובות שנכפו על מפעל הפיס במסגרת ההיתר היו סגירת 25% מהדוכנים לאורך מספר שנים, וכך גם איסור על פתיחת דוכנים במרחק נמוך מ-250 מטרים מבתי-ספר. הטעמים לכך הם ברורים, הרצון להרחיק את אותם דוכנים כתומים-כחולים מהמרחב הציבורי ולבטח מסביבות חינוכיות. ההיתר קובע גם חובות שקיפות, דוגמת הטעמים לפתיחת דוכנים חדשים – באופן שאמור, כך נראה, לייצר אפקט מצנן על מפעל הפיס לאפשר פתיחה של דוכנים חדשים ללא הצדקה.

ובכן, הוראות לחוד ומעשים לחוד. בעקבות בקשת מידע שהוגשה לפני שנים מספר על ידי התנועה לחופש המידע וממצאים שעלו מאתר מפעל הפיס עלה שלמעלה מעשרה דוכנים נפתחו בשנים 2019–2020 במרחק של פחות מ-250 מטרים מבתי ספר (יוער שתחילה האיסור עמד על 500 מטרים, ואז מדובר בעשרות בתי ספר, אולם המרחק שונה, חודשים ספורים לאחר מתן ההיתר, ל-250 מטרים, ללא כל הסבר).

בעקבות בקשת התנועה לחופש המידע וממצאים מאתר מפעל הפיס, עלה שלמעלה מ-10 דוכנים נפתחו בשנים 2019–2020 במרחק פחות מ-250 מטרים מבתי ספר

בנוסף, הנתונים מעידים שגם בחובת צמצום הדוכנים לא עמד מפעל הפיס. מהנתונים שמפרסם מפעל הפיס ניתן לראות גם כי הטעמים לפתיחת הדוכנים החדשים לא משכנעים, בלשון המעטה. לעיתים מדובר ב"דוכן לרווחת התושבים", ולעיתים ניתן לזהות דוכנים שנפתחו במרחק נגיעה האחד מהשני.

במשרד האוצר סרבו להגיב לכתבה שפרסמנו הבוקר על העמדות שפתח מפעל הפיס בשנתיים האחרונות בסמוך לביה"ס.זה מדהים בעיני – מצד אחד נותנים לפיס היתר למכירת הימורים באופן חוקי,מצד שני כשהם לא מכבדים את ההגבלות ופותחים עוד ועוד נקודות סמוך למוסדות חינוך-דממה.אף אחד לא לוקח אחריות.@shakoof pic.twitter.com/yCwt8Zm3FC

— Hadar Gil-Ad | הדר גיל-עד (@HadarGil) December 26, 2021

ניתן לחשוב שהתפיסה של מפעל הפיס דומה לזו של מקדונלדס, ששאפה שמכל מקום נוכל לראות לפחות סניף אחד. כך, בחלק מהמקרים, נפתחים דוכנים בטיעון לפיו בצד זה של הכביש אין דוכן.

לאחרונה, פרסם חיים לוינסון בעיתון הארץ מספר כתבות שעוסקות בפעילותו של מפעל הפיס. כך, פורסמה כתבה שלפיה מפעל הפיס "חי ומשגשג באשכול חברתי-כלכלי 4" ובמילים אחרות, שמפעל הפיס ככל הנראה בהחלט מכוון כלפי מטה, לפריפריה החברתית על מנת שזו תעשיר את כיסו.

לאחרונה, פרסם חיים לוינסון כתבות על פעילות מפעל הפיס, מהן עולה שמפעל הפיס ככל הנראה בהחלט מכוון כלפי מטה, לפריפריה החברתית, כדי שתעשיר את כיסו

בימים האחרונים פרסם כתבה שלפיה מפעל הפיס משקיע חזרה בחברה סכומי כסף רבים דווקא באזורים עשירים, כך למשל השקיע מפעל הפיס 62 מיליון שקלים בבריכה מפוארת, ותיראו מופתעים, בתל-אביב.

מפעל הפיס טוען שזה הרע במיעוטו וזה חמצן חיים חשוב לפריפריה.

נניח.

