JavaScript is required for our website accessibility to work properly. הזמן של משה רובין | זמן ישראל
משה רובין
הזמן של
משה רובין

כתב, The Times of Israel

הזמן של
משה רובין

מנדי אבוביץ' הייתה ילדה מוזיקלית מבית יהודי-אמריקאי, עם משפחה גדולה ומפורסמת בישראל ● לפני 10 שנים היא חיפשה מידע על מתופפות ברשת, ומצאה בעיקר תמונות של בחורות בביקיני לצד כלי הקשה ● אז היא הקימה אתר מקצועי למתופפות, וכיום היא גורואית פמיניסטית שמטפחת אמניות מכל העולם ● סיפור עם תוף טוב

לכתבה המלאה עוד 994 מילים

סיפורי ניו יורק מוזיאון טבע חרדי בלי אבולוציה? יש חיה כזאת

מוזיאון "עולם חיות התורה" מציג פוחלצים של כל בעלי החיים המוזכרים בתנ"ך, מבלי להתעכב על נושאים שוליים כמו תורת האבולוציה ● המוצגים מחולקים ל"כשר ו"לא כשר" ● הבעלים, הרב שאול שמעון דויטש, ערך לנו סיור פרטי: "אני מציג כאן את היצירות של אלוהים"

תורה ופוחלצים לא תמיד מתחברים, אבל במוזיאון "עולם החיות בתורה" (Torah Animal World) המעט מוזר ועטור הפרסים בניו יורק, גן חיות מפוחלצות מתעורר לתחייה. בלב השכונה החרדית בורו פארק, ברוקלין, המוזיאון של הרב שאול שמעון דויטש מערבב בין תיבת נח פוחלצית לסיורים אינפורמטיביים.

"בין אם אתה מתעניין בתורה או בטבע, מה שאנחנו עושים כאן הוא לחנך וללמד על כבוד לבעלי חיים", אומר דויטש. באוסף המגוון שלו יש 1,100 הפריטים, בהם חיות בר (כולל משפחה שלמה של אריות) חיות משק, דגים וחרקים.

באופן מדהים, אפשר לגעת בכולם, כולל ראש פיל אפריקאי בגודל של מכונית קטנה (לצד חלקים תואמים בצורת רגל של פיל) שנרכש עבור 40,000 דולר. "אני אומר לילדים 'געו בכף הרגל שלו'", מספר דויטש, "'אף פעם לא חשבתם עד כמה היא שעירה'. היא נותנת לך חוויה של איך זה לעמוד ממש קרוב לחיות האלו".

ההזדמנות הזו שהמוזיאון נותן, היא עניין חשוב עבור הרב, והקהל שלו בהחלט מבין זאת. עולם חיות התורה מציע (בתיאום מראש) סיורים באנגלית, עברית, יידיש ופורטוגזית, והוא מושך קהל מגוון של סטודנטים, מטיילים ואפילו קבוצות של קהילת האמיש. כ-60% מהמבקרים במוזיאון מגיעים מהקהילה החרדית, וזו החוויה הכי קרובה שרובם יקבלו לביקור במוזיאון רגיל להיסטוריה של הטבע.

מותר לחברי הקהילות החרדיות המקומיות לבקר בגני חיות, "אבל אלה אינם מהווים חלופה אמיתית לחוויה", אומר דויטש. "חצי מבעלי החיים שם ישנים. אריות ישנים 20 שעות ביום, ואתה לא רואה אותם מקרוב".

הרב שאול שמעון דויטש, מייסד המוזיאון שכולל את כל החיות המוזכרות בתנ"ך (צילום: מיכה ב. רובין)
הרב שאול שמעון דויטש, מייסד המוזיאון שכולל את כל החיות המוזכרות בתנ"ך (צילום: משה רובין)

חלק מהפוחלצים ראו ימים טובים יותר

המוזיאון של דויטש ממוקם בבניין בן שלוש קומות בצבע בז'. בחזית יש מתקני משחק בצורת סוס וג'ירפה המופעלים במטבעות, וההרגשה הכללית היא של מחסור בתקציב. המדרגות המכוסות בשטיח חום חורקות, קורות התקרה חשופות ומחלידות, וחלק מהפוחלצים ראו ימים טובים יותר. למרות התחזוקה השוטפת, לחלק מהפריטים חסרים חלקים של פרווה, או שהם נראים פשוט עייפים.

