"יום אחד אני בתוך האוהל, מטפלת ושומעת לוחם או מישהו כזה מכריח אותם לצעוק, 'מוחמד דף מת ועם ישראל חי'.

"אי אפשר לעבור על זה בשתיקה. אני ואחות אחראית יצאנו והשתקנו אותו. זה מבוסס על מוסר וכמה אתה מספיק חזק להגיד 'לא. לא במשמרת שלי'".

ראית שמרביצים להם?
"היה איזה לילה שמישהו הלך לחקירת שב"כ, וכשהוא חזר למרפאה כמובן חיפשתי לראות אם עשו לו משהו. הוא דיבר עברית, אמרתי לו שאני מטפלת בו. שאלתי מה עשו איתו, והוא ענה שהם היו בסדר, נתנו לו קפה וביסקוויטים. בלילה נכנס למתחם המרפאה מישהו מהמשטרה הצבאית, לקח את הלום שלו והתחיל לדפוק על המיטה, צעק לו 'מה אמרת לשב"כ' ודברים מהסוג הזה.

"באתי אליו באותו רגע ואמרתי לו שייצא מהאוהל, ואז הגיע המפקד שלו והוציא אותו. היה שם מישהו שהרביץ, ובמתחם של בית החולים אני אמרתי שהוא יעמוד למשפט. לא הסכמנו שיהיה מישהו אלים. כשראו את הרגישות שלי אמרו לי, 'יש לך מנדט להפסיק כל דבר'".

דנה שירתה בשדה תימן בצו 8 במשך שלושה שבועות במהלך מרץ 2024, עד שביום אחד החליטה שראתה וחוותה די והותר. היא לא הייתה מודעת לכך שבמחנה הזה ימותו עשרות עצורים ושתיחשף שם פרשת התעללות

כך מתארת דנה (השם המלא שמור במערכת) את שירות המילואים שלה כאחות במרפאה הצמודה למתקן המעצר הצבאי "שדה תימן", שאליו הובאו אלפי עצורים עזתים מתחילת המלחמה.

היא שירתה שם בצו 8 במשך שלושה שבועות במהלך מרץ 2024, עד שביום אחד החליטה שראתה וחוותה די והותר. היא לא הייתה מודעת לכך שבמחנה הזה ימותו עשרות עצורים ושתיחשף שם פרשת התעללות סאדיסטית, שבעקבותיה תתרחש גם פריצה המונית לבסיס.

מחבלי חמאס בבית המעצר בשדה תימן, 14 בפברואר 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"לא מעניין אותי מה חושבים עליי"

דנה אינה חושפת כאן מעשי זוועה, אלא מתארת ניסיון לשמור על מקצועיות ואנושיות ולשרטט קווים אדומים בתוך הכאוס. היא מסבירה מדוע התנדבה לשירות במקום שבו נכלאו ללא משפט "לוחמים בלתי חוקיים", חלקם מחבלים וחלקם עזתים שהיו במקום הלא נכון. עדותה ממחישה את המתח בין המשאבים שהוקצו לטיפול הרפואי לבין התעללות שיטתית ותנאי החזקה בלתי אנושיים.

"חצי שנה אחרי שהמלחמה פרצה ידעתי שאני רוצה לעשות את זה. באתי ממש כדי לטפל בהם, ולא ידעתי שיש גם מטרות אחרות, כמו למשל שחוקרים שם. הגעתי בהקשר של בית החולים", אומרת האחות, בת 45 מאזור השרון, שעובדת במקצוע הזה באזרחות.

"אני לא חושבת שיכולתי לעשות את זה בימים הראשונים שלאחר השביעי באוקטובר. אז שנאתי את המחבלים, אבל אחר כך חשבתי שלכולם צריך להגיש עזרה"

את האופן שבו התגלגלה להתנדבות לשירות המילואים הזה היא מתארת כך: "זה קרה אחרי שיחה עם חברה שסיפרה על חברה שנמצאת שם. הרמתי טלפון, ובתוך שבוע נקלטתי. אני לא חושבת שיכולתי לעשות את זה בימים הראשונים שלאחר השביעי באוקטובר. אז שנאתי את המחבלים, אבל אחר כך חשבתי שלכולם צריך להגיש עזרה, כחלק ממחויבות מקצועית. זה לגמרי בכובע הזה.