אם ככה למה מפעלה הפיס מעביר 800 מיליון שקל לרשויות שמשרד הפנים מגדיר כרווחיות? למה הפיס מממן בריכה מפוארת במרכז תל אביב ומרכז תרבות בכפר שמריהו? שייתנו רק למקומות החלשים באמתhttps://t.co/LdyHetkvDv

— Chaim Levinson (@chaimlevinson) January 18, 2022

נכון להיום, כלל לא ברור מה בוחן משרד האוצר וכיצד הוא יחליט באיזה אופן להגביל את פעילות מפעל הפיס בהיתר החדש. במסגרת מכתב שנשלח לשר האוצר אביגדור ליברמן, הובהר כי על המשרד לפרסם את פעילות הוועדה הבוחנת את מתן ההיתר, את זהותה וכן להבהיר מה היא בוחנת וכיצד היא פועלת – כי לציבור – הנושא כלל לא ברור.

המציאות היא שנראה שמפעל הפיס אינו עומד בתנאי ההיתר, וכי סכום נכבד מהכסף שחוזר לקהילה מקורו בפריפריה החברתית. כשזה המצב, פעילות מפעל הפיס רק מעמיקה את הפערים החברתיים בזמן שהיא מעניקה חלומות מזויפים.

במסגרת חובות השקיפות החלות על מפעל הפיס, הפיקוח האזרחי לא יכול להיות מספיק, ודי בכך בשביל לומר שחייב להיות שינוי. אך יש לזכור כי ממילא האחריות שמורה בראש ובראשונה למשרד האוצר, והגיע הזמן שהוא יראה לנו כיצד פועל הפיקוח ומהן אמות המידה שלפיהן הוא פועל.

בימים האחרונים פרסם כתבה שלפיה מפעל הפיס משקיע חזרה בחברה סכומי כסף רבים דווקא באזורים עשירים, כך למשל השקיע מפעל הפיס 62 מיליון שקלים בבריכה מפוארת, ותיראו מופתעים, בתל-אביב

חלק מהנתונים שהועלו בכתבה אותרו במסגרת פרויקט שבו לקחו חלק התנועה לחופש המידע, הקליניקה לחופש המידע במרכז הקליני "משנה" במכללה למינהל והמרכז הקליני למשפט ולעסקים ברמת-גן. הנתונים פורסמו גם במסגרת שתי כתבות של הדר גיל עד מידיעות אחרונות.

עו"ד אור סדן הוא מרצה בפקולטה למשפטים ע"ש שטריקס במכללה למינהל, ומנחה הקליניקה לחופש המידע שם. משמש כעו"ד בתנועה לחופש המידע. חבר ועדת הביקורת של עמותת "קטמון מועדון אוהדים", ירושלמי במקור,תל-אביבי היום.

נטע פינק היא סטודנטית בפקולטה למשפטים ע"ש שטריקס במכללה למינהל, והיא משתתפת בקליניקה לחופש המידע במסגרת מערך הקליניקות של מרכז "משנה". חברה בעמותת יוצאי שלדג.

לאחר שלושה חודשי מלחמה עקובה מדם, מתרבים הפרסומים על המפלות הרבות שסופג הצבא הרוסי בזירות עימות שונות ברחבי אוקראינה. על אף יתרונו העצום מבחינה כמותית ואיכותית, הצבא ה-3 בגודלו ובחוזקו בעולם נוחל תבוסות מבישות בזו אחר זו.

לאחר 3 חודשי מלחמה עקובה מדם, מתרבים הפרסומים על המפלות הרבות שסופג הצבא הרוסי בזירות עימות שונות ברחבי אוקראינה. על אף יתרונו הכמותי והאיכותי העצום

It feels good to see Russian propagandists who predicted Kyiv to fall within three days, go bonkers now about #RussianArmy failing to take even #Donbas – & losing so much manpower & hardware in the process.#UkraineWillWin #StandWithUkraine #StopPutinNowhttps://t.co/h0qOrEydpQ

— olexander scherba???????? (@olex_scherba) May 16, 2022

כישלונות אסטרטגים, אופרטיביים וטקטיים, שבאים לידי ביטוי בשורה ארוכה של כשלים בשרשרת הפיקוד וההובלה, בתכנון האופרטיבי ובממד הלוגיסטי, בולטים בתחומים רבים נוספים שאינם מסתיימים בצד הטכני, אלא עוסקים דווקא בממד האנושי ובצד המוסרי של הצבא. וליתר דיוק, באטימות, באדישות ובהיעדר ההתייחסות לרווחתם ולשלומם של החיילים הרוסיים.