ראש עצום של קרנף לבן, בדומה לשאר האוסף, מעורר רושם רב ותחושה טרגית במקביל. הקרנף הזה ניצוד בטבע עד לרמה של כמעט-היכחדות (אין זכרים החיים בטבע, ורק שתי נקבות נותרו). העור של הראש העצום סדוק ומתקלף, והקרן שלו הוחלפה הרבה לפני הרכישה בקרן חלופית שאינה משנהב.

החדרים של המוזיאון מאורגנים על פי בעלי חיים כשרים ולא-כשרים, והם מלאים עד אפס מקום ביצורים עם עיני זכוכית. בחלל המרכזי, דגים משומרים מוצגים לאורך אחד הקירות תחת תקרה מעוטרת עננים. אריות אפריקאים בוהים בזברות.

אזור החווה מלא בעזים ובכבשים. צבי, ביזון, ועזי בר ממלאים את חלק החיות הכשרות. שם נמצא גם הראש בגובה 2 מטר של הג'ירפה. דויטש, שהוא גם שוחט מוסמך, מספר כי "בשר הג'ירפה מאוד קשה" – למרות שהוא מעולם לא טעם אותו בעצמו. שחיטת בעלי חיים אקזוטיים, הוא מסביר אסורה על פי חוק בניו יורק.

בחדרים אחרים במוזיאון דחוסות באופן דומה חיות בר. הקירות והרצפות מלאים בציפורים, קופים, צבים, זברות וסוגים רבים של דגים. כמעט בכל המוצגים אפשר לגעת, כולל בתנין יאור באורך 5 מטר, החיה המועדפת על דויטש בכל האוסף.

דויטש אינו מתנגד בעצמו לצייד (כל הפריטים במוזיאון הגיעו מאספנים, ממוזיאונים או מגני חיות), אך הוא יודע שהמוזיאון יכול להשפיע באופן עמוק על המבקרים. "במהלך סיור של קבוצת סטודנטים מטקסס, אחד מהם אמר לי 'רבי, הרסת לי את החיים. אני צייד, ואני לא חושב שאי פעם אוכל לצוד שוב'", הוא נזכר.

הצהרה שכזו הופכת את ההשקעה של דויטש בחינוך רב-חושי למשתלמת כל-כך. "אתה לא יכול להתקרב לצבוע ולהתחיל לשחק איתו. המוזיאון נותן הזדמנות לחוות את בעלי החיים האלו בצורה בטוחה", הוא אומר.

מוזיאון חיות התורה (צילום: Micah B. Rubin/ Times of Israel)
מוזיאון חיות התורה (צילום: משה רובין)

לגעת בכתר של קליאופטרה

דויטש, 52, פתח את המוזיאון ב-2008, אך העניין שלו בחינוך החל ב-2002. ה-Living Torah Museum, מוזיאון אח הממוקם באותה כתובת, שואף להפיח רוח חיים בתורה דרך עתיקות. אפשר לגעת גם בכל הפריטים באוסף הזה, לרבות כתר זהב עדין שנלבש לכאורה על ידי קליאופטרה, או חרב קרב שחוקה של גלדיאטור. מאז שנפתחו , שני המוזיאונים משכו יחד יותר מ-1.3 מבקרים.

לדברי דויטש, המשבר הכלכלי העולמי של 2008 כמעט וחיסל את מפעל חייו,  שכן המימון שלו נגמר בעקבות הונאת הפונזי של ברני מיידוף, כפי שקרה ללא מעט מוסדות אמריקניים שנשענו על תרומות. חלק מהאוסף שלו נמכר אז, ובשלב מסוים הבניין שבו פועלים המוזיאונים הועמד למכירה.

למרבה המזל, דויטש גייס נותני חסות חדשים, ואפילו השיק חלל תצוגה נוסף לפוחלצים (הפתוח רק חלק מהשנה) בפאלסבורג, ניו יורק.

"חינוך הוא תיקון עולם", אומר דויטש. "יהודים חסידים, אופנוענים, חרדים מודרניים, אפרו-אמריקאים ואמריקאים ממוצא אסייתי מגיעים למוזיאונים שלי. אני מאפשר להם לפקוח את העיניים כדי לראות את היצירות של אלוהים".