"כמה שנים לפני כן התנדבתי באוגנדה וטיפלתי בגנב, ששם מתייחסים לאנשים כאלה בצורה קשה מאוד. אני זוכרת שרחצתי אותו והאחיות כעסו עליי, ועניתי להן שאני מטפלת בכל מי שנכנס לבית החולים. נורא עניין אותי לבחון את זה שוב, הפעם כשזה נגע אליי – זה מה שגרם לי להגיע לשם. לא מעניין אותי מה חושבים עליי אנשים אחרים".

מחבלי חמאס בבית המעצר בשדה תימן, פברואר 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"לא באתי להשתנות"

בניגוד למדיניות הכליאה, "בית החולים שדה היה ברמה מאוד גבוהה, אוהל עם מיזוג וציוד בלי סוף. בהתחלה רק קנו תרופות בבית מרקחת בבאר שבע, ואז הקימו אותו בגלל איומים של לה פמיליה על סגן מנהל תל השומר. ואז התחילו לקלוט את הפצועים לשדה תימן, כולל ניתוחים, השתלות עור, בדיקות דם וצילומים, אבל הצוות היה אזרחי כי הצבא לא רצה להקצות לזה שום דבר.

"אז משרד הבריאות לקח את זה על עצמו, וכל הזמן היו התנגשויות בין מה שאנחנו מבינים כאנשי צוות רפואי למה שהבסיס ומנהל הבסיס רצו לעשות. בהתחלה ביקשו מאיתנו לא לשתף כלום, מחשש להתנכלויות של הימין הקיצוני.

"אמרתי להם שעבורם מדובר באסיר, ועבורי באדם שנכלא ללא משפט וכרגע נמצא בבית חולים. כל הזמן הייתי צריכה להגיד להם שאני לא שם כדי שישנו אותי. לא באתי להשתנות"

"עבדנו יומיים שם ויומיים בבית, והרוב ביקשו לשנות את זה לשלושה ימים בגלל הנסיעות. היה קשה מההתחלה. האווירה, התנאים שבהם הם נמצאים – באיזוק שעליו הייתה אחראית המשטרה הצבאית, ולוחמים שהיו בכל כניסה שלנו למתחם.

"כל אקט של חמלה שהבעתי נבחן שם. אם ליטפתי, הרגעתי – זה היה מאוד קשה לקולגות שעבדו איתי. היו מתבוננים בי ואומרים 'לא צריך להיות איתם כך וכך'. אמרתי להם שעבורם מדובר באסיר ועבורי באדם שנכלא ללא משפט וכרגע נמצא בבית חולים. כל הזמן הייתי צריכה להגיד להם שאני לא שם כדי שישנו אותי. לא באתי להשתנות".

הפגנה בכניסה לבסיס שדה תימן בעקבות חיילי מילואים החשודים בהתעללות, 29 ביולי 2024 (צילום: Menahem Kahana / AFP)

בשדה תימן הוחזקו קטינים ומבוגרים באזיקים ועם פלנלית על העיניים רוב שעות היום, ובלילה האור דלק. במתקן הזה לבדו ידוע על לפחות 29 כלואים שמתו במהלך השנתיים הראשונות למלחמה. דוחות הנתיחה הצביעו על אלימות קשה והזנחה רפואית חמורה, כולל תת־תזונה ומניעת טיפול רפואי. בדוח של "רופאים לזכויות אדם" צוין כי המדינה טייחה את נסיבות המוות ומנעה בירור אמיתי.

מתחננים לאוכל

גם ההתעללות שנחשפה באמצעות הדלפת הסרטון מהאירוע בידי הפרקליטה הצבאית דאז יפעת תומר־ירושלמי לא הבשילה להעמדה לדין, לאחר שהפרקליט הצבאי החדש ביטל את כתב האישום. את ביטול ההאשמות נימק, בין השאר, בהתנהלות של קודמתו בתפקיד ("הגנה מן הצדק"), וכן בכך שהעציר והעד עצמו הוחזר לעזה ("קושי ראייתי").

"בגלל שבית החולים שלנו היה אזרחי, יכולתי ליזום שינויים. ביקשתי שישבו על הטוסיק ולא הסכמתי לראות אנשים מחכים בכריעה על הברכיים. הם אכלו בקבוקי אנשור, ולצוות היה קשה להאכיל אותם כשהם אזוקים"

מהעדות שמובאת כאן עולה המתח בין המאמץ הטיפולי למדיניות הכליאה בתנאים שנועדו לענות את העצורים. "לא ידעתי את השמות שלהם, ואסור היה לנו לקרוא אחד לשני בשמות שלנו, אני הייתי ד'. היו שם סוגים רבים של פציעות: אנשים לא מאוזנים מבחינת סכרת, חבלות מאיזוק, פצעים מזוהמים או אנשים שירו בהם.