והעובדות הקשות מדברות בעד עצמן. הצבא הרוסי משקיע הון עתק של מיליארדי דולרים ברכישת ציוד חדיש ומתוחכם, אך איננו מתייחס כראוי לטיפול בטראומות ובפציעות החיילים וכל שכן, במותם וקבורתם. וזאת, תוך שהוא מסלף עובדות, מעלים עדויות ומטשטש מידע יקר ממשפחות החיילים בנוגע למצבם.

מודרני ומתוחכם ככל שיהיה, הזלזול בחיילים ובכלל זה, הזילות כלפי חיי אדם, פוגמת ביעילות ובאפקטיביות של מכונת המלחמה הרוסית ומסכנת אותה. גישה הרסנית זו, מהווה רקע והסבר לאדישות ולמורל הנמוך, להיעדר הסולידריות ורוח הלחימה בקרב הלוחמים הרוסים כשמנגד בולטת הנחישות והמורל הגבוה לצד הפטריוטיות ורוח הקרב של החיילים האוקראינים.

לוחמים אלה ובהם לוחמי "גדוד אזוב", שנאבקו יחד על הגנת מפעל הפלדה "אזובסטל" בעיר מריופול, על אף המחיר הכבד שנתבעו לשלם בגופם, נאלצו להיכנע ולהתפנות השבוע לאחר מצור ממושך.

הצבא הרוסי משקיע הון עתק בציוד חדיש ומתוחכם, אך אינו מתייחס כראוי לטיפול בטראומות ובפציעות החיילים וכל שכן, במותם וקבורתם. וזאת, תוך סילוף עובדות, העלמת עדויות וטישטוש מידע ממשפחות החיילים

מריופול (Mariupol), עיר נמל מרכזית בדרום אוקראינה, השוכנת לחופי ים אזוב שבחבל דונבאס, מהווה יעד אסטרטגי חשוב עבור צבא רוסיה. חבל דונבאס, המכונה גם "חגורת הפחם", נחשב למוקד הפלדה של אוקראינה, האחראי על 25% מייצוא הפחם שלה, והמקום בו מצויות עתודות הגז הטבעי שלה – הנחשבים מספר 2 בגודלם באירופה אחרי נורבגיה.

עבור רוסיה, שמייצאת 38% מהגז הטבעי של אירופה וחותרת להיות מעצמת אנרגיה עולמית, כיבוש מריופול ומפעל הפלדה שזכה לכינוי "מצודת מריופול", מהווה ציון דרך משמעותי. זוהי אבן דרך קריטית בתוכנית אסטרטגית שנועדה ליצור רצף טריטוריאלי מחבל דונבאס לחצי-האי קרים וייתכן כי גם מחצי-האי לעבר מולדובה, שבמערב המדינה.

בתוך כך, המאבק שפרץ במפעל הפלדה אזובסטל לפני כחודשיים והסתיים השבוע, הוא עדות לעוז רוחם ולאומץ ליבם של מאות רבות של חיילים אוקראינים שהתבצרו במקום. כשהם נאבקים לשרוד בתת-תנאים ללא אור יום, מזון ותרופות, בעודם שוהים בבונקרים ובמנהרות אפלוליות שבמרתפי המפעל.

בדלות זו  הגנו בשארית כוחותיהם עד לפני שבועיים על אזרחים רבים, בהם נשים וילדים שהיו נצורים איתם וחולקים איתם את מעט המזון והמים שלהם. כל זאת, תוך שהם מנהלים קרבות עקובים מדם עם צבא רוסיה, שמפציץ וכותש אותם כל העת וללא הבחנה. כך, לאחר מאבק הרואי חסר רחמים, הבחירה היא בין חיים בתופת במפעל, לבין חיי גיהינום כאוקראינים תחת שליטת פוטין.

וכך, כשהוא נאבק בכל דרך להציל את החיילים שנותרו נצורים במריופול, הנשיא ולדימיר זלנסקי אינו נירתע להתאבד על כל בימות העולם. פנייתו הנרגשת לקהילה הבינלאומית, שהדהדה גם באירוויזיון, הובילה להסכמת מוסקבה לאפשר פינויים של הפצועים.