הכתבה פורסמה לראשונה באנגלית ב-The Times of Israel

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
עוד 679 מילים
כל הזמן // שבת, 30 במאי 2026
מה שחשוב ומעניין עכשיו

צללים, גלימות ואקסטזה קתולית

בגלריה הלאומית בלונדון עלתה החודש תערוכה של אחד מגדול ציירי תור הזהב הספרדי ● בין קדושים מעונים שמתלבשים כמו דוגמני צמרת ועד ללימונים הכי משכנעים בתולדות האומנות, פרצ'סקו דה סורבראן מתגלה כגאון שצייר את האמונה – אך הלב שלו היה בכלל באופנה

בכל שנה, בשבוע שלפני חג הפסחא (השבוע הקדוש, או בפי המקומיים Semana Santa), משתוללת בספרד בכלל, ובאנדלוסיה שבדרום בפרט, קדחת של קתוליוּת. בערים הגדולות כמו סביליה ומלאגה מתנהלות תהלוכות רחוב ענקיות, שבהן אלפי משתתפים צועדים בבגדים טקסיים ונושאים במות ענק על כתפיהם, בעוד שלצידי הדרך מצטופפים מיליוני צופים.

בקתדרלות – שחלקן היו בעבר מסגדים מוסלמיים – מתנהלים טקסים המוניים, ובהם משתתפים עטויי מצנפות ארוכות וגלימות בצבעים קודרים שרים מזמורים. זה מוזר, נפלא, נורא, ומאוד ספרדי. זו הוכחה חיה לכך שרוח האינקוויזיציה, במובן מסוים, עדיין שרירה וקיימת; שהדת עדיין פועמת, ושטקסים בני מאות שנים נותרו רלוונטיים לתושבים.

בלב לונדון, כמה חדרים בגלריה הלאומית הפכו לפתע לאנדלוסיה של ימי ה-Semana Santa. תערוכת עבודות של פרנסיסקו דה סורבראן נפתחה בתחילת החודש והפכה, די במפתיע, לאירוע המדובר ביותר של עולם האומנות בעיר.

בלב לונדון, כמה חדרים בגלריה הלאומית הפכו לפתע לאנדלוסיה של ימי ה-Semana Santa. תערוכת עבודות של פרנסיסקו דה סורבראן נפתחה בתחילת החודש והפכה, די במפתיע, לאירוע המדובר ביותר של עולם האומנות בעיר

"אחת התערוכות הטובות ביותר שראיתי אי פעם", כתב מבקר האומנות ולדמר יאנושצ'אק ב"סנדיי טיימס". עמיתיו העניקו גם הם חמישה כוכבים וביקורות חריגות בטיבן לתערוכה של אומן שאם מוכר, אבל אינו נחשב בהכרח לכוכב-על שובר קופות.

"התגלות פטרוס הקדוש לפטרוס נולאסקו", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1629 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)

סורבראן נמנה עם האומנים הבולטים של תור הזהב הספרדי של המאה ה-17, יחד עם דייגו ולאסקס ואחרים. הוא פעל בעיקר בסביליה, שהייתה אז אחת הערים החשובות בעולם בזכות המונופול שלה על המסחר עם הקולוניות הספרדיות ברחבי היבשת האמריקאית מאז 1503.

זו הייתה עיר עשירה מאוד שפעמה בה להט דתי. פעלו בה מסדרים קתוליים שכל אחד מהם רצה לפאר את שמו, מה שהוביל לתור זהב של אומנות דתית. בעקבות עליית הפרוטסטנטיות בצפון אירופה, החליטה הכנסייה הקתולית להשתמש באומנות ככלי להילחם באיום ולחזק את האמונה בקרב הקהילות הקתוליות. עידן הקונטרה-רפורמציה (הרפורמציה הנגדית) היה זמן נהדר להיות בו אומן דתי.

כשהקדושים הופכים לדוגמנים

סורבראן נולד בחבל אקסטרמדורה שבמערב ספרד ב-1598. הוא נשלח כנער להתמחות אצל אומן בסביליה, והשתקע בעיר בשנות העשרים של המאה ה-17. במהרה הוא הפך לאומן מרכזי ובולט, קיבל הזמנות ענק מהמסדרים השונים ועשה לעצמו שם. כל כנסייה וכל כת רצו "סורבראן" משלהם.

ישו על הצלב מוצג על רקע שחור. לגופו אזור חלציים לבן, שנראה כמו המשי הצחור והיקר ביותר שניתן היה להשיג בסביליה, ולא כמו בד עלוב ומרופט של נידון למוות אחרי שעות של צעדות ועמידה יוקדת בשמש של ירושלים

הוא קיבל את התווית של אומן דתי – תווית שאומנם מדויקת עובדתית, אך צרה מלהכיל את האיכות והייחודיות שלו. החדר הראשון בתערוכה בלונדון, למשל, מציג את ישו על הצלב על רקע שחור. לגופו אזור חלציים לבן, שנראה כמו המשי הצחור והיקר ביותר שניתן היה להשיג בסביליה, ולא כמו בד עלוב ומרופט של נידון למוות אחרי שעות של צעדות ועמידה יוקדת בשמש של ירושלים.