"כל מי שהלך לחדרי ניתוח הגיע אלינו להתאוששות או לפרוצדורות. פתחנו פצעים, או נניח אם גיבסו מישהו או שעשו השתלת עור – הוא הגיע לביקורת אצלנו. בגלל שבית החולים שלנו היה אזרחי, יכולתי ליזום שינויים. ביקשתי שישבו על הטוסיק ולא הסכמתי לראות אנשים מחכים בכריעה על הברכיים. הם אכלו בקבוקי אנשור, ולצוות היה קשה להאכיל אותם כשהם אזוקים.

ח"כ צבי סוכות בהפגנה בכניסה למחנה שדה תימן, 29 ביולי 2024 (צילום: דודו גרינשפן/פלאש90)

"לכן הוחלט שניתן להם משהו שאפשר להחזיק, והחזירו אותם לסנדוויצ'ים ולפרי. אבל זה לא הספיק, והם היו רעבים. אני זוכרת שעמדתי עם כריך שאחד מהם לא אכל, אבל היה מזוהם עם איזה חיידק בטן נורא מידבק. באתי לזרוק את האוכל שלו, והם ממש התחננו שאתן להם את זה, אבל הסברתי להם שמה שיש לו כל כך מידבק שהם מייד יתחילו לשלשל בטיטולים שלהם. סיטואציות כאלה".

ראיתם זוועות מהסוג שהיו בפרשת ההתעללות?
"כל ההתנהלות הייתה זוועה אחת גדולה. בבית החולים הצוות הורכב מבכירים בבתי חולים אזרחיים, שהתייחסו אליהם בכבוד – מרביתם – וכל דבר שחשבתי עליו תוקן. אבל בחוץ אני לא יודעת מה היה. יום אחד הייתה הפסקת חשמל בלילה, ופתאום שמעתי כלבים וצרחות, אז אמרו לי ש'כוח 100' הגיע להקיף אותם. והם בסוף עם כיסוי על העיניים, אזיקים על הידיים, אסור להם לדבר.

"אני זוכרת שאיש מבוגר הגיע מבית החולים אחרי שנותח, עם כל מיני צינורות, ואין לך דרך לתקשר איתו, להרגיע אותו. הוא כל הזמן צעק בעברית, 'זה לא צריך להיות ככה'. החזרנו אותו לבית החולים והוא נפטר"

"יום אחד שאלתי למה לא נותנים להם לשבת על כיסא במרפאה, אז מישהו אמר לי, 'את מוזמנת לראות באיזה תנאים הם מוחזקים'. ולא יכולתי לשאת את זה, בטח שלא לבקר שם. העניין עם האיזוק היה מתיש. היה רופא מרדים שצעק על הבחור מהמשטרה הצבאית, 'שחרר אותו לשנייה, תן לי לעשות את העבודה שלי'. אנחנו לא מטומטמים, לא השארתי שם מחט. ידעתי לא לסכן את החברים שלי".

מתו שם עשרות. איך זה מסתדר עם הטיפול הרפואי שנתתם להם?
"אני עצמי לא נתקלתי במוות, למעט פעם אחת. לא הייתה לנו אנמנזה שלהם (אבחון רפואי, ע"ש). זה לא שאתה יושב ורואה את המחלות של האדם הזה. עזתים שהיו קודם לכן על תרופות הגיעו מהשטח, ואני מניחה שהמצב הבריאותי החמיר – הגוף מפריש כל מיני דברים ויש תשישות.

"זה לא שאתה מגיע ומייד מריץ את כל הבדיקות. הייתה גם מגבלה של תרגום. היה בדואי שהביאו לתרגום בביקור רופאים, וזהו.

"אני זוכרת שאיש מבוגר הגיע מבית החולים אחרי שנותח, עם כל מיני צינורות, ואין לך דרך לתקשר איתו, להרגיע אותו. הוא כל הזמן צעק בעברית, 'זה לא צריך להיות ככה'. החזרנו אותו לבית החולים והוא נפטר. מספיק שמגיע מישהו פצוע והוא סוכרתי או עם לחץ דם – הם לרוב לא מאוזנים. אלה מחלות כרוניות שמצריכות היענות לטיפול ותרופות.

