Elihu Ben-Onn
הזמן של
Elihu Ben-Onn
כתבה ראשונה שאני קורא באתר החדש. בהחלט מעניין

אין עתיד זעם בכחול-לבן על דברי לפיד נגד החרדים

יאיר לפיד חידש השבוע את מתקפותיו על החרדים, ובמפלגת כחול-לבן זועמים ● אם אנחנו רוצים להגיע אי פעם לשלטון, אומרים שם, אנחנו חייבים את החרדים איתנו ● ״עכשיו לפיד מסכסך ומרחיב מולם את הקרע. בשביל מה?״

יאיר לפיד ובני גנץ בכנסת, ה-6 במאי 2019 (צילום: נעם רבקין פנטון/פלאש90)
נעם רבקין פנטון/פלאש90
יאיר לפיד ובני גנץ בכנסת, ה-6 במאי 2019
כל הזמן // יום שבת, 25 במאי 2019
מה שחשוב ומעניין עכשיו
מימין: אסקווית', סטנלי ומונטגיו (צילום: Wikimedia Commons, Public domain, Ziko/Wikipedia)
Wikimedia Commons, Public domain, Ziko/Wikipedia
אנחנו פה בגלל אשתו

המשולש הרומנטי המפתיע שאיפשר את הצהרת בלפור

אדווין מונטגיו, שהיה היהודי היחיד בקבינט הבריטי, התנגד בתוקף להקמת מדינה יהודית ● ראש הממשלה הרברט אסקווית' החזיק בעמדה דומה ● לאחר שמונטגיו התחתן עם האישה שאסקווית' אהב, ראש הממשלה הבריטי נקלע למשבר - ואיבד את השלטון ● השאר היסטוריה: "אם אסקווית' לא היה פורש, הצהרת בלפור לא הייתה יוצאת לפועל"

היה רק חבר יהודי אחד בקבינט הבריטי, בעת הדיון בבקשתו של חיים ויצמן, לתמיכה בהקמת בית לאומי ליהודים בפלשתינה, במהלך קיץ וסתיו 1917.

אולם בניגוד לציפיות, אדווין מונטגיו לא היה התומך הנלהב ביותר במסמך שנודע כ"הצהרת בלפור". למעשה, הוא היה המתנגד העיקרי לו.

מונטגיו זעם על "האמונה הפוליטית הנכלולית" של הציונות, תקף את עצם הרעיון של אומה יהודית, ולעג לרעיון שיהודים אשר "יובאו מכל קצוות תבל" יהיו מסוגלים לתקשר זה עם זה במדינה שיקימו.

במזכר זועם לחברי הקבינט האחרים באוגוסט 1917, הוא אף הצהיר כי להצעה העומדת בפני הממשלה תהיה "תוצאה אנטישמית, והיא תהווה כר פורה לאנטישמיות בכל מדינה ברחבי העולם".

חיים ויצמן (צילום: Hugo Mendelson / Wikipedia)
חיים ויצמן (צילום: Hugo Mendelson / Wikipedia)

כפי שכתב ההיסטוריון ג'ונתן שניר: "באופן אירוני, יהודי היווה את המכשול הגדול ביותר בפני אישור הצהרת בלפור בקבינט".

עם זאת, שלא במתכוון, מונטגיו ככל הנראה מילא תפקיד מכריע במימוש החלום הציוני. תפקיד זה לא היה קשור כלל לפוליטיקה גבוהה או לעקרונות נעלים.

הוא היה תוצאה של משולש אהבים מוזר, שכלל את המנטור הפוליטי של מונטגיו, ראש הממשלה הבריטי הרברט אסקווית', ואת אשתו לעתיד, ונישיה סטנלי.

קשרים פוליטיים משני חיים

כבנו של בנקאי עשיר שהפך לפוליטיקאי ליברלי, מונטגיו היה תלמיד ממוצע ולא מרשים במיוחד. עם זאת, הוא יצא מאוניברסיטת קיימברידג' עם קשרים פוליטיים עוצמתיים ומשני חיים, לאחר שהתחבר עם בנו של אסקווית', ריימונד.

כגורם מוביל במפלגה הליברלית, אסקווית' האב לקח את מונטגיו תחת חסותו, ותוך ארבע שנים היהודי הבריטי הצעיר כבר נבחר לפרלמנט. אסקווית' נתן למונטגיו דחיפה נוספת במעלה הסולם הפוליטי, כשבחר בו לעוזרו. היות שאסקווית' שימש כשר האוצר בממשלה הליברלית החדשה, היה זה מינוי נחשק.

בהמשך הגיעו עוד קידומים: לאחר שאסקווית' הפך לראש ממשלה ב-1908, הוא לקח איתו את מונטגיו למעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג, וכעבור שנתיים מינה אותו לשר זוטר. ב-1915, כשהוא בן 36 בלבד, מונטגיו צורף לקבינט. גילו הצעיר, הפוליטיקה הרדיקלית שלו וקרבתו לראש הממשלה סימנו אותו ככוכב עולה.

שני הגברים ראו עין בעין את שאלת הציונות.

הקהילה היהודית בבריטניה הייתה חלוקה בנושא, לעתים אפילו בתוך משפחות. לפיכך, כאשר באביב של 1915 החל הרברט סמואל, שר יהודי בקבינט, בקידום המטרה הציונית בממשלה, הוא עשה זאת ללא תמיכת בן דודו, מונטגיו.

ויצמן, שנפגש כמה חודשים קודם לכן עם סמואל ועם דיוויד לויד ג'ורג', מחליפו רב העוצמה של אסקווית' באוצר, הופתע לגלות כי השנים "פתוחים" לטיעוניו.

לויד ג'ורג' הפציר בוויצמן ליצור קשר עם ראש הממשלה ועם ארתור בלפור, ראש הממשלה לשעבר ומנהיג מפלגת השמרנים שישבה באופוזיציה.

העצה של לויד ג'ורג' התבררה כמוצלחת: כעבור כמה חודשים חזר בלפור לקבינט כשהורכבה קואליציית מלחמה, ואף הפך לשר החוץ ברגע מכריע בדצמבר 1916.

אקסווית', לעומת זאת, התברר כמתנגד עיקש לכל רעיון של מולדת יהודית בפלשתינה. כשסמואל הציג לו מסמך בנושא בינואר 1915, הוא דחה אותו מיד.

עם זאת, כמה שבועות לאחר מכן אפשר אקסווית' לסמואל להביא לקבינט הצעה מרוככת בהרבה. בחדרי חדרים, לעומת זאת, הוא הביע חוסר סימפתיה לציונות.

"המזכר הנלהב" של סמואל, הוא ציין בשיחות פרטיות, דגל בכך ש"היהודים הפזורים בכל העולם ינהרו בחזרה מכל קצוות תבל ויקבלו לידיהם את השלטון בבוא הזמן". בקבינט, רק לויד ג'ורג' תמך נחרצות בסמואל. עמדתו של אקסווית' קיבלה חיזוק מהתנגדותו העזה של עמיתו היהודי הקרוב יותר, מונטגיו.

"אני לא יכול לדמיין שום יהודי שאני מכיר מגדל עצי זית או רועה כבשים", כתב מונטגיו לראש הממשלה. הוא הוסיף כי "לא קיים היום גזע יהודי הומוגני", וכי המולדת היהודית תורכב מ"אוסף רב-לשוני, מרובה-צבעים והטרוגני של אנשים מתרבויות שונות, מערכות חוקים שונות ומסורות שונות".

אולם החשש הגדול ביותר שלו היה כי הקמתה של מדינה יהודית בפלשתינה תוביל לגירושם של יהודים ממדינות המוצא שלהם.

לדברי שניר, הציונים אולי הפסידו בסיבוב הזה, אבל "המזכר של סמואל ודחייתו על ידי בן דודו, המחישו לשרי הקבינט כי הקהילה היהודית הבריטית מפוצלת".

יתרה מכך, אף על פי שכלל לא היו מודעים לכך ולא מילאו בכך תפקיד כלשהו, ויצמן ועמיתיו הציונים קיבלו דחיפה משמעותית הודות לפעולותיו של מונטגיו.

חופשה משפחתית בסיציליה

ב-1912, שנתיים לפני שאירופה נכנסה למלחמה עקובה מדם שבה הייתה שקועה לקראת פרסום ההצהרה, משפחת אקסווית' נפשה בסיציליה. מונטגיו הצטרף. בתו של ראש הממשלה, ויולט, הזמינה את חברתה בת ה-25, ונישיה סטנלי.

סטנלי, בת של קולגה, הייתה כבר חלק ממה שאשתו של ראש הממשלה, מרגוט, כינתה "ההרמון הקטן" של בעלה. אך לאחר החופשה, אקסווית' כתב לוונישיה, "לפתע עיניי נפקחו, והייתה לי תחושה עמומה שהגעתי לנקודת מפנה בחיי".

הן ראש הממשלה והן בן חסותו היהודי פיתחו כעת משיכה גורלית כלפי ונישיה. על אף שאסקווית' לא לקח אותה כמאהבת, הוא הפך אובססיבי לחלוטין לגביה.

בביוגרפיה של אקסווית' מאת רוי ג'נקינס, נכתב כי במהלך שלושת החודשים הראשונים של 1915 כתב ראש הממשלה הלהוט לסטנלי ב-141 הזדמנויות שונות. ביום אחד במרץ 1915 הוא חיבר ארבעה מכתבים, באורך כולל של 3,000 מילים.

התוכן של "רומן במכתבים" היה חסר זהירות לחלוטין, שכן אסקווית' שיתף את האישה הצעירה גם בהערכותיו הצבאיות, במהלכיו הפוליטיים ובהערכתו הנמוכה לשרין. ונישיה, כפי שאמר לה אסקווית' במאי 1915, הפכה ל"כוכב הצפון של חיי".

אך גם מונטגיו התאהב בוונישיה בסיציליה. היא הסכימה – ואז סירבה – להצעת הנישואים שלו כמה חודשים לאחר מכן, בעיקר בשל העובדה כי הירושה של מונטגיו הייתה תלויה בכך שיתחתן עם יהודייה, מה שהיה דורש ממנה להתגייר.

אסקווית', שהיה מודע לדחייתה של ונישיה את הצעתו של מונטגיו, הופתע לחלוטין כשגילה במאי 1915 כי היא הסכימה לבסוף להינשא לשר הצעיר. שלושה חודשים לאחר מכן, זמן קצר לאחר השלמת תהליך הגיור שלה, הזוג נישא.

הנישואים לא היו מאושרים. מונטגיו התמודד עם בגידות אשתו, עם הוצאותיה הגבוהות, ועם האפשרות שמעולם לא אהבה אותו ושהילד שלהם לא היה שלו.

התגובה של משפחת ראש הממשלה לחדשות הייתה שזורה בנימה לא נעימה של אנטישמיות. ויולט, הבת, כתבה על בעלה של חברתה כי הוא "דוחה מבחינה פיזית", וש"לא רק שהוא לא כמו כל אדם אנגלי אחר – או אירופאי לצורך העניין – אלא גם ממש לא כמו אדם… אין לו חוסן, און, אומץ, יכולת פיזית".

עם זאת, היא קבעה כי מונטגיו ניחן ב"אמביציה, אש בבטן (המעלה המועדפת עליי!), נדיבות ועוצמה של דבקות במטרה. יותר חבר טוב ממאהב, הייתי אומרת".

אסקווית' היה שותף לקושי של בתו להבין מדוע בחרה ונישיה להינשא למונטגיו, ורמז, בדומה לה, על היותו יהודי. "הכול חוץ מזה!", הוא כתב לאחותה של ונישיה. "זה לא רק הצד הפיזי (רע ככל שיהיה) – ולא אגיד שום דבר על גזע ודת אם כי לא מדובר בגורמים שוליים. אבל הוא לא גבר: גיבוב של מילים ועצבים ותסמינים, שקוע בעצמו ברמה קיצונית ו… אבל אני לא אמשיך ברשימה השלילית".