"סראפיון הקדוש", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1633 (צילום: © Wadsworth Atheneum Museum of Art, Hartford, Connecticut)
"סראפיון הקדוש", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1633 (צילום: © Wadsworth Atheneum Museum of Art, Hartford, Connecticut)

הציור הזה הוצב במקור בפינה חשוכה של כנסייה מרכזית, ומאמינים רבים שחלפו על פניו חשבו לא פעם שמדובר בפסל. לעבודות הטובות ביותר של סורבראן יש בדיוק את הדבר הזה: נפח, דרמה ונוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.

דוגמה מובהקת לכך היא הציור של סראפיון הקדוש – קדוש מעונה נוצרי. הסיפור הספציפי אינו כה חשוב; זהו תמיד סוג כזה או אחר של עינוי ומוות על קידוש השם הקתולי (הפעם בצפון אפריקה). גם כאן הרקע שחור, אבל בניגוד לצייר האיטלקי קראווג'ו – שממנו סורבראן הושפע רבות – אין כאן תיאור גרפי של הזוועות. היצירה מציגה גלימה לבנה, ידיים כפותות והבעת פנים שלווה.

כל הציירים הגדולים אהבו לצייר גלימות ובדים, שכן זו הזדמנות פז להפגין את יכולתם בתיאור אור וצל. אך אצל סורבראן, הבד הוא לב היצירה. אף אחד לא מצייר ומעניק חשיבות כה עמוקה לבגדים ולטקסטורות כמוהו. הקפלים והגוונים של הגלימה הם שמובילים את המבט כלפי מעלה, אל עבר הדרמה ואל המשמעות הדתית.

אביו של סורבראן היה סוחר בדים, ומדריכי התיירים בעיירת הולדתו נוהגים לספר שהבן השתמש בציורים שלו כדי לקדם את מכירות המשפחה. ואכן, הקדושות שלו מתוארות כדוגמניות אופנה של ממש

אביו של סורבראן היה סוחר בדים, ומדריכי התיירים בעיירת הולדתו נוהגים לספר שהבן השתמש בציורים שלו כדי לקדם את מכירות המשפחה. ואכן, הקדושות שלו מתוארות כדוגמניות אופנה של ממש. הן עוטות מבחר בגדים ובדים צבעוניים שמתוארים לפרטי פרטים ובדיוק מרשים, תוך התעלמות מוחלטת מכל הקשר או אספקט היסטורי.

"קסילדה הקדושה", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 (צילום: © Museo Nacional Thyssen-Bornemisza)
"קסילדה הקדושה", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 (צילום: © Museo Nacional Thyssen-Bornemisza)

אפולוניה הקדושה, למשל, ממלאת את החדר בתלבושת זוהרת בצבעי ורוד וצהוב. הרמז היחיד לסבלה הנורא הוא צבת שהיא אוחזת בידה, יחד עם אחת משיניה שנעקרו על ידי מעניה.

סורבראן היה אומן דתי, אבל הלב שלו היה באופנה. את 12 בניו של יעקב, למשל, הוא מציג בתלבושות מפוארות ומופרכות למדי – כי למה לא, בעצם.

לעומת זאת, את הנזיר הקדוש פרנציסקוס מאסיזי הוא מציג באופן מקובל יותר: בגלימה חומה גסה עם חגורת חבל פשוטה. אבל הביצוע כה מרהיב עד שכמעט ניתן להרגיש את החספוס ועובי הבד. התחושה מגרדת ומטרידה, אך בו-זמנית מעבירה באופן מושלם את מסר הצניעות הפרנציסקני.

הלימונים המשכנעים בהיסטוריה

ההצלחה הכבירה הביאה עימה גם אי-אחידות מסוימת ברמה. חלק מהעבודות נראות כאילו יצאו מפס הייצור של הסדנה של סורבראן בשיא תקופת הביקוש. ועם זאת, הוא נשאר תמיד מקורי, מוזר ומאוד ספרדי. אחד החדרים בתערוכה מתמלא, פשוטו כמשמעו, בציור של ראש ענק שכנראה נוצר עבור הפקת תיאטרון, ודורש מהצופה ללכת מעט לאחור כדי לראות אותו כראוי.