"אז היה פנימאי, ועשו ייעוצים דרך הטלפון עם תל השומר, אבל לא תמיד באותו רגע ובאותה דקה בלילה יש רופא שיודע לנהל את הסיפור הזה. בלי לקבל את האנמנזה ובלי לדעת את המנגנון זה בעייתי. בסוף שמו אותם על אוטובוסים ואמבולנסים והביאו אותם – לא יודעים מאיפה, כמה זמן שכבו בדרך ולא לקחו תרופות".

"זה היה הקו האדום שלי: ברגע שהרגשתי שמבחינה רפואית אנחנו לא עושים את מה שצריך, אמרתי לעצמי שזהו — אני לא חלק מלפגוע באנשים בדרך הזאת"

לסמן את הקו האדום

דנה הייתה פעילה ב"רופאים לזכויות אדם" והתנדבה לשמש כאחות באזורי סיכון בעולם, הרבה לפני שהתנדבה למילואים הלא שגרתיים שגרמו לה לבחון את גבולותיה המקצועיים בזמן מלחמה. לאחר שסיימה את שירותה, היא לקחה חלק גם בקורס של "לוחמים לשלום", העוסק בנושאים הקשורים לכיבוש, והשתתפה גם בפרויקט מפגשים עם פלסטינים באוסטרליה.

את הרגע שבו החליטה לסיים את השירות ב"שדה תימן" ואת הלקחים שבאו בעקבותיו היא מתארת באופן הבא: "ברחתי ב־23:00 בלילה באחד הימים, אחרי שהמשמרת שלפניי לא דאגה לכך שהאוכל יגיע. זה היה בשלב שבו נתנו להם את הסנדוויצ'ים, ואני מגיעה ורק מבקשים ממני דברים. אז החלטתי לקטוע את זה, כי כוח האדם היה עניין בעייתי: היו אנשי מקצוע – אחים ורופאים או חובשים – שהיו מגיעים בסוף המשמרת שלנו. זה היה שעתיים אחות ושעתיים חובש.

חיילים ישראלים שהואשמו בהתעללות בעציר פלסטיני במתקן המעצר שדה תימן, 2 בנובמבר 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"אז אין דרך לחנך ולכפות על אנשים לעשות את העבודה, צריך להיות עדינים. אני זוכרת שהגעתי והיו שלושה עם חום ומיובשים, ואחד שמקבל אוכל והוא בכלל סוכרתי. הגעתי לרופא ואמרתי לו 'תעשה את העבודה שלך', וזה היה הקו האדום שלי: ברגע שהרגשתי שמבחינה רפואית אנחנו לא עושים את מה שצריך, אמרתי לעצמי שזהו – אני לא חלק מלפגוע באנשים בדרך הזאת.

"באה אליי מישהי מהמשטרה הצבאית ואמרה שהיה שם מישהו שדובר עברית ואמרו שאמרתי לו שאתן לו שיחה בטלפון, משהו הזוי. ואמרתי לעצמי, 'אוקיי, איפה אני נמצאת?' כל הזמן שהייתי שם בכיתי המון ונורא רציתי לשנות ולהיטיב איתם, וזה גבה ממני מחיר נפשי שהרגשתי שאני לא מסוגלת לשאת יותר".

"עכשיו, כשהרמטכ"ל החזיר אותם לשירות, אני מבינה שהכול מבוסס על המוסר שלנו, ויותר אנשים איבדו את זה – את היכולת להבדיל בין טוב לרע"

מה חשבת על סגירת תיק ההתעללות בעציר במחנה ולאחרונה גם על החזרת חלק מהחשודים לשירות?
"אין דין ואין דיין. לא הייתי שם כשזה קרה, ואם אין אדם שמבחינה מוסרית קם ועושה 'קאט', אז דברים כאלה קורים. עכשיו, כשהרמטכ"ל החזיר אותם לשירות, אני מבינה שהכול מבוסס על המוסר שלנו, ויותר אנשים איבדו את זה – את היכולת להבדיל בין טוב לרע".

עורכי דין וחיילי מילואים מ"כוח 100" במסיבת עיתונאים בראשון לציון, לאחר שהוחלט שלא להעמידם לדין, 19 במרץ 2026 (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)