"מכת מוות עבורי"

החדשות על נישואיה של ונישיה, הודה אסקווית', היו "מכת מוות עבורי", ואילו הביוגרף ג'נקינס מתאר את השפעתן על ראש הממשלה כ"כמעט בל תתואר".

בכל זאת, אסקווית' נותר בתפקיד 18 חודשים נוספים. נפילתו בדצמבר 1916 לא נבעה באופן ישיר ובלעדי מהעצב הגדול שלו לנוכח נישואיה של ונישיה.

חולשה פוליטית, מות בנו ריימונד במלחמה והקנוניות של אויביו בממשלה ובתקשורת הובילו בסופו של דבר להתפטרותו ולהחלפתו על ידי לויד ג'ורג'. אך עדיין אין להכחיש כי אובדנה של ונישיה שלל ממנו תמיכה נפשית חיונית.

מימין: הרברט סמואל, לורד בלפור ולורד אלנבי. האוניברסיטה העברית בירושלים, 1925 (צילום: Library of Congress)
מימין: הרברט סמואל, לורד בלפור ולורד אלנבי. האוניברסיטה העברית בירושלים, 1925 (צילום: Library of Congress)

ההשפעה של גורל השאיפות הציוניות הורגשה בתוך זמן קצר. כפי שהרולד וילסון, ראש ממשלה בריטניה לאחר המלחמה ותומך נלהב של ישראל, כתב על תפקידה של בריטניה בייסוד המדינה היהודית: "בהתנגדותו, (מונטגיו) בהחלט הצליח לדחות את ההצהרה. לנישואיו לוונישיה סטנלי הייתה השפעה הפוכה.

"אסקווית' כבר לא היה יכול לפעול כראש ממשלה בזמן מלחמה. אילו היה נשאר, ניתן לטעון כי שום שילוב כוחות בקבינט לא היה מוציא לפועל את הצהרה בלפור. השילוב של לויד ג'ורג' ובלפור דאג שזה יקרה".

מונטגיו, שפרש מהקבינט עם התפטרותו של אסקווית', אך זמן לא רב לאחר מכן הסכים להצעתו של לויד ג'ורג' לחזור לממשלה, ללא ספק השיב מלחמה.

כפי שתיאר שניר, הממשלה כבר קיצצה את טיוטת ההצהרה שהכינו הציונים לבקשתו של בלפור. הוסרו, למשל, ההתייחסויות לפלשתינה בתור "הבית הלאומי של העם היהודי", והוחלפו ב"בית לאומי לעם היהודי". סעיפים המבטיחים "זכויות אזרחיות ודתיות לקהילות הלא-יהודיות בפלשתינה" נוספו גם הם.

אבל כל אלו לא ריצן את מונטגיו, שהיה כעת היהודי היחיד בקבינט, עם עזיבתו של סמואל ב-1916. הוא פתח במאבק נגד התכניות המתפתחות של הממשלה.

בסוף אוגוסט, מונטגיו, שקודם זמן קצר לפני כן למזכיר המדינה לענייני הודו, הכין מזכר ארוך ולהוט – "האנטישמיות של הממשלה הנוכחית" – ובו הציג את טיעוניו בפני עמיתיו. הוא ראה בהם אנשים בעלי עקרונות ופרקטיים.

הוא כינה את הציונות "אמונה פוליטית נכלולית, ששום אזרח פטריוטי בממלכה המאוחדת לא יכול להגן עליה". ולמרות הליברליות המובנית שלו, הוא הציע לנקוט יד קשה כלפי תומכיה. "אני מוכן לשלול זכויות לכל ציוני. אני כמעט מתפתה להגדיר את התנועה הציונית כבלתי חוקית וכנוגדת את האינטרס הלאומי", כתב.

מונטגיו גם הכחיש את קיומה של אומה יהודית מלוכדת. "לומר שאנגלי יהודי ומורי יהודי הם בני אותו לאום, זה לא נכון יותר מאשר לומר שאנגלי נוצרי וצרפתי נוצרי הם בני אותו לאום", הוא אמר, בד בבד עם הכחשת עצם הרעיון שפלשתינה מחוברת ליהדות באופן היסטורי או דתי יותר מאשר לאסלאם או לנצרות.

עם זאת, חששו הגדול ביותר היה ש"כאשר יגידו ליהודים שפלשתינה היא הבית הלאומי שלהם, כל המדינות מיד ירצו להיפטר מהאזרחים היהודים שלהן".

"פלשתינה", הוא טען, תהפוך ל"גטו של העולם… מדוע שהרוסים יעניקו ליהודים זכויות שוות? הבית הלאומי שלהם הוא פלשתינה".

מונטגיו גם רמז כי הציונים הפכו שלא ביודעין לכלי שרת עבור אנטישמיים מבית.

חשש זה היה כרוך גם בשיקולים פרקטיים. "יש בעולם פי שלושה יהודים ממספר האנשים שיוכל להיכנס לפלשתינה, אם כל האוכלוסייה הנוכחית שם תגורש", הוא הזהיר. "כך שרק שליש לכל היותר יחזרו, ומה יקרה עם השאר?".

"למען המדוכאים"

מונטגיו פירט את טענותיו בפני ראש הממשלה החדש. הוא כתב ללויד ג'ורג' כי הוא מעריך "את נדיבותו ואת נכונותו לספוג את המהלומות למען המדוכאים".

אבל, הוא טען, "אם תפרסם את ההצהרה על פלשתינה כבית לאומי ליהודים, כל ארגון ועיתון אנטישמי ישאלו איזו זכות יש לאנגלי יהודי, שמעמדו במקרה הטוב יהיה של זר ניטרלי, להחזיק בתפקיד בכיר בממשלה של האימפריה הבריטית".

"המדינה שלמענה פעלתי מאז סיימתי את לימודיי באוניברסיטה – אנגליה – המדינה שלמענה נלחמה משפחתי, אומרת לי שהבית הלאומי שלי, אם ארצה להגיע לשם… הוא פלשתינה", הוא סיכם.

אולם יחסיו של מונטגיו עם לויד ג'ורג' לא היו קרובים כמו יחסיו עם אסקווית', ולפיכך הייתה לדעותיו השפעה פחותה הרבה יותר בעניינים חשובים.

אף על פי כן, בתחילת ספטמבר קיבל מונטגיו אישור לשטוח את טענותיו בפני קבינט המלחמה. התנגדותו הצליחה להביא להשהיית ההחלטה, מה שהוביל את ויצמן לפעול מול תומכיו בארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא וודרו וילסון להפעיל את כובד משקלו מול הממשלה הבריטית לטובת מטרתם. מונטגיו הצליח לעכב שוב את קבינט המלחמה בפגישה נוספת חודש לאחר מכן.

אולם הוא לא היה מצליח לעשות זאת בפעם השלישית. כאשר – כעת בתמיכת האמריקאים – קיבל קבינט המלחמה את החלטתו ההיסטורית לפרסם את הצהרת בלפור ב-31 באוקטובר, מונטגיו כבר עזב להודו. אולי כדי להרגיע את עמיתם שלא היה נוכח, התווסף להצהרה סעיף נוסף, המגבה את "הזכויות והמעמד הפוליטי של היהודים" מחוץ לפלשתינה.

אף על פי ששגה, הכאב של מונטגיו לנוכח התנהגות הקבינט היה אמיתי לחלוטין.

"מוזר להיות חבר בממשלה שיוצאת מגדרה, לדעתי, ללא סיבה ראויה שאני יכול לזהות, כדי לפגוע כך בקולגה שעושה כמיטב יכולתו להיות נאמן לה למרות ההתנגדות לו", הוא כתב ביומנו. "הממשלה גרמה נזק בלתי הפיך לבריטים היהודים, ופעלה להקמת עם שלא קיים".

מה היה קורה אילו

אם אסקווית' היה נשאר בתפקיד, ייתכן כי צורכי המלחמה ואמונתם של חברי הקבינט, כפי הנראה, בפוטנציאל של "הכוח והאחדות של היהודים" בעולם לעזור להם בהשגת ניצחון, היו מובילים להסרת התנגדותו לציונות.

יתרה מכך, בהינתן הפרות האמון של בריטניה תחת המנדט, הצהרת בלפור לא היוותה פתרון ממשי למדינה יהודית בארץ ישראל.

עם זאת, אם מונטגיו ואסקווית' היו מצליחים בדרכם, בריטניה אולי לא הייתה מקבלת על עצמה לעולם את ההתחייבות המוסרית שנכנסה אליה בסתיו 1917.

הכתבה התפרסמה לראשונה ב-The Times of Israel

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,773 מילים. מחכים לתגובתך.

התפטרות מיי היא היתה כל כך גרועה. עוד יתגעגעו אליה

תריזה מיי היא ראשת הממשלה הרביעית בבריטניה המודחת בגלל הוויכוח סביב השייכות לאירופה ● כמו קודמה דיוויד קמרון, שהכניס את בריטניה למשבר החמור ביותר מאז מלחה״ע השנייה, גם מיי גילתה בדרך הקשה: ברקזיט הוא הבטחה בלתי אפשרית ● בוריס ג׳ונסון, היורש של מיי כנראה, יהיה גרוע בהרבה

בובת קרנבל נגד תריזה מיי והברקזיט (צילום: AP Photo/Martin Meissner)
AP Photo/Martin Meissner
בובת קרנבל נגד תריזה מיי והברקזיט

נאום ההתפטרות של תריזה מיי ייזכר כאחת ההצלחות הבודדות שלה כראשת ממשלת בריטניה.

ביום שמש ברחוב דאונינג, קולה נשבר כמה פעמים במהלך נאום רהוט אך שקרי והיא עזבה את הדוכן בדמעות. זו היתה אחת הפעמים הבודדות, שבהן הפגינה רגש כלשהו. לפחות עכשיו התברר שהשמועה שמדובר ברובוט – מייבוט – חסרת בסיס.

תריזה מיי פורצת בבכי כשהיא מודיעה על התפטרותה (צילום: AP Photo/Alastair Grant)
תריזה מיי פורצת בבכי כשהיא מודיעה על התפטרותה (צילום: AP Photo/Alastair Grant)

מעבר לכך, הכהונה של מיי, שתבוא אל קיצה העגום והצפוי ביולי, אחרי שיחל תהליך בחירת מחליף מטעם המפלגה השמרנית בעוד שבועיים, היתה כישלון חרוץ, והיא תיזכר בהיסטוריה הבריטית כאחד מראשי הממשלה הגרועים ביותר.

אם כי, היא לא תצליח להדיח מראש הרשימה את קודמה, דיוויד קמרון, שפילס את דרכה לדאונינג 10 במחיר הטלת בריטניה למשבר הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, איום על האחדות הבריטית ואיום נוסף על עתיד המפלגה השמרנית, אחרי ששלח את המצביעים למשאל עם בנושא הברקזיט.

מיי היא ראש הממשלה השמרני הרביעי ברציפות – אחרי מרגרט ת'אצ'ר, ג'ון מייג'ור וקמרון – שמודח בשל השאלה האירופאית. הנושא הזה – יחסי בריטניה ואירופה – ימשיך להטריד את המערכת הפוליטית גם בשנים הבאות, הרבה אחרי שבריטניה תפרוש או תישאר באיחוד האירופי.

בובת קרנבל נגד תריזה מיי והברקזיט (צילום: AP Photo/Martin Meissner)
בובת קרנבל נגד תריזה מיי והברקזיט (צילום: AP Photo/Martin Meissner)

לאף אחת משתי האופציות אין רוב ברור בקרב הציבור, ומשאל העם שנועד להסיר את השאלה הזו מסדר היום הציבורי ולפתור את המפלגה השמרנית מאיום המפלגות הימניות יותר, רק החריף את הבעיה.