המאבק שפרץ במפעל הפלדה אזובסטל לפני כחודשיים והסתיים השבוע, הוא עדות לעוז רוחם ולאומץ ליבם של מאות רבות של חיילים אוקראינים שהתבצרו במקום. כשהם נאבקים לשרוד בתת-תנאים

בהודעה שפורסמה על ידי משרד ההגנה הרוסי, נמסר כי 265 חיילים אוקראינים נכנעו ובהם כ-50 פצועים קשה, כשכולם מועברים לשטחים שבשליטת הבדלנים הפרו-רוסים במחוז דונייצק, שבחבל דונבאס.

האם הם יקבלו יחס התואם לנורמות ולחוקים הבינלאומיים כפי שדובר הקרמלין התחייב בשם פוטין? או שאולי החיילים ובהם לוחמי אזוב, המוגדרים על ידי רוסיה כ"ניאו-נאצים" ופשיסטים "יזכו" ליחס מיוחד של פושעי מלחמה? אין לדעת וספק אם אי-פעם נדע, אך דבר אחד ברור. בהיעדר אמות מידה מוסריות אנושיות ראויות, בעיני פוטין, מחיר הכישלונות של הצבא הרוסי עולה בהרבה על מחיר חיי אדם. אין ספק שהוא נותן כוח לצבא כגוף, ולא כבני אדם.

ד"ר ענת הוכברג-מרום היא מומחית גיאופוליטית ליחסים וטרנדים בינלאומיים עם יותר מ-20 שנות וותק וניסיון בעבודה עם גורמי ממשל, בטחון ועסקים בינלאומיים בארץ ובחו"ל. במסגרת מחקריה ועבודתה כיועצת גיאופוליטית נפגשה בבית הלבן עם היועץ הישיר לענייני הטרור העולמי של הנשיא אובמה (2015) והשתתפה בכנסים ופורמים בינלאומיים שונים בחו"ל. במהלך שלוש השנים האחרונות, הרחיבה את תחומי המחקר והעניין שלה לאסיה בדגש על סין. משמשת כיועצת בכירה במכון המחקר בהינאן (דרום סין) ומספקת ניירות עמדה ומחקרים לממשל הסיני העוסקים בעיקר בממד הביטחוני של פרויקט ה"חגורה והדרך" (BRI), הכולל בניית תשתיות ענק בכל רחבי העולם.

לפני מספר ימים דחה שר החוץ של רוסיה, סרגיי לברוב, את הטיעון האוקראיני, לפיו מוצאו היהודי של הנשיא זלנסקי שולל את תוקפה של הטענה הרוסית, כי הפלישה לאוקראינה נועדה לבצע "דה-נאציפיקציה" של מדינה זו. לברוב הוסיף כי אפילו להיטלר היה "דם יהודי", וכי כמה מן האנטישמים הגרועים ביותר היו יהודים. דבריו היו בבחינת שחרור קן ענק של צרעות.

לפני מספר ימים דחה שר החוץ של רוסיה, לברוב, את הטיעון האוקראיני, לפיו מוצאו היהודי של הנשיא זלנסקי שולל את תוקף טענת ה"דה-נאציפיקציה" באוקראינה, וכי אפילו להיטלר היה "דם יהודי"

יום לאחר מכן פרסם שר החוץ של ישראל, יאיר לפיד, גינוי חריף לדבריו של עמיתו הרוסי, שאותם הוא הגדיר כ"בלתי-נסלחים". הדיפלומטיה הישראלית נכנסה להילוך גבוה, ותבעה התנצלות רוסית פומבית. במקביל תקף "יד שם" את רוסיה.

שר החוץ לפיד הוא בנו של טומי לפיד, שכילד שרד בקושי רב, כמעט בדרך נס, את השואה, ודיבר על כך לא פעם. תגובתו של לפיד טיפוסית לצאצאים של ניצולי השואה, המגיבים ביתר חריפות מאשר ניצולים רבים בעצמם. הניצולים לרוב שקטים יותר ועגומים יותר. הם ראו הכל ושמעו הכל. הצאצאים כאילו נכנסים לנעלי הוריהם, השורדים, וחיים מחדש את חייהם.

מה מלמדים אותנו ההיסטוריה והמדע אודות שתי טענותיו של לברוב – "הדם" של היטלר והאנטישמים היהודיים?