אחד החדרים בתערוכה מתמלא, פשוטו כמשמעו, בציור של ראש ענק שכנראה נוצר עבור הפקת תיאטרון, ודורש מהצופה ללכת מעט לאחור כדי לראות אותו כראוי

"ראש קולוסלי", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)
"ראש קולוסלי", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)

דווקא אחרי הראש העצום והעבודות העמוסות שנועדו עבור השווקים הספרדיים ברחבי אמריקה, מגיע אפקט אחר לגמרי. שני החדרים האחרונים בתערוכה מגיעים אחרי הגודש העצום ומפתיעים בצניעותם. חדר אחד מוקדש לציורי טבע דומם של סורבראן ובנו חואן, והתוצאה פיוטית להפליא.

גם בציורים האלו מתחבאות משמעויות דתיות (ציור של שושנה וכוס מים, למשל, מתייחס למרים הבתולה משום שלשושנה אין קוצים), אבל היצירות הללו הן הרבה מעבר לעוד טקסט דתי מקודד. הציור המציג לימונים, תפוזים ושושנה הוא למעשה ספרד כולה, מוגשת בקערות מתכת.

ישנם הרבה ציורי טבע דומם בגלריה הלאומית, רובם נהדרים, אבל לימונים כמו של סורבראן – גסים, בעלי קליפה בשרנית ופגמים, עם אופי, נוכחות, ולרגעים נדמה שאפילו ארומה של רחובות סביליה – אין בשום מקום אחר. אלו הם הלימונים המשכנעים ביותר בתולדות האומנות. זוהי אנדלוסיה בצבעי שמן: פירות הדר, טירוף דתי, וחום שבוקע ישירות מהבד.

לימונים כמו של סורבראן – גסים, בעלי קליפה בשרנית ופגמים, עם אופי, נוכחות, ולרגעים נדמה שאפילו ארומה של רחובות סביליה – אין בשום מקום אחר. אלו הם הלימונים המשכנעים ביותר בתולדות האומנות

סורבראן התכוון אולי לצייר אלגוריה לשילוש הקדוש ולהתעברות הבתולה מרוח הקודש, אבל הביצוע המושלם משחרר את הציור מכבלי הדת. ההרמוניה, היחס בין האובייקטים השונים, הביצוע המפעים שבו רואים כל נקבובית בקליפת הפרי – כולם גדולים ומרשימים יותר מכל מעשייה על מרים מנצרת.

"טבע דומם עם לימונים, תפוזים וּורד", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1633 (צילום: © The Norton Simon Foundation)

החדר האחרון מתעד את דמדומי הקריירה של הצייר. באותן שנים סביליה החלה לרדת מגדולתה, וגם סורבראן עצמו איבד מעט מהחדות שאפיינה אותו. ציוריו הפכו רכים וממוסחרים יותר, אבל ממש שם, ביניהם, ניצבת העבודה המרשימה והמכאיבה מכולן: "שה האלוהים" (Agnus Dei).

זהו ציור של טלה שרגליו כפותות, הוא שכוב על הבמה ועיניו פקוחות בקושי. המשל הנוצרי ברור: שה האלוהים הוא ישו הנושא את חטאת העולם – אחד מהדימויים המוכרים ביותר של המשיח, כמו גם התייחסות לעקידת יצחק המנבאת את מותו של ישו על הצלב. עד כאן, הכול כצפוי.

אך מעבר לסמליות, זוהי יצירה מטלטלת על קץ החיים. הביטו בה, ותראו בדיוק את מה שאתם לא רוצים לראות. יש כאן את האיכות הטכנית המהממת, את היכולת לצייר את צמר הטלה הגס, את האור המוחזר מהקרניים ואת החבל הכורך את הטלפיים. ואז, מנגד, בולטים האף הוורוד, העיניים הפקוחות וההבעה הרכה.

זוהי יצירה מטלטלת על קץ החיים. הביטו בה, ותראו בדיוק את מה שאתם לא רוצים לראות. הביטו עמוק בעיני הטלה ותראו שם אסונות פרטיים ולאומיים, ערש דווי משפחתי, וגם את אכזריותה של שחיטת בעלי חיים

הביטו עמוק בעיני הטלה ותראו שם אסונות פרטיים ולאומיים, ערש דווי משפחתי, וגם את אכזריותה של שחיטת בעלי חיים. במובן מסוים, זוהי גרסה מאוחרת ונוקבת יותר של סראפיון הקדוש: רק שבמקום אדם כפות, ישנו שה עקוד. הזוועה המלאה נמצאת בראשו של הצופה. כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, וְלֹא יִפְתַּח פִּיו.