הנושא הבוער הוא לא רק ברקזיט, אלא ההבטחה שהופרה בעיני המצביעים בעד העזיבה. הזעם הזה, נגד חברי הפרלמנט – האליטות, כביכול, שמסרבות לבצע את "רצון העם" – יזין שנים ארוכות של חוסר שקט חברתי ופוליטי.

מיי תישכח במהירות שיא. בסוף השבוע יעסקו באישיותה הבעייתית, חוסר יכולתה להתפשר, ליצור חברויות, לנהל משא ומתן או לנהל מערכת בחירות. היא היתה שרת פנים יעילה שנתפסה כישרה, אבל המעבר לדאוניג 10 היה מעבר לכוחותיה. היא ניכרה את הקו המתון במפלגתה, מיהרה להפעיל את סעיף 50 שהכריז על עזיבת האיחוד, ויצאה למערכת בחירות מהעלובות ביותר שנראו במערב אירופה, ואיבדה בה את הרוב בפרלמנט.

תריזה מיי לאחר הודעת ההתפטרות (צילום: AP Photo/Alastair Grant)
תריזה מיי לאחר הודעת ההתפטרות (צילום: AP Photo/Alastair Grant)

ועדיין, ברגע שייבחר מחליף, היא תיעלם מהתודעה כמורה מחליפה חסרת ניסיון מול כיתה פרועה במיוחד, או מאמן שנזעק להציל קבוצת תחתית כושלת והתגלה כגרוע אפילו מקודמו. מיי נכשלה בטיפול במשבר, אבל ברקזיט גדול ממנה וכל עוד המערכת הפוליטית תדבוק בשקרים שהיא מספרת לעצמה, בריטניה לא תתקדם לקראת פתרונו.

ברקזיט הוא הבטחה בלתי אפשרית, ניסיון לרבע מעגל, לאלף חד-קרן, לצאת מהוטל קליפורניה

ברקזיט הוא הבטחה בלתי אפשרית, ניסיון לרבע מעגל, לאלף חד-קרן, לצאת מהוטל קליפורניה. הוא אפשרי, אבל במחיר השתעבדות של המערכת הפוליטית והשירות הציבורי למאמץ של כעשור להיערכות ליום הזה – וכל זאת במחיר ברור של פגיעה בכלכלה ובאזרחים. הוא אפשרי כמו קטיעה עצמית של יד ללא הרדמה, וגם אז השאלה של הגבול בין צפון לדרום אירלנד תישאר לא פתורה.

ניתן להגיע להסכם, אבל אז יכריזו תומכי הקו הקשה שזה לא ברקזיט אמיתי – כפי שקרה בפרלמנט שלוש פעמים. האפשרות ההולכת ומתגברת של עזיבה ללא הסכם – למרות איום של השבתת המשק, מחסור בתרופות, הפיכת חבל קנט למגרש חניה למשאיות בדרך לנמל דובר, והפיכת בריטניה לתלויה בגחמותיו של דונלד טראמפ – גם היא לא תהיה פתרון קסם. גם אז יהיו הסכמים ומשאים ומתנים ארוכים ומייגעים, וכל זאת עבור חלום פוסט אימפריאלי על גדולה.

ומעבר לכך: החלום על הבוקר שאחרי ברקזיט, שבו יתעוררו התושבים ויגלו שכל המהגרים – אלו ממזרח אירופה וממערבה, וגם סתם כאלו שלא מהאיחוד האירופי אבל עם מבטא מצחיק ועור כהה מדי – נמצאים בדרכם לשדה התעופה, יהפוך מייד למפח נפש. בריטניה לא תחזור להיות ארץ לבנה נטולת זרים ששולטת בשני שלישים מהעולם (מה גם שהיא לא היתה כזו מעולם, אבל זה סיפור אחר).

בהחלט ייתכן שבסופו של התהליך, כלומר בתחילת סופו, ייגשו תושבי בריטניה למשאל עם נוסף, שבו הם יבחרו בין עזיבה ללא הסכם או הישארות. בין אסון כלכלי וחברתי לבין שסע עמוק, תחושת נבגדות וזעם עצום שילובה על ידי פוליטיקאים קיצונים.

עד אז צפוי מאבק מנהיגות במפלגה השמרנית, שכרגע בוריס ג'ונסון, שר החוץ לשעבר, הוא המועמד המוביל בו, ובהמשך מערכת בחירות לפרלמנט ומו"מ מחודש עם מנהיגי האיחוד האירופי על הסכם עזיבה. כל זאת ללא רוב בפרלמנט.

כרגע תאריך היעד הוא 31 באוקטובר, ערב ״ליל כל הקדושים״, על התחפושות ותוכניות האימה בטלוויזיה. הבדיחה הזו כבר כותבת את עצמה. זהו משבר שדורש מנהיג בסדר גודל צ'רצ'ליאני, או לפחות מודרינסט כמו טוני בלייר, וכרגע לא נראה אחד כזה באופק.

בוריס ג׳ונסון. כנראה ראש הממשלה הבא של בריטניה (צילום: Peter Byrne/PA via AP)
בוריס ג׳ונסון. כנראה ראש הממשלה הבא של בריטניה (צילום: Peter Byrne/PA via AP)

קשה להתנבא מה יוליד יום במערכת הפוליטית הבריטית. ברקזיט משנה את דפוסי ההצבעה, מטיל אימה על חברי הפרלמנט וראשי המפלגות, ומציב איום על הכלכלה והשלמות של בריטניה. ועדיין, הנה הימור שכבר עלה ברשתות החברתיות: תושבי בריטניה עוד יתגעגעו לאותה ראשת ממשלה כושלת, נטולת כישורי יחסי אנוש וחסרת יכולת לטפל במשבר העצום שאליו הושלכה.

בהחלט ייתכן שבעתיד הקרוב ראש ממשלת בריטניה יהיה בוריס ג'ונסון, אותו שוטה הכפר, אורן חזן משכיל, אדם נטול עמוד שדרה אידאולוגי, נוכל רב קסם ושר חוץ מחפיר. או ג'רמי קורבין, קומוניסט זקן שמתעב את האיחוד האירופי, בז לערכי המערב, אנטישמי מוצהר וחבר נפש לכל טרוריסט מזדמן. כבר עכשיו אנגליה הולכת ומתעפשת, מסתגרת ומתנכרת. זה רק צפוי להחריף.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 763 מילים. מחכים לתגובתך.
גיא זהר גיא זהר
  • הפוליטיקה של האוכל – מסעדות מזרחיות (צילום: רן בירן)
    רן בירן
  • הפוליטיקה של האוכל – מסעדות מזרחיות (צילום: רן בירן)
    רן בירן
  • הפוליטיקה של האוכל – מסעדות מזרחיות (צילום: רן בירן)
    רן בירן
  • הפוליטיקה של האוכל – מסעדות מזרחיות (צילום: רן בירן)
    רן בירן
  • הפוליטיקה של האוכל – מסעדות מזרחיות (צילום: רן בירן)
    רן בירן
  • הפוליטיקה של האוכל – מסעדות מזרחיות (צילום: רן בירן)
    רן בירן

ארוחת שבת מלחמת התרבות הוכרעה במטבח. המזרחים ניצחו

"בישראל מתחוללת לכאורה מלחמת תרבות, אבל המערכה הוכרעה כבר מזמן - בצלחת" ● פרופ' ניר אריאלי מסביר כיצד האשכנזים המציאו את "המטבח המזרחי", ואיך המזרחים הצליחו להפוך בזכותו לקבוצה החזקה בארץ ● מהיום לא תוכלו לאכול סביח בלי לחשוב על פוליטיקה

שעת ערב מוקדמת בדוכן הסביח של עובד בגבעתיים. בתור הארוך חתך רוחבי של אזרחי ישראל: היפסטרים, יקים זקני השכונה, אמהות עם עגלות ילדים, נערות במדי בני עקיבא, וגם ישראלי המתגורר בניו ג׳רזי, שזה "הדבר הראשון שהוא עושה בישראל, סביח אצל עובד. שנה אחר שנה, ביקור אחר ביקור".

נראה שאין צורך להציג את עובד דניאל. הדוכן שלו הוא סוג של אתר מורשת, אייקון של אוכל רחוב מזרחי. יש עליו ערך בויקיפדיה. הוא זכה לאזכורים בתכנית המקבעת את הקנון הישראלי החדש, "ארץ נהדרת", כמו גם אצל המתחרות.

ומעל הכל, עובד מחזיק בסימן רשום על שפה מיוחדת שפיתח, כשהוא עמל על בניית הפיתה המפורסמת שלו, שכולה ביסודות ארוחת השבת של המטבח העיראקי: ״לחצל״ (חציל), ״לטחן״ (טחינה), ״לבצל״ (בצל לבן) וכמובן ״כמה וכמה בדרבי״, ובעברית: עמבה מול סחוג אדום, אליו נגיע בהמשך.

הפוליטיקה של האוכל – מסעדות מזרחיות (צילום: רן בירן)
לחצל, לטחן, לבצל. הסביח המפורסם של עובד (צילום: רן בירן)

אך מעבר לפולקלור, אין כמו הדוכן של עובד לייצג את הסיפור של המטבח העדתי "המזרחי" בארץ. אבל לפני שנסתער על חצי מנת סביח (נראה אתכם אוכלים יותר ונשארים בחיים), פרופ׳ ניר אביאלי, רוצה לקפוץ לדוכן השכן. הכה ישראלי.

"אם מישהו היה שואל אותי ׳מה המנה הישראלית האולטימטיבית, האייקונית׳, הייתי עונה 'שניצל בפיתה, עם חומוס חריף וסלט'. בניגוד לפלאפל, שניצל מכינים בבית, אבל קונים גם בחוץ. הוא בכל מקום. חוץ מטבעונים וצמחונים, אני לא מכיר אנשים שלא אוהבים אותו. יש אפילו קטגוריה שנקראת 'צמחונים חוץ משניצל'".

ברצינות?

"הסבירו לי: זה עטוף, לבן, אין בזה דם וזה לא נראה כמו בשר".

מה סוד השניצל בפיתה?

"הוא מעיד מה זה להיות ישראלי ב 2019: הליבה היא אירופה – שניצל. אמנם מעוף, ולא מאחורי חזיר, כמו באוסטריה. אבל היא עטופה בשכבות מזרחיות: חומוס, חריף ופיתה – כיס פחמימתי שמכיל ונושא בתוכו מזונות אחרים.

"כלומר, השניצל האירופאי מתחפש למשהו אחר".

אם השניצל בפיתה הוא המנה הישראלית האולטימטיבית, איפה עומד הסביח?

"בעיני, סביח זו המנה המזרחית האולטימטיבית. משהו קטן, פשוט, על הדרך. יש מונח בשם 'לאומיות בנאלית'. אתה מוקף בסמלי לאומיות שאתה לא מודע אליהם. לא הדגל אמריקאי שמונף על תורן בגובה 200 מטר ובגודל חצי דונם, אלא דגל דרדלה שתלוי בכניסה לסניף דואר קטן באפ סטייט ניו יורק.

"פה, הלאומיות הבנאלית היא לא סמל המנורה בכניסה לכנסת שלוקחים כל ילד לראות, אלא המנורה בסמל של בית"ר. ומהבחינה הזו, הסביח עובד בפולסים הקטנים האלו. מכיל את הטקסט המזרחי בעדינות, לא בפטיש חמש קילו".

אפשר להגדיר בכלל מה זה "אוכל מזרחי"?

"כדי לענות על השאלה 'מה זה אוכל מזרחי', צריך לשאול מה זה מזרחי. מזרחיות היא קטגוריה חברתית שהממסד בישראל, האליטה האירופאית, יצר בשנות החמישים. זו לא קטגוריה אונטולוגית. לא משהו שקיים".

כלומר?

"הממסד לקח אנשים ממספר עצום של ארצות – ממרוקו בקצה המגרב ועד מרכז אסיה ואיראן, וכן ממגוון עצום של תרבויות, מעמדות, רמות השכלה ומודרניזציה – כפריים ועירוניים, חקלאים ומשכילים, עולמות שונים לחלוטין.