למחרת פרסם שר החוץ לפיד גינוי חריף לדברי עמיתו הרוסי, שאותם הוא הגדיר כ"בלתי-נסלחים". הדיפלומטיה הישראלית נכנסה להילוך גבוה ותבעה התנצלות רוסית פומבית. במקביל תקף "יד שם" את רוסיה

לברוב לא המציא שום דבר. השמועה לפיה סבו של היטלר מצד אביו היה יהודי הופיעה לא מכבר בכל רחבי האינטרנט, אך היא הסתובבה שנים רבות קודם לכן. מדוע? משום שמעט מאוד, כמעט שום דבר, ידוע על סבו של היטלר.

אביו של היטלר נולד בשנת 1836 בעיר גראץ שבאוסטריה. האם התגוררו יהודים בגראץ לפני 1836? היסטוריונים רבים משיבים על שאלה זו בשלילה, בעוד שאחרים טוענים שכן, היו אז יהודים בגראץ. אבל גם אם צודקים אלה הטוענים שכן, האם נוכל לדעת בוודאות שאחד מאותם יהודים – מי? – קיים יחסי מין עם סבתו של היטלר, שבעקבות זאת ילדה ילד "בלתי-חוקי", שלא מנישואין, וילד זה הוא אביו של היטלר?

במאי 2019 סיכם כתב-העת המכובד "Journal of European Studies" את הנושא בלשון מלומדת זהירה:

"הקונצנזוס הנוכחי ביחס לסבו של היטלר מצד אביו אינו כולל בסיס רְאָיָיתִי איתן (אין, או שיש מעט מאוד, עדויות לגבי סבו של היטלר, או שבכלל היו יהודים בגראץ לפני שנת 1836). לפי ראיות אחרות, הנובעות ממקורות מוקדמים יותר, יתכן שהקונצנזוס הנוכחי הינו שגוי (יתכן שיהודים חיו אז בגראץ). מוצעות דרכים למחקרים נוספים, אשר עשויים לתת מענה לשאלה (כיום אנו יודעים קרוב לאפס – אנו זקוקים למחקר נוסף)".

האזכור המוקדם ביותר הידוע לגבי הסב היהודי שנטען כי היה להיטלר מיוחס להנס פרנק, יועצו המשפט האישי של היטלר וראש הממשל הנאצי בפולין הכבושה. ב-1946 נתלה פרנק, לאחר שהורשע בנירנברג כאחד מבכירי פושעי המלחמה הנאצים.

Study suggests Adolf Hitler’s paternal grandfather was Jewish | The Jerusalem post – this would be sick if true. Ichh. The thought of Hitler with Jewish blood. But my conclusion from reading this is the evidence is just not there https://t.co/TUxM47TL78

— Rabbi Shmuley (@RabbiShmuley) August 8, 2019

לברוב לא המציא שום דבר. השמועה לפיה סבו של היטלר מצד אביו היה יהודי הופיעה לא מכבר בכל רחבי האינטרנט, אך היא הסתובבה שנים רבות קודם לכן. מדוע? משום שמעט מאוד, כמעט שום דבר, ידוע על סבו של היטלר

האם הסיפור על הסב היהודי היה פשעו האחרון של פרנק, או אולי היה זה היטלר בעצמו, שרצה להפיץ את הסיפור כאשר ידע שהכל אבוד? להקניט את היהודים בהאשמה כי אחד מהם נושא בעקיפין באחריות לגורלם הנורא? לעולם לא נדע.

הסיפור בדבר סב היהודי המיוחס להיטלר ימשיך להטריד – המחאות הישראליות רק יחזקו אותו – בדיוק כמו אגדה אחרת, שאותה ניתן להפריך בקלות, לפיה הפיהרר לא התאבד בבונקר שלו, אלא נמלט לדרום אמריקה.

האיש היה מרושע באופן כה קיצוני, עד שהוא בלבל את דעתם של רבים. הוא רצח מיליונים, עקר מיליונים מבתיהם, ושינה את ההיסטוריה העולמית באופן דרמטי, ולכן בני אדם לעולם לא יפסיקו להעלות שמועות וניחושים לגביו.