"שה האלוהים", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 – 1640 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)
"שה האלוהים", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1635 – 1640 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)

נוכחות פיזית ורוחנית כאחד

זו גם התשובה לשאלה האם ציור דתי יכול לדבר לאנשים שאינם שותפים לדת הזו, או לדת בכלל. התשובה היא לא תמיד, אבל כשהאומן מביע משהו עמוק באמת, הציור הופך לחשוב ומשמעותי הרבה יותר מהמסגרת הדתית המכבידה. הוא הופך לגדול יותר מתיאור העינוי של קדוש מעונה או מחזרה אינסופית על עקרונות הדת.

סורבראן מצליח לעשות זאת גם כשהוא מתאר את הסצנה המוכרת מכולן. ליד "שה האלוהים" ניצב ציור של הצליבה, ולצידו אומן המצייר את ההתרחשות. ייתכן שזהו פורטרט עצמי של סורבראן, אך גם אם לא – הציור מבטא במדויק את תפיסת עולמו. הנה הוא, עומד למרגלות הצלב ועושה את עבודתו. יד אחת מונחת על ליבו, והיד השנייה אוחזת במברשת בדרמטיות שקטה.

"הציור לוכד את מה שסורבראן ניסה להשיג באומנותו", מסבירה האוצרת ד"ר פרנצ'סקה וית'לום-קופר, "לעורר רגש ומסירות דתית באמצעות הציור".

ליד "שה האלוהים" ניצב ציור של הצליבה, ולצידו אומן המצייר את ההתרחשות. ייתכן שזהו פורטרט עצמי של סורבראן, אך גם אם לא – הציור מבטא במדויק את תפיסת עולמו

ביציאה, בחנות המזכרות של התערוכה – שתציג עד סוף אוגוסט השנה – פנתה אליי אישה שניכר היה עליה כי התרגשה עמוקות וחיפשה לחלוק את החוויה עם מישהו. בעודנו עומדים ליד פוסטרים של הלימונים ושל "שה האלוהים", היא שטחה את תחושותיה בנשימה אחת:

"זה היה כל כך מעורר השראה. הבדים, ישו על הצלב עם הבגד הלבן הטהור… אני פשוט לא יכולה לתאר עד כמה זה נגע בי. ממש הרגשתי שהוא, המשיח, נמצא פה איתי בחדר. פיזית ורוחנית".

"הצליבה", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1650 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)
"הצליבה", ציור של פרצ'סקו דה סורבראן, 1650 (צילום: © Photographic Archive Museo Nacional del Prado)

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
עוד 1,476 מילים

בינה מלאכותית, רגשות אמיתיים

בימים האחרונים עורר ראש הממשלה בנימין נתניהו סערה ציבורית לאחר ששיתף סרטון תחת הכותרת "ביביסט, לא חצי בן אדם". הסרטון מציג סצנה משפחתית הבנויה כפרודיה על "יציאה מהארון": בן צעיר מתיישב מול הוריו, והם מבטיחים לו שיאהבו אותו בכל מקרה. אלא שהגילוי הדרמטי אינו נטייה מינית אלא זהות פוליטית: "אני ימני. אני ביביסט".

מכאן מתגלגלת הסצנה לתגובה מבוהלת של המשפחה הליברלית כביכול, שמתקשה ליישב בין דמותו של הבן המשכיל, עובד ההייטק וקורא הספרים, לבין האפשרות שהוא תומך בנתניהו. הסרטון הפוליטי והבוטה טוען, שבישראל קיימים "ביביסטים בארון", אנשים שמסתירים את עמדתם מפני סביבה חברתית, מקצועית ותרבותית שמביטה בהם בבוז.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
מעניין כתרגיל וכחו ר למחשבה, אך לטעמי ראוי להוסיף לכל אחד מהכלים שתי משימות מקדימות: 1. "לצפות" בסרטון שבו מדובר ושאליו מתייחס הטור. 2. להגדיר מהו "ביביסט" (לפחות באחת מהתגובות שמתייחסת... המשך קריאה

מעניין כתרגיל וכחו ר למחשבה, אך לטעמי ראוי להוסיף לכל אחד מהכלים שתי משימות מקדימות:
1. "לצפות" בסרטון שבו מדובר ושאליו מתייחס הטור.
2. להגדיר מהו "ביביסט" (לפחות באחת מהתגובות שמתייחסת לכל "ימני" באשר הוא).