"ואז הוא אמר להם: 'כולכם אותו דבר, וכולכם לא משהו'.

"בתקופת עליית ההמונים הכניסו אותם לכור ההיתוך וזרקו לפריפריה. האליטה האשכנזית עשתה שימוש במושג 'מזרחיים' כדי להבנות את עצמה כמערבית.

"יהודי מזרח אירופה, שהיו אז ההגמוניה בארץ, אימצו את התפיסה האוריינטליסטית של המאה ה-19, ובכך חילצו עצמם מהקטגוריה שהם שויכו אליה ע"י יהודי מרכז אירופה: האוסט יודן (יהודי המזרח). עכשיו העולים מארצות ערב הם האוריינטליים, הפרימיטיביים. קראו להם 'אחינו בני עדות המזרח'".

ילדים עולים בעלית, 1949 (צילום: לע"מ)
"יהודי מזרח אירופה, שהיו ההגמוניה, אימצו את התפיסה האוריינטליסטית". ילדים עולים בעלית, 1949 (צילום: לע"מ)

נשמע כמו מחלה שצריך להילחם בה.

"זרם המעמקים כאן הוא הגזענות, ה'מרוקו סכין'. והנימוקים מגוונים: לא רצינו להביא את היהודים האלו, הם לא בשלים לעליה, אין להם אידאולוגיה ציונית. הם לא מוכנים לאמץ אתוס של סוציאליזם ומודרנית, אבל נאלצנו להביא אותם.

"ולכן, אין ברירה אלה לתקן אותם. תיקון שייעשה דרך כור ההיתוך. ניקח את כולם, נכניס לסיר וניצור משהו חדש. חדש? אשכנזי. זה הבלוף של כור ההיתוך".

זו מחיקה מוחלטת.

"אני לא חושב שהייתה קונספירציה או רוע לב, אלא טיפשות ואילוצי השעה. צריך להבין את ממדי פרויקט קליט העלייה: 600 אלף ישראלים, רובם מהגרים ממזרח ומרכז אירופה, שצריכים לקלוט מיליון איש. וזו הייתה מדינה קטנה וענייה.

"ההצלחה של המזרחיות מדהימה: תוך שני דורות נוצרה קבוצה חדשה עם זהות אתנית משותפת, מודעות פוליטית מאוד חזקה, ותחושת סולידריות. יש להם תרבות ומטבח שניצח מקיר לקיר"

"הנטייה הטבעית של בני אדם היא לחשוב שהקבוצה שלהם טובה יותר מקבוצות אחרות. כאנתרופולוג, אני חושב שאין דבר יותר טבעי מגזענות. קבוצה שלא חושבת שהיא יותר טובה מהאחרות – נעלמת. תפקידנו כאנתרופולוגים להסביר שלגזענות אין בסיס – זו המצאה של בני אדם – ושזאת תופעה שלילית ומסוכנת".

מצד שני, המערב אף פעם לא אדיש כלפי המזרח.

"אדוארד סעיד לימד איך אוריינטליזם הוא סוכריית רעל: מצד אחד יש את כל הקסם – הבזאר, הצבעים, הריחות, המוזיקה, הריקודים, האוכל. אבל זה עולם כאוטי, לא רציונלי. עולם של רגש, גוף. מיניות שצריך לנהל אותה".

היום, המזרחיים רואים את עצמם כשבט גדול.

"ההצלחה של המזרחיות היא מדהימה: תוך שני דורות נוצרה קבוצה חדשה עם זהות אתנית משותפת, מודעות פוליטית מאוד חזקה, ותחושת סולידריות. בנוסף לזהות המשותפת, יש להם תרבות ומטבח שניצח מקיר לקיר.

"ולמה הם מתעקשים לדבר על ים תיכוניות, ולא על מזרח תיכוניות? כי אנחנו לא כמו הערבים. והיום זו הקטגוריה החזקה והמשמעותית בישראל, למרות שההנהגה של הליכוד אשכנזית. זו הצלחה אדירה".

הם גם יכלו להישאר מפולגים.

"ברגע שאתה מפשיט מכל אפשרות כלכלית, השכלתית, תרבותית – יצרת חלל. קנבס לבן שאפשר לצייר עליו. והציור שנוצר הוא המזרחי".

ואם נחזור לסביח.

"זו דוגמה לאופן שהמטבח המזרחי פועל: זו לא מנה עיראקית, המציאו אותה פה. המוטיב לכאורה עיראקי, אבל הסביח לוקח כל מיני אלמנטים מזרחיים נוספים: חריף תימני, אריסה צפון אפריקאית. לכן עובד בעיני הוא ניצחון המזרחיות".

איך פיתה אחת עם חציל מטוגן יכולה להסגיר כל כך הרבה על המרקם הפוליטי והתרבותי של החברה? אל תזלזלו בסביח. "בעיני, הזירה הקולינרית לא מודעת לעצמה", מדגיש אביאלי.

"היום בישראל מתחוללת מלחמת תרבות דרמטית, כשמירי רגב היא אחת מנושאי הדגל שלה. אבל במטבח המלחמה הוכרעה כבר מזמן: המטבח הישראלי הוא מזרחי. לא מרוקאי, לא תימני. לא פרסי, מזרחי"

"אנשים אוכלים ולא חושבים על המשמעות. לא רואים שאוכל הוא נשא של תרבות, פוליטיקה וזהות אתנית. אכילה היא עניין רפלקסיבי בהקשר של גוף, ואנשים חושבים על קלוריות ועל דיאטה כל הזמן, אבל לא על פוליטיקה. לכן, זו זירה שניתן לזהות בה תהליכים שלא מתרחשים בזירות אחרות. אוכל מקדים בשלושה צעדים את מה שמתרחש בזירה העכשווית".

מירי רגב במימונה, 2019 (צילום: פלאש 90)
"אנשים לא רואים שאוכל הוא נשא של תרבות, פוליטיקה וזהות אתנית". מירי רגב במימונה, 2019 (צילום: פלאש 90)

אז מה אתה רואה?

"היום בישראל מתחוללת מלחמת תרבות דרמטית, כשמירי רגב היא אחת מנושאי הדגל שלה. אבל במטבח המלחמה הוכרעה כבר מזמן: המטבח הישראלי הוא מזרחי. לא מרוקאי, לא תימני. לא פרסי, מזרחי. כל אחת מהקבוצות תרמה מרכיב.

"המרוקאים קוסקוס, תוניסאים סנדוויץ' תוניסאי, הלובים מפרום, עיראקים קובה. דווקא המטבח הפרסי המדהים, העשיר בצורה בלתי רגילה, נשאר כמעט בחוץ".

והם רבים ביניהם על ההנהגה.

"לא נהרוג אחד את השני בקרב איזה קוסקוס יותר טעים – מרוקאי או תוניסאי. אבל האמירה 'האוכל שלנו יותר טוב', מכילה את האמירה 'אנחנו יותר טובים'".

איזה קשר מתקיים בין המטבח המרוקאי שאנחנו מכירים לזה בארץ המקור?

"המטבח המרוקאי המסורתי הרבה יותר מורכב. מה הגיע לכאן? קוסקוס. מי היום מגיש תבשילי טאג'ין, מפאר המטבח המרוקאי? רק מסעדות שף. אם השפים יחקרו את המטבח העדתי שלהם, הם ייחשפו למטבח בן מאות שנים. זה מאפשר חתירה לעומק תרבותי, היסטורי במקום שמאוד הושטח".

אחד אלמנטים הכי מובהקים של המטבח ה"מזרחי" הוא החריף. בסביח מצאנו אותו גם בעמבה וגם בסחוג.

"החריף הופך למרכיב של זהות. אני זוכר שבצבא, ובמיוחד בארוחת שישי, האוכל היה חריף מדי לטעמי. דיברתי עם טבחים. הם אמרו 'זה אנחנו'. מסתבר שביום שישי נשאר תורן, והוא מתבל את האוכל כמו בבית. זה לא בא מרצון לנקמה באשכנזים, כפי שחלק מהחיילים חשבו, אלה מרצון לבשל לפי הטעם שלהם".

החריף לא חתם בלעדיות אצלנו.

"החריפות מקושרת בתרבויות רבות לגבריות. מכיוון שאחד המרכיבים במאבק הבין-עדתי הוא על כוח וגבריות, החריפות הופכת להיות אישו. לאכול חריף זה מבחן אומץ, גם ילדים משתתפים בו.

"אבל החריף קיבל בישראל עוד משמעות: הוא מאפיין אוכל עם טעם וריח".

עולים חדשים אוכלים בחדר האוכל במחנה העולים "שער עלייה", ליד חיפה (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)
עולים חדשים אוכלים בחדר האוכל במחנה העולים "שער עלייה", ליד חיפה (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

ועדיין, מנעד האוכל של כל עדה ועדה מצומצם לעומת המקור.

"תוניסאים שראיינתי למחקר על 'אוכל ביתי' אמרו על האוכל המרוקאי: 'אין להם ממש מטבח. מה יש להם – רוטב אדום וזיתים מבושלים?'

"במקור אלו זיתים כבושים עם ארומה, שבושלו בעגבניות טריות וקיבלו תיבול עדין. בישראל אלה זיתי חרוזית מקופסה, שמוסיפים להם רסק עגבניות משומר וכף של כורכום ופפריקה ומשהו חריף, והנה מנה מזרחית.

"המקום היחיד שבו אפשר לאכול אוכל מרוקאי, תוניסאי או פרסי נפלא, הוא אצל חברים בבית בשישי בערב. איפה תאכל קוסקוס שהוא כמו לאכול ענן עם כפית?".

היכן נוצר השיבוש?

"אוכל מסורתי הוא עתיר עבודה. ברגע שאתה לא מאפשר את הזמן הזה – הרי העולים היו צריכים לעבוד ולהתפרנס – ויש אפשרות לקיצורי דרך כמו אבקת מרק, רסק עגבניות ואבי אבות הטומאה, קוסקוס אינסטנט – נוצרה המרה.

"מצד שני, תראה מה קרה עם העולים הכורדים במושבים בהרי יהודה. אמנם הנוף שונה מזה של כורדיסטן, אבל הם חקרו וגילו עשבי בר מקומיים לבישול, והטמיעו אותם במטבח שלהם, שבמקור היה בנוי על שימוש נרחב בעלי בר".

מסעדת עזורה (צילום: נתי שוחט/פלאש90)
מסעדת עזורה (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

"עם השנים, מותגו המסעדות המגישות אוכל 'מזרחי' כמסעדות פועלים, למרות שהיום לא תמצאו בהן שום פועל: יהודי, ערבי, מאפריקה או מהפיליפינים.

"למיתוג הפועלי יש משמעות. פועל, לפחות לפי הדימוי הישן, לא אוכל אוכל יקר או מפונפן. הוא גם לא יישב שעות, אלא יבלע את האוכל וירוץ להמשך יום העמל.

"אוכל מזרחי בישראל לא יכול להיות יקר, הוא אמור להיות זול. שאל אותי פעם שף במסעדה איטלקית: 'היית מציע נישואים לחברה שלך במסעדה מזרחית?'.

"למה לא? בצרפת, להציע נישואים במסעדה מרוקאית יכול להיתפס כמחווה פנטסטית. אבל בישראל, המזרחיות מוגדרת כנחותה. 50 שקל, 60 שקל לארוחה. לא יותר. התמחור הוא לא לפי רמת הקולינריה, אלא נגזר ממעמד המבשלים והמטבח. בגלל שאוכל מזרחי חייב להיות זול, אתה לא יכול לשדרג אותו".

רפי כהן (צילום: משה שי פלאש 90)
"רק אחרי שהוא כבש את המטבח הצרפתי". רפי כהן מבשל במרוקאית (צילום: משה שי פלאש 90)

אבל רפי כהן הקפיץ את האוכל המרוקאי לפסגות שמעולם לא היו פה.