ומה יש למדע לומר על "דם" יהודי – או דם אחר כלשהו? ישנם ארבעה סוגים ראשיים של דם, ועוד מגוון של תת-סוגים. המדע מלמד אותנו כי לסוג הדם יש חשיבות עליונה לגבי תפקודו הגופני של אדם, אך אין הוא רלוונטי כלל לאופי או למוסריות של האדם. אולם "דם" שימש כמטאפורה לתכונות האופי העוברות, כביכול, בתורשה.

הייתה זו ספרד הקתולית של המאה ה-15 שהמציאה את האנטישמיות הגזענית, לא הדתית. החברה בחצי-האי האיברי רצתה ליצור מחסומים של אפליה נגד המספר הגדל והולך של יהודים שלא מכבר המירו את דתם, "הנוצרים החדשים". דרישות משפטיות להוכיח את "טוהר הדם" ((limpieza de sangre) לאורך מספר דורות אחורה סיפקו את המחסומים הנדרשים.

חוקי הגזע האנטישמיים של גרמניה הנאצית חיקו את האובססיה הספרדית העתיקה לגבי טוהר גזע או "דם". האם היו לכך הדים בהיסטוריה הרוסית ובנצרות האורתודוקסית? לברוב אמור לדעת את התשובות לשאלות אלה.

הסיפור בדבר הסב היהודי המיוחס להיטלר ימשיך להטריד – המחאות הישראליות רק יחזקו אותו – בדיוק כמו אגדה אחרת, שאותה ניתן להפריך בקלות, לפיה הפיהרר לא התאבד בבונקר שלו, אלא נמלט לדרום אמריקה

הערתו השנייה של לברוב, כי כמה מבין האנטישמים הגרועים ביותר היו יהודים, עוררה פחות זעם – משום שלטענה זו יש בסיס היסטורי מוכר היטב. תומאס דה טורקמאדה, האינקוויזיטור הגדול, ראש האינקוויזיציה הספרדית במאה ה-15, הוציא להורג "חשודים" רבים, ומילא תפקיד מפתח בשכנועו של מלך ספרד, פרדיננד, לגרש את היהודים מספרד בשנת 1492. אולם במשפחתו של טורקמאדה עצמו היתה בעיית "דם" שהוסתרה. דודו היה “converso", כלומר נוצרי חדש/ממוצא יהודי.

זמן לא רב לאחר מכן פתח התיאולוג הגרמני יוהנס פפרקורן, שנולד כיהודי והמיר את דתו לקתולי, במלחמה נגד היהדות, לה הוא הקדיש את חייו. הוא תבע להשמיד את התלמוד ולהכריח את יהודי גרמניה להמיר את דתם, או שיגורשו או שישועבדו לעבדים.

לפחות בעולם המערבי, "שנאה עצמית" יהודית לא נעלמה מעולם. היא הופיעה בצורות בלתי-אנושיות נוראות, במיוחד במהלך התקופה הנאצית. בחלק מן הארצות הכבושות יהודים מעטים מאוד סייעו לגרמנים לגלות יהודים שהסתתרו ולמסור אותם לגירוש ולהשמדה. רק מעטים אולצו לנהוג כך. מה מניע את השנאה הזו, שיש כאלה המביעים אותה כיום כאשר הם מכחישים את זכות הקיום של מדינת ישראל (אין הכוונה לאלה המגנים את המדיניות הישראלית)?

הערתו השנייה של לברוב, כי כמה מהאנטישמים הגרועים ביותר היו יהודים, עוררה פחות זעם – משום שיש לה בסיס היסטורי מוכר היטב. לטורקמאדה, האינקוויזיטור הגדול, היה דוד יהודי מומר

כל המיעוטים החיים בקרב רוב, יודעים כי חברים אינדיבידואלים במיעוט צפויים להתרחק, להיסחף ולהתבולל. בכל דור ודור היו יהודים שהסתלקו מן היהדות בשקט. אולם כמה מהם חזרו לאחר מכן והצטרפו בקול גדול אל רודפי היהודים. אין לכך הסבר רציונלי. האם לברוב פגש טיפוסים כאלה בברית המועצות לשעבר? אין לכך מקבילות בהיסטוריה המודרנית של עמים אחרים. האם היהודים ייחודיים אפילו במובן זה?

ד"ר שלום סלומון ואלד מכהן כעמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי. התמחותו היא בהיסטוריה של ציביליזציות (ספרו "עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות - לקחים לעם היהודי" הופיע ב-2014) וכן ביחסי ישראל עם סין והודו.