לפוסט המלא עוד 1,259 מילים ו-1 תגובות

השבוע התברר סופית שאף אחת ממטרות המלחמה לא הושגה

שלושה חודשים למלחמת איראן השנייה, ואף אחת מהמטרות שהוצבו בתחילתה לא הושגה במלואה ● חזבאללה קורא להפלת הממשלה הלבנונית, הלחימה בדרום לבנון הולכת ומתגברת ● ארדואן מרסק את האופוזיציה ומעצב אותה מחדש ● והשבוע ב-1946: ירדן הופכת למדינה עצמאית ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזה"ת

לכתבה המלאה עוד 1,186 מילים
אמיר בן-דוד

סיפור לשבת דו-קרב

ב-1971 יצא למסכים סרט מינורי של במאי צעיר ולא מוכר, שזה היה סרטו העלילתי הראשון. שמו של הבמאי היה סטיבן שפילברג. ככל שהסרט, שצולם בשלושה עשר יום בלבד, נחשב מינורי, עדיין הוא צבר מוניטין ונעשה מוכר וידוע. 

עד כדי כך היה הסרט מוצלח, עד שמבקרי קולנוע היללו את הבמאי הצעיר שהפך סרט בתקציב זעום לאחד מסרטי האקשן המותחים של תקופתו. אני לא ממש זוכר אם מישהו מהמבקרים ניבא לבמאי הסרט הזה עתיד גדול.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לפוסט המלא עוד 1,133 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
בֶּן גְּבִיר 303

הגיע הזמן שפוליטיקאים יפסיקו להישאל אם הם מתחייבים לא להיכנס לממשלה עם המפלגות הערביות ויעומתו עם השאלה הקיומית החשובה באמת: האם הם מתחייבים לא להיכנס לממשלה עם איתמר בן גביר

לכתבה המלאה עוד 835 מילים

למקרה שפיספסת

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

מלחמת האזרחים של גולי איראן

קונגרס חירות איראן (IFC) התכנס לאחרונה בלונדון במטרה ליצור חזית אחידה נגד ממשל האייתוללות, אך נתקל באלימות מצד תומכי השאה לשעבר שהולכים ומקצינים ● כעת, חברי הארגון מנסים לנווט בין פלגים מסוכסכים, להקים "ממשלה" חלופית, לשמור על מרחק בטוח מישראל ולזכות באמונו של העם האיראני בדרך להפלת המשטר

לכתבה המלאה עוד 2,328 מילים

התסבוכת הפלילית של רומן גופמן

מסמך הראיות שהגישה היועמ"שית לבג"ץ מוכיח מעבר לכל ספק כי המועמד לראשות המוסד שיקר בפרשת הפעלתו של אורי אלמקייס - ומניח תשתית מספקת לחקירה פלילית על שיבוש מהלכי משפט ● הנזק שגופמן גרם חמור לא פחות - ואולי אף יותר - מהנזק שגרמה הפצ"רית לשעבר ● גורלו לא צריך להיות לא שונה מגורלה ● פרשנות

לכתבה המלאה עוד 936 מילים ו-1 תגובות

תגובות אחרונות

נתניהו רוצה ניצחון מוחלט על רשימת הליכוד לכנסת

הפחד מנציגי המחוזות העלה אצל נתניהו רעיון ישן של הקמת ועדה מסדרת שתקבע את הרכב הרשימה לכנסת ● בפגישה בלשכתו הוא עשה "כיפה אדומה" לשרים הבכירים כשהביא ראשי ערים שדרשו להעניק לו שליטה כמעט מוחלטת באמצעות שריונים ● הבכירים שחוששים לאבד את כוחם מתנגדים בתוקף, אבל נראה שבסוף ראש הממשלה יכופף שוב את המפלגה ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לכתבה המלאה עוד 774 מילים
סקר זמן ישראל
הסקר השבועי
YT
של יוסי טאטיקה

רוב המצביעים - ואפילו בגוש הקואליציה - מתנגדים לישיבה עם המפלגות החרדיות

גם מצביעי הימין מאבדים סבלנות כלפי השותפות עם ש"ס ויהדות התורה, כאשר רוב בוחרי עוצמה יהודית והציונות הדתית מתנגדים לקואליציה איתן - כך עולה מסקר חדש שערך יוסי טאטיקה ● במקביל, מגמת ההתחזקות של איזנקוט נמשכת ומפלגת ישר מזנקת לשיא של 18 מנדטים ● ואילו איחוד אפשרי של המפלגות הערביות עלול לטרוף שוב את הקלפים

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לכתבה המלאה עוד 503 מילים ו-2 תגובות