"תראה מתי הוא עשה את זה: רק אחרי שהוא כבש את המטבח הצרפתי. הוא לא הגדיר את עצמו קודם כטבח או כשף מרוקאי. יש פה מסלול אורגני: רק אחרי שקיבל את ההכרה על שליטה במטבח הצרפתי, התפנה לחקור את את המטבח של סבתא שלו ולהגיש אותו בפרשנות שלו".

ועדין, רוב השפים המובילים בישראל הם מזרחיים. חיים כהן, ישראל אהרוני, יוסי שטרית, אורי נבון, מושיקו גמליאל, ברק אהרוני.

"יש בסוציולוגיה הישראלית מונח שנקרא מסלול עוקף אליטות. ואני אקרא לו מסלול עוקף אשכנזים. מסלולי מוביליות חברתיות שפתחו מזרחיים מוכשרים יותר, עם מוטיבציה גדולה או מזל – כדי לעקוף את המיינסטרים האשכנזי מבוסס תעודות – בית ספר טוב, יחידת עילית בצבא, אוניברסיטה.

"מה המסלולים? כדורגלנים, זמרים מזרחיים, מפקדים בצבא ושפים".

למה דווקא המקצועות האלו?

"זה קשור לגוף, לא לשכל. זה עדיין במשחק של האוריינטליזם. למשל, בצבא. מתי המזרחיים פורצים קדימה? רק כשצה"ל והקרביות מאבדים מקסמם, ובני האליטות הולכים ליחידות צווארון לבן כמן 8200, שיובילו אותם הישר להייטק. רק אז מתפנה מקום למזרחיים ביחידות הקרביות ובקצונה הבכירה".

אייל גולן מופיע בכנסת (צילום: הדס פרוש פלאש 90)
"יש בסוציולוגיה הישראלית מונח שנקרא מסלול עוקף אליטות". אייל גולן מופיע בכנסת (צילום: הדס פרוש פלאש 90)

מזרחי או לא, בסופו של דבר עולים מארצות ערב הרי בישלו את הגרסה הכשרה של אוכל העוני בארץ מוצאם.

"הערבי נתפס בישראל כאויב. לא אויב נאור ומתוקתק, אלא אויב נחות. הדמיון – למעשה, הזהות – בין האוכל המזרחי לערבי, מובילה את האוכל המזרחי לקטגוריה של האוכל הערבי. אוכל שהוא מושך כחוויה אקזוטית, אבל 'פרימיטיבי' ו'נחות'.

בפירמידה האין סופית הזו, איזו קבוצה אתנית נמצאת בתחתית?

"אנשים לא ישלמו על מנה אתיופית יותר מ-30 שקל. בארה"ב, למשל, האוכל האתיופי נחשב לטרנד לוהט. ארוחה יכולה להגיע ל-100 דולר. האתיופים שם אינם צאצאי העבדים, אלא מהגרים חדשים ואנשים חופשיים.

"באחת העונות של 'מאסטר שף, אייל שני טעם מנה של מתמודדת אתיופית, ואמר: 'זה אוכל של מכשפה'. הוא היה מוקסם, מצד אחד. מצד שני, היא שחורה ואתיופית. מה הוא יגיד: 'אוכל של שלגייה'?".

הפוליטיקה של האוכל – מסעדות מזרחיות (צילום: רן בירן)
קובה מטוגנת נפלאה. צ'וצ'י הירושלמית (צילום: רן בירן)

5 מסעדות מזרחיות מומלצות

חנן מרגילן: הסועדים המקומיים לא ממש נחשפו למטבח הבוכרי/אוזבקי החשוב, אבל "חנן מרגילן" בשכונת שפירא התל אביבית תעשה את העבודה. ממרק הדושפרא, דרך הבחש (תבשיל אורז ועשבי תיבול וכבד) ועד הקבב הנצלה על גריל פחמים ומוגש על בצל לבן מוחמץ. מסילת ישרים 15, תל אביב. 03-6873984

פינוקי האוכל של כרמל: השוק של נתניה הוא אימפריית האוכל הטריפוליטאי. ומעל כולם, "כרמל", שמגישה – חוץ מקוסקוס נהדר – גם תבשילים שנעלמו מהמפה. למשל, קיבה ממולאת חלקי פנים. היהלום 5, נתניה. 09-8329895

עזורה: שורה של סירים גדולים על פתיליות, ובהם תבשילים מזרחיים שמטופלים היטב. בירושלים זו אחת המסעדות האהובות בשוק מחנה יהודה. אלרן שרפלר, הבן של עזרא, הביא את הבשורה לתל אביב ושכלל אותה: מארטישוקים טריים ממולאים בלוקוס ועד סופריטו בקר. מקווה ישראל 1, תל אביב. 03-5015050

הסנדוויץ׳ של צ׳וצי: בשכונת קרית מנחם בירושלים מגישים את האוכל המזרחי הכי טעים בארץ. כל מנה שיוצאת מהסירים או הצ'יפסר מופלאה מקודמתה. אורז שעועית (אחת המנות הירושלמית המובהקות ביותר), במיה, קובה מטוגנות נפלאה, וכמובן השניצל המפורסם של המקום. דהומיי 14, ירושלים. 02-6424444

סלימי: אין רשימת מסעדות פועלים/מזרחיות בלי פרסית אחת כשרה ומנצנצת. אנחנו נאמנים ל"סלימי" בשוק לווינסקי, שמגישה את הגונדי הטעים בעיר, שיפודים במרינדות פרסיות, אורז בלתי נשכח בשני צבעים ותבשיל חורשט סבזי (שעועית, עשבים ולימון פרסי). נחלת בנימין 80, תל אביב. 03-5188377

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,947 מילים. מחכים לתגובתך.
נשות הכותל (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)
AP Photo/Sebastian Scheiner
ישראל מאבדת את אמריקה

הברית בין ישראל ליהדות ארה״ב הגיעה לנקודת רתיחה

יהודי ארצות הברית הבינו שהכוח שלהם הוא בכמות ● התוצאה: כולם מתקבלים שם בבתי הכנסת - הומואים, לסביות, טרנסג'נגדרים, ילדים למשפחות מעורבות וגם רפורמים, רחמנא ליצלן ● עכשיו הם יוצאים נגד הממסד הדתי השמרני בישראל

שני המועמדים לראשות ממשלת ישראל – בנימין נתניהו ובני גנץ – המריאו בשיאה של מערכת הבחירות האחרונה לארצות הברית, כדי להופיע בכנס של השדולה היהודית החזקה ביותר בעולם, איפא"ק.

נתניהו אמנם ניצל את הביקור כדי להיפגש עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ואף לא נאם בסוף בפני באי הוועידה בשל ההסלמה שאירעה באותה עת בדרום. אולם, עצם ההחלטה של השניים לנטוש את מערכת הבחירות בישראל ליממה קריטית מעידה על חשיבותו של המוסד הזה.

בני גנץ נואם באיפאק, 2019 (צילום: AP Photo/Jose Luis Magana)
בני גנץ נואם באיפאק, 2019 (צילום: AP Photo/Jose Luis Magana)

עם זאת, השנה – בשונה משנים קודמות – נדמה כי גם נתניהו וגם גנץ ביקשו לפנות לקהל בישראל מעל ראשיהם של יהודי ארצות הברית, ולחזק (נתניהו) או ליצור יש מאין (גנץ) את תדמיתם כמנהיגים בינלאומיים, מבלי לתת מענה של ממש לנושאים שבאמת מעסיקים בימים אלה את יהודי ארצות הברית.

תפוח האדמה הלוהט הזה יהיה בין הסוגיות הראשונות שבהן יצטרך נתניהו לטפל, אם וכאשר יצליח להקים ממשלה חדשה, בצל החקירות נגדו.

"תפקידי הוא לפתוח דלתות ליהדות"

מי שרוצה להבין את הקרב המתנהל על אופיה של יהדות ארה״ב, ועל אופיו של הקשר הזה עם ישראל, מוזמן לבקר בבית הכנסת הרפורמי "רודף שלום", הממוקם לא רחוק ממטה ה-CIA, בפרבר של וושינגטון הבירה.

בקומפלקס המרשים, שקירותיו מעוטרים בצילומי ישראל, מתפללים 5,000 איש מ-1,700 משפחות, שב-700 מהן אחד מבני הזוג אינו יהודי.

"אני ציונית מהשמאל ומאוד חשוב לי לבנות קשרים עם ישראל. יש לנו דעות מגוונות על ישראל, ותפקידי הוא לפתוח אליה דלתות רבות ככל האפשר", מסבירה אמי שוורצמן, הרבה של בית הכנסת ב-18 השנים האחרונות. "למשפחות מעורבות, שמגדלות את ילדיהן כיהודים לכל דבר, אני אומרת: תודה רבה לכם.

"אני אומרת להם תודה, כי כל אלה שמגיעים לבית הכנסת, החליטו להיות יהודים ולגדל את ילדיהם כיהודים"

"אני אומרת להם תודה, כי כל אלה שמגיעים לבית הכנסת, החליטו להיות יהודים ולגדל את ילדיהם כיהודים. הבעיה היא עם אלה שמגדלים את ילדיהם מחוץ לבית הכנסת וללא הדת היהודית, כי אותם אנחנו מאבדים".

הדרך לגיבוש תפיסה יהודית פלורליסטית לא הייתה פשוטה גם עבור שוורצמן. "בשנת 1990, כשקיבלתי את ההסמכה, סירבתי לנהל טקסי נישואים מעורבים", היא אומרת. "רק ב-2008 שיניתי את דעתי, והגעתי למסקנה, שאם אנשים מחליטים לקיים בית יהודי, צריך לעמוד לצידם, ולחזק את הקשר שלהם ליהדות.

"היום אני מחתנת גם זוגות גאים. יש לנו בבית הכנסת משפחות עם שני אבות או שתי אמהות ותלמידים טרנסג'נדרים וגם תאי השירותים שלנו מותאמים אליהם. כולנו נבראנו בצלם אלוהים, ואנחנו חייבים לכבד את האנושיות. אני פועלת מתוך דאגה לעתיד העם היהודי, ולא אכפת לי מה חושבים האורתודוקסים".

אבל לצעירים שגדלו והתחנכו כיהודים רפורמים אצל הרבה שוורצמן, בהחלט אכפת מה חושבים. כשהם מגיעים לביקור בארץ, הם מגלים כי האורתודוקסים השולטים ברבנות בישראל, אינם מכירים ביהדותם.

כך קרה לדב כהן, בן 24, בוגר אוניברסיטת אוהיו ותושב העיירה וינה במדינת וירג'יניה, שהגיע לישראל עם "תגלית" – תכנית במימון משותף של ממשלת ישראל ותורמים אמריקאים, המביאה צעירים יהודים אמריקאים לביקור קצר בארץ.

"גיליתי שלמרות ששני הוריי יהודים, אני לא אוכל להתחתן בישראל, בגלל שאני רפורמי ולא מכירים ביהדות שלי. מאז, קשה לי לראות את ישראל כמדינה של העם היהודי"

"כשהגעתי לישראל גיליתי שלמרות ששני הוריי יהודים, אני לא אוכל להתחתן בישראל, בגלל שאני רפורמי ולא מכירים ביהדות שלי. מאז, קשה לי לראות את ישראל כמדינה של העם היהודי. זו רק מדינת היהודים האורתודוקסים".

מסובך עוד יותר הוא סיפורם של ילדי בני זוג מעורבים. דניאל סיאנס, 24, בת לאב יהודי ולאם נוצריה, גדלה כילדה בבית הכנסת "רודף שלום" ומתגוררת כיום בפרבר של וושינגטון. גם היא ביקרה בארץ עם "תגלית" וחזרה לארה"ב בהלם. דניאל היא בתם של זוג דיפלומטים העובדים במשרד החוץ האמריקאי, ונדדו במשך השנים במסגרת שליחויות ברוסיה, רומניה, פורטוגל, קובה ופולין.

"ישראל היא מדינה נהדרת וכולם היו מאוד ידידותיים", היא אומרת, "אבל היה לי עצוב לגלות שהיהדות שלי לא מקובלת דווקא בישראל".

ילדים ישראלים מקבלים את פניהם של עולים חדשים מארה"ב, 2004 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)
ילדים ישראלים מקבלים את פניהם של עולים חדשים מארה"ב, 2004 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)

סם רסן, סטודנט בן 20, סייר בישראל לפני חמש שנים במסגרת משלחת של בית הכנסת. כשביקר בכותל, החל רב שהיה שם לכרוך תפילין על ידו, ותוך כדי שאל אותו אם אמו יהודיה. סם השיב לו שאביו יהודי, ונדהם מתגובת הרב.

"באותה השנייה הסיר הרב את התפילין מהיד שלי והסתלק", הוא משחזר. "הרגשתי מושפל ולא רצוי. אני תומך גדול של ישראל ואהיה הראשון להגן עליה בקולג' מול ה-BDS, אבל עצוב לי לחשוב שאני לא רצוי בישראל".

המספרים מדברים בעד עצמם

"רודף שלום" נוסד 12 שנה לפני מדינת ישראל, ובדומה לבתי כנסת אחרים בארה"ב, הוא מהווה מרכז קהילתי ליהודים. פועלים בתחומו גני ילדים, בית ספר ביום ראשון ותנועת נוער. עם המתפללים שם נמנים ראש ארגון היהודים במפלגה הרפובליקנית מט ברוקס; ראש מטה סגן הנשיא דיק צ'ייני, סקוטר ליבי; עיתונאים בכירים; וכן אנשי ממשל שכיהנו תחת קלינטון, בוש הבן ואובמה.

אבל המרכזיות של בית הכנסת בהוויה המקומית, אינה הסיבה היחידה לכך שהמציאות בישראל יוצאת דופן בעיני הצעירים מ"רודף שלום".

במקרה הזה, המספרים מדברים בעד עצמם:

התנועה הרפורמית היא התנועה היהודית הגדולה בארה"ב, שחולשת על 35% מהיהודים המתגוררים בה. זאת לעומת 18% קונסרבטיבים, 10% אורתודוקסים, ו-5% המשתייכים לזרמים קטנים יותר ביהדות. 30% אינם קשורים לשום זרם.

ברק ומישל אובמה חוגגים את חנוכה בבית הלבן (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)
ברק ומישל אובמה חוגגים את חנוכה בבית הלבן (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)

באופן כללי, בעוד שהיהדות האורתודוקסית שואפת לשמר את קיום המצוות ואת המסגרת ההלכתית, כפי שהיו לפני המודרניזציה במאה ה-19, הקונסרבטיבים (המסורתיים) והרפורמים (מתקדמים), מתאימים את עצמם לרוח הזמן.

עם זאת, ובאופן שעשוי להפתיע חלק מהישראלים, גם רבנים אורתודוקסים בארה"ב מהיחס של הרבנות בארץ לתנועה הרפורמית. אחד מהם הוא הרב ניסן אנטין, מבית הכנסת "בית שלום" בפוטומק.

"אני רב אורתודוקסי, אבל אני לא רב של יהודים אורתודוקסים בלבד", הוא אומר. "אני רב של כל היהודים. רבנים בארץ טוענים שהרפורמים אינם יהודים. זה כואב ולא נכון הלכתית. אינך יכול להיות לא יהודי רק בגלל הצורה שבה אתה מתפלל".

"בנוסף", מציין אנטיין, "הרב הספרדי הראשון, הרב עוזיאל, דיבר על זרע ישראל. אם האב יהודי והאם אינה יהודייה, הבן אינו יהודי, אבל הוא עדין זרע ישראל ויש לנו מחויבות לקרב אותו. אני לא מבין את הרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים שנשארים כל כך-פרו ישראלים, למרות היחס המעליב שהם מקבלים מהרבנות בארץ. "אני לא יודע איך הייתי מגיב, אילו היו מתייחסים אלי כך".

שליטה כמעט מובנת מאליה

עבור הישראלים, השליטה האורתודוקסית ברבנות כמעט מובנת מאליה, אבל היהודים האמריקאים מתייחסים לנושא אחרת. הם מסבירים כי דוד בן-גוריון הפקיד את השליטה בממסד הדתי בידי האורתודוקסים – על אף שהיו אז במיעוט מספרי בהשוואה לזרמים אחרים ביהדות – כדי להשיג את תמיכתם הפוליטית.

באמריקה, כאמור, יחסי הכוחות שונים לחלוטין. בית הכנסת "עדת ישראל", שהוקם בשנת 1869, מהווה את ספינת הדגל של הציבור הקונסרבטיבי בארה"ב, עם 5,000 מתפללים, שהם שמנה וסלתה של הקהילה היהודית בוושינגטון.

מדי שבת מתפללים בו אנשי ממשל וחברי קונגרס, ועם חברי הקהילה נמנות שתי שופטות בית המשפט העליון, רות ביידר גינזבורג ואלנה קגאן, ועיתונאים כמו עורך ״האטלנטיק״ ג'פרי גולדברג ופרשן ״הניו יורק טיימס״, דייויד ברוקס.

יהודים באמריקה (צילום: AP Photo/Cliff Owen)
יהודים באמריקה (צילום: AP Photo/Cliff Owen)

בבית הכנסת הלא-אורתודוקסי הזה נאם הנשיא אובמה לציון חודש המורשת היהודית בארה"ב במאי 2015, ובו גם ביקרו מנהיג זכויות האדם מרטין לותר קינג, הדלאי למה וראש ממשלת ישראל גולדה מאיר. ב"עדת ישראל" גם התקיים טקס הבר מצווה של יובל רבין, בעת שאביו, יצחק רבין, כיהן כשגריר ישראל בארה"ב.

מי שעומד בראש "עדת ישראל" הוא הרב גיל שטיינלוף, שם את האצבע על לב ליבה של הבעיה עבור יהודי ארצות הברית: "ההפרדה בין דת לפוליטיקה קדושה עבורנו", הוא אומר. "קשה לנו לראות את השחיתות והאפליה, את הכסף שמועבר למפלגות הדתיות, ואת המנהיגים הדתיים המעורבים בפוליטיקה.

"ההצהרות שמשמיעים בעלי כוח בישראל כלפי יהודים לא אורתודוקסים, הן כל כך קיצוניות לאוזניים של היהודים כאן, שאנחנו מרגישים כמו בני דת אחרת".

התחזית של שטיינלוף ביחס לישראל וליהודים בארצות הברית קודרת. "השחיתות והאחיזה החזקה שיש לחרדים על התהליך הפוליטי בישראל, וכן טשטוש הגבולות שבין דת ופוליטיקה, מאיימים על ישראל ועלינו כאן בארה"ב", הוא אומר.

רבים בישראל אינם רואים עין בעין עם שטיינלוף – הן במערכת הפוליטית, הן בממסד הדתי, והן בציבור, שהורגל לכך שאירועים קריטיים בחייו נשלטים על ידי הרבנות.

אבל על דבר אחד מסכימים כמעט כולם: הברית ההיסטורית בין ישראל לבין הקהילה היהודית החשובה בארצות הברית הגיעה לנקודת רתיחה קריטית.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,207 מילים. מחכים לתגובתך.

גל השריפות בארץ: 3 בני אדם נעצרו בחשד להצתה

לאחר תחקיר ראשוני ובניגוד לחשדות, השריפות לא נגרמו כתוצאה ממדורות ל"ג בעומר ● נזק כבד נגרם ליער בן שמן ● צוותי כיבוי קרקעיים הגיעו מקפריסין לישראל

לוחמי אש בקיבוץ הראל (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
Yonatan Sindel/Flash90
לוחמי אש בקיבוץ הראל

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

לפחות 10 בני אדם נפצעו בפיצוץ בעיר ליון בצרפת, שנגרם ככל הנראה ממטען חבלה. לפי שעה לא ידוע על נפגעים ישראלים

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

למקרה שפיספסת

תרזה מיי התפטרה מראשות ממשלה בריטניה

המפלגה השמרנית תבחר מנהיג או מנהיגה חדשים בתהליך שיימשך כחודשיים ● הוא צפוי לעמוד בפני אותה בעיה שהביאה את מיי להתפטר: חוסר היכולת למצוא דרך לצאת מהאיחוד האירופי בהתאם לתוצאות משאל הברקזיט ב-2016 ● הדד ליין: אוקטובר השנה ● מיי, שלא הצליחה להעביר את הסכם היציאה בפרלמנט שלוש פעמים אמרה: ״פשרה היא לא מילה גסה. חיינו תלויים בזה״ ● בסוף נאומה פרצה בבכי

תריזה מיי מחוץ לבית ראש הממשלה בנאום ההתפטרות (צילום: AP Photo/Alastair Grant)
AP Photo/Alastair Grant
תריזה מיי מחוץ לבית ראש הממשלה בנאום ההתפטרות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

האיום הכי לא אמין של ליברמן מאז מה שהוא הבטיח שיעשה לחמאס אחרי שהוא לא קיים בפעם הראשונה שהוא הבטיח את זה

מחיר היוהרהאם נצטרך ללכת לבחירות חוזרות זה אך ורק בגלל הליכוד, בגלל ניהול מו"מ קואליציוני כושל, ארוגנטי ורשלני. זה לא…

פורסם על ידי ‏Avigdor Liberman – אביגדור ליברמן‏ ב- יום חמישי, 23 במאי 2019

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
הרב שאול עוזר לתייר להניח תפילין ליד בתי חב"ד בהרי ההימלאיה (צילום: באדיבות Rabbi Dror Shaul)
באדיבות Rabbi Dror Shaul

הודו לשם הרב שברח ממנזר ומצא את אלוהים

דרור שאול היה צנחן חילוני, שחיפש את עצמו במנזר טיבטי ● אבל שורת חוויות רוחניות גרמו לו להתקרב לדת ● עכשיו הוא הרב של הישראלים שמטיילם בהודו ● "יהדות אמיתית מחוברת לנפש שלך"

בכפרים ההודיים המרוחקים והשלווים, דהארמקוט ובאגסו – הידועים כמרכזי מדיטציה, ריפוי בקריסטלים, טארוט, רייקי ויוגה – פועלים גם שני בתי חב"ד. הם מושכים אליהם 20 אלף יהודים בשנה, בעיקר ישראלים, שרוצים לחוות קבלה, פסיכולוגיה ומדיטציה יהודית, או פשוט ליהנות מארוחה כשרה באמצע הטיול.

מי שעומד מאחורי הקמת המרכזים הוא הרב דרור שאול, 47, שחזר להרי ההימלאיה רק כמה שנים לאחר שפרש מתהליך הפיכה לנזיר טיבטי בודהיסטי.

שאול גדל במשפחה חילונית שמאלנית בשכונת בית הכרם בירושלים. לאחר שירות צבאי בצנחנים, הוא עזב את הארץ עם כרטיס לכיוון אחד להודו, במטרה לחפש משמעות רוחנית לחיים – הכי רחוק מהיהדות ומהעיר בה גדל.

"לא ידעתי לאן אני הולך, לכמה זמן, או מה אני מחפש", הוא שאול. "הרגשתי ריקנות בחיי משום שניסיתי את כל מה שחונכתי להאמין שיביא לי הנאה ושמחה, אבל לא השגתי אותה. לא רציתי להשתייך לדת, אבל הייתי רוחני מאוד".

שאול הוא מדריך טיולים מוסמך, כמו גם פרמדיק ומדריך הישרדות. לפני גיוסו לצה"ל הוא טייל בעצמו למחנות הבסיס של הר אוורסט, שבו כמעט מת ממחלת גבהים, אך ניצל על ידי שני גרמנים שטיילו בסמוך אליו.