עיניים עצומות לרווחה

ריאיון טענה מפוקפקת של תקיפה מינית באמצעות כלב אפשרה לישראלים לפטור בשאט נפש את תחקיר "הניו יורק טיימס" על אלימות מינית נגד אסירים פלסטינים ● עו"ד שרי בשי, מנכ"לית הוועד נגד עינויים - ומי שסיפקה לכתב העיתון חלק מהעדויות - עומדת מאחורי הטענות הקשות ומסבירה מה קרה לנו מאז השבעה באוקטובר ● "אין תרבות שמענה, יש כוח שמענה. וכשנותנים לאנשים כוח בלתי מרוסן, הם תמיד ינצלו אותו לרעה"

לכתבה המלאה עוד 4,124 מילים

גפני גילה את הפמיניזם כשצריך להציל את הפטור מגיוס

חוק המעונות הוא לא מאבק על נשים חרדיות אלא עוד פרק במלחמת ההתשה של המפלגות החרדיות נגד שירות ושוויון ● גפני עטף את פטור הגיוס באריזה פמיניסטית, יהדות התורה השתמשה בוועדת חקירה ממלכתית כקלף מיקוח, והליכוד שוב הוכיח שאין לו קו אדום כשמדובר בהישרדות הקואליציה ● פרשנות

לכתבה המלאה עוד 688 מילים

מלכודת הדבש האיראנית

המשטר באיראן לא נפל ולא השתנה: הוא נותר כוחני ותאב נקם ● חילופי האש במפרץ בוחנים את גבולות הפסקת האש, אבל המטרה המיידית של טהרן היא כסף: לנצל את רצונו של טראמפ בשקט עד אחרי המונדיאל כדי לשחרר מיליארדים מוקפאים ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לכתבה המלאה עוד 693 מילים ו-1 תגובות
הקורא בקלפי
הקורא בקלפי
תקשורת, פוליטיקה ושקרים אחרים

שנ"צ במושב האחורי לא יפיל את נתניהו

תיעוד הקמפיין של גדי איזנקוט ב"עובדה" היה ההפך מסרט מלחמה: שיוט אגבי ונינוח ברכב ממפגש למפגש, והירדמות קצרה בתווך, במושב האחורי ● הכריזמה הדובית של איזנקוט מוסמסה לגמרי ● אולי זה מספיק כדי להפוך לראש ממשלה, אבל הרושם הוא שחסר כאן קרב: חזרה מיוזעת מיום ארוך של התחככות, צרידות חרוכה ממאמץ בלתי פוסק לשכנע אנשים, תחושה שמישהו נלחם על זה באמת ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לכתבה המלאה עוד 858 מילים

המל"ל כיבה את נורת האזהרה הירוקה

פרישת המל"ל מעיסוק במשבר האקלים מחזירה את ישראל לימים שבהם העיסוק בנושא נתפס כפריבילגיה של מחבקי עצים ● זה לא רק מיושן, אלא מנותק מהמציאות שבה מתקיים קשר הדוק בין שינויי האקלים לביטחון הלאומי ● הפתאומיות והשרירותיות של המהלך מעוררות חשש שמדובר בחלק מרוח התקופה: הרוח הטראמפיסטית המנשבת במסדרונות הממשל הישראלי ● פרשנות

לכתבה המלאה עוד 1,262 מילים

בג"ץ נתן לוועדת גרוניס סולם, והיא בחרה להישאר על העץ

המערכה על מינויו של אלוף רומן גופמן לראשות המוסד כבר אינה מתנהלת רק בין העותרים לנתניהו, אלא בין שופטי בג"ץ לוועדת גרוניס עצמה ● אחרי שהוועדה התבצרה בעמדתה וזיכתה את גופמן מכל דופי, שופטי בג"ץ יתקשו להימנע מהכרעה ישירה בשאלת טוהר המידות שלו ובגורל המינוי ● פרשנות

לכתבה המלאה עוד 936 מילים
התחברו לזמן ישראל

רוצים להגיב לכתבות? התחברו עכשיו

  • לכל תגובה עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
  • העמוד שלך בזמן ישראל יציג את כל התגובות שפרסמת באתר
  • קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
הערה: כאשר אתם מתחברים לזמן ישראל אתם מסכימים לתנאי השימוש
Register to continue
Or Continue with
Log in to continue
Sign in or Register
Or Continue with
שלחנו לך אימייל
לינק לקביעת סיסמה חדשה מחכה לך בתיבה
סגירה
בחזרה לכתבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.