במשך שלושה חודשים הוא טייל במגוון מסלולים סביב ההימלאיה, עד שהגיע לעיר דרמסאלה בצפון הודו, ביתו של הדלאי לאמה. הוא נמשך אל אתרי המדיטציה ואל הטקסטים הרוחניים בסנסקריט של הבודהיזם הטיבטי.

באדיבות Rabbi Dror Shaul
בית חב"ד של הרב דרור שאול, ליד דארמסלה

בשמונת החודשים שבהם שהה במנזר בודהיסטי תירגל מדיטציה:  "לראשונה בחיי הרגשתי שמצאתי מערכת שנותנת לאדם את האתגר להתגבר על הרגלים, כמו כעס ותשוקה, ושמאפשרת לו לשלוט במוח שלו", אומר שאול.

המנזר הטיף גם להפרדה מהמשפחה של האדם והערצה לאלילים – עקרונות שאיתם לא הסכים. ועדיין, הוא שמע בפעם הראשונה תשובות לרבות משאלותיו.

אך זמן קצר לאחר מכן, שורה של חוויות אישיות השפיעו עליו באופן עמוק, וגרמו לו להטיל ספק במסע הרוחני אליו התקדם.

מסלול רוחני עמוק

ב-1994, שישה חודשים לאחר שהחל ללמוד סנסקריט אצל המורה רות, יהודייה בריטית שחיה במנזר טיבטי בדרמסאלה, היא ביקשה משאול לאחל לה "שבת שלום" ביידיש. למרות אי הנוחות עם השפה, שאול חש מחויב לעמוד בבקשה.

"רות החלה לבכות", נזכר שאול. "שאלתי אותה אם הכל בסדר, ובדמעות היא אמרה 'יהודי הוא יהודי.' חשבתי לעצמי, היא כאן 25 שנים, ולמרות זאת היא אומרת 'יהודי הוא יהודי'. זה גרם לי להבין שאני לא יכול לברוח מזה".

זמן לקצר לאחר מכן, שם לב אחד מחבריו לכיתה של שאול כי הוא כותב במחברת שלו מימין לשמאל. אחרי שגילה כי שאול הוא יהודי וישראלי, אמר לו החבר לכיתה, גרמני במקורו,  כי היהדות והקבלה הם המסלול הרוחני העמוק ביותר, ושהוא עצמו עבר לבודהיזם טיבטי רק משום שהתקשה עם העברית.

"אתה צריך לחזור לירושלים וללמוד שם קבלה", אמר לו החבר.

דרור שאול ותיירים ישראלים בהודו (צילום: Courtesy)
דרור שאול ותיירים ישראלים בהודו (צילום: Courtesy)

נקודת המפנה האחרונה היתה חוויית כמעט-מוות שעברה עליו, כשהלך לאיבוד בג'ונגל של ההימלאיה, לאחר שטייל במשך 26 ימים לבד.

"זו הייתה הפעם הראשונה שבה האגו שלי היה מספיק שבור, ושהצלחתי לפנות לאלוהים ולבקש את עזרתו", אומר שאול. באותה העת הוא גם התחייב שאם ישרוד בחיים, יגיע לכותל המערבי ויגיד תודה לאלוהים.

לדבריו, זמן קצר לאחר מכן זיהה מרחוק עשן, הלך לכיוונו ומצא את עצמו ליד מדורה, שבה ישבה חבורת מקומיים, שהובילו אותו אל מחוץ לג'ונגל. עם יציאתו מהג׳ונגל עלה לאוטובוס ובתום 12 שעות נסיעה הגיע לדלהי – משם טס לישראל.

שאול הגיע לכותל המערבי בדיוק כשהתקיים שם פסטיבל לכבוד חג השבועות, שבו אלפי חרדים בגלימות תפילה לבנות, הסתופפו יחד לברכת הכוהנים. המראה הזה נגע בלבו. מאז החל לחקור את היהדות "עם הרבה התנגדות" פנימית.

בשלב הראשון למד קבלה, לאחר מכן התחיל לשמור שבת, ועד מהרה הפך לחסיד ברסלב. כשלמד יותר על העבודה של חסידי חב"ד ועל האפשרות להיות שליח עבור יהודים שאיבדו את דרכם הרוחנית , ידע שאול כי מצא את הייעוד שלו.

הרב דרור שאול וחלק מילדיו (צילום: Courtesy)
הרב דרור שאול וחלק מילדיו (צילום: Courtesy)

מדיטציה קבליסטית

בשנת 2000 הוא חזר לדרמסאלה, הפעם בתור רב חב"ד, ופתח את המרכז היהודי הראשון בהימלאיה. 18 לאחר מכן, שאול, יחד עם אשתו ו-11 ילדיו, הם הלב הפועם של הקהילה היהודית שם, שמפעילה שני מרכזי חב"ד ומקווה.

אף שמדובר בשינוי גדול מאז ימיו במנזר, באופן אירוני דווקא הטיול ההוא זרע את הזרעים למסע היהודי שלו. בימים אלה הלימוד של שאול כולל פסיכולוגיה יהודית, מדיטציה קבליסטית ואומנות לחימה התואמת לאנרגיה של האותיות בעברית.

לפני כמה שנים, חזר שאול למנזר שבו החל את המסע שלו, כדי לבקר אצל המורה רות, שלימדה אותו כי "יהודי הוא יהודי", והתקין מזוזה על דלת הכניסה לחדרה.

"מטיילים ישראלים רבים נמשכים אל המרכזים לטעימה של רוחניות, מזון כשר והרמוניה. בתוך כל הבלגן והבלבול של המזרח הרחוק, לפתע אתה מוצא את עצמך במקום שבו אתה שלם עם עצמך", אומר אחד לנו אחד המטיילים.

החזון של שאול הוא לשנות את הלך המחשבה של הדורות הצעירים ולעזור להם להבין שהזהות שלהם היא יהודית, לא משנה כמה הם יילחמו בכך.

"מה שהם נלחמים בו היא הבנה חיצונית, נקודת מבט שגויה של יהדות – לא אמיתית", אומר שאול. "יהדות אמיתית מחוברת לנפש שלך, ופירושה הוא להבין כי התבונה של התורה היא המרפא למין האנושי".

הכתבה פורסמה לראשונה ב-Times of Israel

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 747 מילים. מחכים לתגובתך.

אהרון ברק: "לו הייתי שופט היום הייתי שוקל להתפטר"

נשיאי ביהמ"ש העליון לשעבר דורית בייניש ואהרון ברק אומרים דברים קשים על יוזמות החקיקה בכנסת החדשה. בייניש הצהירה הבוקר: "קמפיין אדיר של הבל ושקר נגד מערכת המשפט... שינויים רחבים במערכת המשפט רק בשל הצורך להימלט מהדין"" ● ברק אמר הערב: "לביהמ"ש סמכות לפסול תיקונים לחוקה שאינם חוקתיים"

אהרון ברק

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, תקף הערב בחריפות בראיון לערוץ 13 את יוזמות החקיקה של הכנסת הנכנסת והממשלה הנכנסת. "אם הייתי כיום שופט או נשיא בבית המשפט העליון הייתי שוקל להתפטר", אמר ברק בראיון.

"תפקידו העיקרי של בית המשפט העליון הוא להגן על הדמוקרטיה ועל החוקה, אבל הוא לא יכול לעשות את זה כשאין לו כלים", אמר ברק, "פסקת ההתגברות ושאר החוקים המתוכננים הם שינוי דרמטי. הפסקה אומרת שאפשר לפגוע בבית המשפט, גם אם זה לא מידתי. אבל מי שנפגע לא יהיה בית המשפט, בית המשפט הוא לא מה שחשוב. הנפגע יהיה האדם".

מוקדם יותר אמר ברק בנאום בכנס בינלאומי במרכז הבינתחומי הרצליה: "הסמכות של בית-המשפט העליון לפסול תיקונים לחוקה שאינם חוקתיים טבועה בשיטתנו המשפטית. כך, למשל, מובן מאליו שהכנסת לא יכולה להעביר חוק שישראל הופכת למונרכיה. מגילת העצמאות שלנו, שהיא המסמך החוקתי הראשוני והבסיסי של ישראל, לא תאפשר זאת. זה מנוגד ל-DNA שלנו".

נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית בייניש, שנאמרה גם היא הערב בכנס במרכז הבינתחומי, אמרה: "הגבלות על שינויים חוקתיים נדרשות כדי למנוע את עריצות הרוב. אני רוצה להיות זהירה, אבל אני מוכרחה להודות שהדיבורים על השינויים החוקתיים בעת האחרונה מפחידים מאוד".

הבוקר התראיינה בייניש ל"כאן ב'", ואמרה: "היזהרו לפני שאתם מנסים להרוס. לא עושים רפורמות בלי שיקול ובדיקה ענייניים. מקרה של הימלטות מהדין, או הצורך להימלט מהדין לא יכול לגרום לרפורמה רחבה כזאת, זה לא מתקבל על הדעת."

לדברי בייניש "אני שומעת דברים שהם בעיניי מזעזעים. לומר שמערכת אכיפת החוק של מדינת ישראל מסמנת מטרות מטעמים פוליטיים ולכן חברי הכנסת, ראש ממשלה, צריכים להתגונן מפני המערכת? אני שומעת על קמפיין אדיר שמטרתו לפגוע במערכת ולהנמיך את קומתה, ובאמת זה השיא השיאים של דברים שמטעים את הציבור, אני לא יודעת אפילו אם יש לציבור דרכים לבדוק כמה דברי הבל ושקר מופצים כנגד המערכת"

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 283 מילים. מחכים לתגובתך.

נתניהו מכנס את שותפיו למו"מ הקואליציוני ל"פגישת חירום" בלי ליברמן

בליכוד מצהירים על משבר במשא ומתן הקואליציוני ● ליברמן מסרב לוותר על דרישותיו במו"מ ● נתניהו מכנס ב-20:30 פגישה של כל הסיעות השותפות למו"מ שבה ילחץ עליהן לחתום על הסכמים בהקדם, אבל ליברמן מחרים את הפגישה ● איש העסקים שמואל חייק, מקורבו של ליברמן, מנסה לתווך בינו לנתניהו

אביגדור ליברמן (צילום: ונתן סינדל פלאש 90)
ונתן סינדל פלאש 90
אביגדור ליברמן

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

צה"ל מחבק פומבית את המילואימניקים, אבל מוטב שיתמקד בנכונות לגייס אותם למלחמה

תיאור נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין מצטלם עם חיילים, במהלך ביקור בפלוגת המילואים של בנו בגדוד 7020, בגזרה המזרחית של גוש עציון, (צילום: מארק ניימן, לע"מ).
תיאור נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין מצטלם עם חיילים, במהלך ביקור בפלוגת המילואים של בנו בגדוד 7020, בגזרה המזרחית של גוש עציון, (צילום: מארק ניימן, לע"מ).

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים, אבל אף שצה"ל נהנה לחבק פומבית את המילואימניקים, בפועל בשנים האחרונות הוא נוטה להסתמך יותר ויותר על המערך הסדיר. במלחמת לבנון השלישית, כפי שהצטיירה מסדרת כתבות ששודרה השבוע, הסדיר לבדו – לא יספיק.

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים של צה"ל. כבכל שנה, התפרסמו הכתבות הצפויות בכלי התקשורת על המשפחה שכל חבריה משרתים יחדיו באותה חטיבה ומצהירים כמובן על חשיבות השירות במילואים ועל תחושת הסיפוק הגדולה שלהם (ובנימה אישית – הכל אגב, נכון לגמרי), בפייסבוק פרסם דובר צה"ל פוסט על המילואימניק מחטיבת החי"ר כרמלי שהתבשר בעיצומו של אימון על הולדת נכדו השביעי (בפוסט, איך לא, כלולה תמונת הסב המאושר במדי ב' מחבק את נכדו). כמו כן פרסם צה"ל נתונים סטטיסטיים יבשים על כמות המשרתים במילואים. כך למשל התברר שלוחם בחיל הרגלים של צה"ל הוא התפקיד הנפוץ ביותר במערך המילואים לגברים, ושלמרות שבשני העשורים האחרונים נשים משרתות במספרים הולכים וגדלים בתפקידים משמעותיים, בקרבי ובפיקוד בצה"ל, קצינת משאבי אנוש נותר התפקיד הכי נפוץ לנשים.

על חטיבות המילואים מפקדים כיום רק קצינים בשירות קבע. אל"מ ברק רובין, למשל, מפקדה החדש של חטיבת החי"ר אלון הוא דוגמה בולטת. ובין הוא מפקד מנוסה. הוא צמח בסיירת חטיבת הנח"ל, פיקד עליה במלחמת לבנון השנייה ועל גדוד הסיור החטיבתי ב"צוק איתן", אבל זוהי הפעם הראשונה שהוא מפקד על אנשי מילואים בהיקף גדול. גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. כך למשל פיקד סא"ל ליאור גרוס, יוצא סיירת צנחנים, על גדוד בחטיבת המילואים "חוד החנית", בעודו משרת בתפקיד באגף התקשוב.

הבעיה מחריפה כאשר מפקדים על החטיבות הללו קצינים מהיחידות המיוחדות, שפוגשים (כמעט) לראשונה לא רק בעולם המילואים אלא גם בצבא היבשה המתמרן. זה נובע מסיבות רבות ובהן הרצון לספק לקצינים בכירים ניסיון בפיקוד על חטיבה מתמרנת בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה, החשש של צה"ל מאובדן קצינים מיחידות העילית לטובת השוק האזרחי, תובענות תפקיד המח"ט והמג"ד (150 ימי מילואים בשנה למח"ט ו-90 למג"ד) שמקשה על מציאת מועמדים מתאימים ופנויים, והצורך למצוא תקני אל"מ לקציניו שבקבע.

יש כמובן יוצאים מן הכלל – תחת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן כאלו. הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים. אבל כשבוחנים את שילוב כוחות המילואים בעימותים מאז 2006, מתברר שצה"ל נרתע מגיוס והפעלת צוותי קרב של חטיבות מילואים. ב"עופרת יצוקה" היו שלושה כאלה, ב"עמוד ענן" לא הופעל מהלך מתמרן, וב"צוק איתן" לחם ברצועה רק צוות קרב חטיבתי אחד של חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, עליו פיקד אל"מ (כיום תא"ל) אבי גיל.

פעם היו המילואימניקים שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם הביאו מהבית. כיום צה"ל נסמך הרבה יותר על הצבא הסדיר והכשיר. רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. למרות שבצה"ל אוהבים לחבק פומבית את המילואימניקים ולספר שהם ויחידותיהם הם חלק בלתי נפרד מהצבא, בפועל מאז מלחמת לבנון הראשונה צה"ל מזניח את מערך המילואים שלו, מפרק אותו לטובת חיסכון כספי ומפנה אותו למשימות ביטחון שוטף שונות ושוחקות.

שתי אצבעות מצידון? לא במילואים

השבוע שודרה ב"חדשות 13" סדרת כתבות מרתקת של הפרשן הצבאי אלון בן דוד, שעסקו במלחמת לבנון השלישית, זו שבה עתיד צה"ל להילחם בחזבאללה. בין היתר נבחן מצב מוכנות העורף, התשתיות החיוניות, מוכנות וכשירות הצבא וכן תהליכי ההתעצמות שקיים חזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה, ובכלל זה הלקחים שהפיק ממלחמת האזרחים בסוריה. התרחיש שתיאר בן דוד הוא תרחיש קשה, שבמהלכו תפגע ישראל במדינת לבנון וחזבאללה, ואילו בעורף יפגעו מטרים של רקטות במספרים ועוצמות שטרם הכרנו. אחד המרואיינים אף המליץ למפקדי הצבא לקחת את התרחיש הגרוע ביותר שבידם ולחשוב שיהיה אף גרוע יותר. ולהיערך לזה. נראה, אם כן, שבין החזבאללה לישראל מתקיים מאזן הרתעה הדדי, שכן יכולות ההרס והנזק של שני הצדדים השתפרו משמעותית מאז מלחמת לבנון השנייה.

זה לא חדש, ואחד מאלופי פיקוד העורף האחרונים, אייל אייזנברג, אף אמר זאת מפורשות לאורך כל כהונתו. מבחינת העורף, הזהיר, המלחמה הבאה תהיה פי עשר יותר חזקה מזו שהתרחשה ב-2006 וצה"ל לא יוכל לספק מיגון בדמות "כיפת ברזל" ודומיה. האזרחים יידרשו להישמע להנחיות הפיקוד ולשהות במקלטים ימים ארוכים. אבל קשה להעריך שבציבור מבינים זאת. הם התרגלו להגנה שלה זכו בעימותים מול החמאס בעזה, וזה מה שהם מצפים שיקרה גם מול לבנון. לא משנה כמה פעמים יסבירו שבמלחמה הבאה יופנו מערכות כמו "כיפת ברזל" ואחרות לשימור הרציפות התפקודית של צה"ל ולהגנה על תשתיות חיוניות, הציבור לא יאמין.

כשזה הגיע למענה של צה"ל הוצג חיל האוויר כמי שפיתח יכולות הספקי תקיפה (בכמה מטרות הוא מסוגל לפגוע בזמן נתון) מרשימות מאוד, ושבסיסיו הופכים במלחמה, כהגדרת בן דוד, "למפעל לחימוש פצצות". הפעלת הכוח היבשתית הוגדרה אמנם כחיונית, אבל ניכר במרואיינים שהם סומכים הרבה יותר על כשירות חיל האוויר. הן תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר והן סגן הרמטכ"ל לשעבר וכיום עמית מחקר במכון JISS, אלוף (מיל') יאיר גולן, טענו בכתבה שצה"ל מצטייר בעיני חזבאללה כצבא שחושש לתמרן, והוא נערך לכך שעיקר התגובה של ישראל תהיה באמצעות תקיפות אוויריות ונבנה בהתאם.

כשנשאל גולן, קצין צנחנים שפיקד בלבנון על פלוגה, גדוד וחטיבה מרחבית (אז גם נפצע בהתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), ולאחר הנסיגה פיקד על אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, האם נדרש מהלך קרקעי השיב כי "אין מנוס מזה. אני לא מכיר בהיסטוריה האנושית ניצחון במלחמות שלא הושג על הקרקע". בניגוד לחלק מהמרואיינים, ובהם תמיר, שקראו לרפורמה משמעותית בצבא היבשה, גולן משוכנע שצה"ל "כמו שהוא היום יכול להביס את החזבאללה בדרום לבנון. לא בקלות, כן? זה במאמץ ניכר, אבל הוא יכול לעשות את זה בהצלחה מרובה". הבעיה, כפי שהוא ראה אותה היא בצבא פנימה, במנטליות. "משהו ביצר ההתקפי של צה"ל נשחק. אני חושב שצה"ל איבד אמון ביכולות היבשתית שלו. ולא בהצדקה". כשנשאל מה המשמעות של הבסת חזבאללה הסביר ש"זה אומר שהכוח הצבאי שלו צריך להיות מרוסק. כלומר הוא צריך להגיע למצב של חידלון ביכולת שלו להילחם. זו המשמעות של הכרעה צבאית. אנחנו צריכים להכריע צבאית". בתגובה, שאל אותו בן דוד האם הוא חושב שזה אפשרי. "אני יודע שזה אפשרי", השיב.

המהלך שגולן מדבר עליו מחייב הפעלה נרחבת של כוחות מילואים. בדיוק הכוחות שצה"ל חשש להפעיל בלחימה בעזה, מול אויב חלש בהרבה. יתכן ומבחינת כשירות, כפי שהוא קובע, צה"ל ערוך ללחימה בחזבאללה, אבל כשזה מגיע לנכונות לעשות כן, ועל אחת כמה וכמה להפעלת כוחות מילואים, הרבה פחות. כאן נכנס אותו גורם חמקמק שאותו ציין בן דוד כקריטי ביותר עבור ישראל במלחמה הבאה – מנהיגות, בתוך הצבא ובדרג המדיני, שתדע להחליט ולהכריע. אז מחבקים את מערך המילואים פעם בשנה, ומודיעים על הטבות כאלה ואחרות, כמו הנחה בארנונה בחלק (למה רק בחלק?) מהרשויות, אבל הדרך לכבד באמת את המשרתים במערך המילואים היא לכבד את תרומתם ומקום בצבא על ידי הכללתם בתכניות האופרטיביות. ולהביא זאת לידי ביטוי בכל האמור באימונים, כשירות והפעלה, במשולב ולצד הכוח הסדיר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,100 מילים. מחכים לתגובתך.

מנדלבליט לא נענה לקריאה לאסור מו"מ קואליציוני על חסינות לנתניהו

היועמ"ש השיב לפניית תמר זנדברג וח"כים נוספים שביקשו את התערבותו במו"מ הקואליציוני והבטיח "לומר את דברו בקול רם וברור נגד חקיקה שתפגע בזכויות אזרחי המדינה עקב החלשת מערכות החוק והמשפט" - אבל סירב להתערב במו"מ ולאסור על קידום חקיקה פרסונלית לטובת נתניהו

אביחי מנדלבליט (צילום: פלאש)
פלאש
אביחי מנדלבליט

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

פרשנות אל תבנו על כחלון

התקווה שראש ״כולנו״ יציל את הדמוקרטיה הישראלית מנתניהו, היא בעיקר לא ריאלית ● נטול כוח פוליטי מאז תוצאות הבחירות, כחלון לא יכול להציב דרישות משפטיות מול נתניהו גם אילו רצה - וממילא אינו רוצה ● מאמר תגובה לדיוויד הורוויץ

משה כחלון (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)
יונתן סינדל/פלאש90
משה כחלון

משה כחלון הוא לא גיבור של מעשים. הוא גיבור של דיבורים. נדמה לי שדייוויד הורוויץ תולה בו תקוות גדולות מדי במאמרו המצוין שהתפרסם בזמן ישראל. הקריאה לכחלון שיקום ויהיה האיש שייצא היום נגד נתניהו ויציל את הדמוקרטיה הישראלית מהרס מוחלט היא נכונה, והלוואי שתתקיים, אבל לא בטוח שהיא מתיישבת עם המציאות הפוליטית שבה כחלון נתון, ועם השאיפות הערכיות האמיתיות שלו.

כחלון השמיע התבטאויות חד משמעיות במהלך 2018 נגד האפשרות שנתניהו יכהן כראש ממשלה תחת תהליך משפטי. הוא אפילו איים להפיל את הממשלה אם נתניהו יתעקש להישאר במקומו תחת כתב אישום, כפי שמציין הורוויץ. אבל כחלון קיווה גם שהוא לא יצטרך להתמודד בפועל עם המציאות שמולה התריע.

במהלך 2018 כחלון הלך והסתייג מהתפקיד החשוב שלקח על עצמו. אולי הבין כי העמדות שלו אינן אהודות במיוחד על מצביעי הימין, שהם מאגר הקולות העיקרי שלו

במהלך 2018 כחלון הלך והסתייג מהתפקיד החשוב שלקח על עצמו. אולי הבין כי העמדות שלו אינן אהודות במיוחד על מצביעי הימין, שהם מאגר הקולות העיקרי שלו. בישיבות הסיעה של כולנו הוא הניח שלא יהיה כתב אישום נגד נתניהו, ו"הדברים לא יעלו להצבעה".

בנימין נתניהו ומשה כחלון במליאת הכנסת, ב-20 במאי 2019 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)
בנימין נתניהו ומשה כחלון במליאת הכנסת, ב-20 במאי 2019 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

כאשר דובר בקדנציה הקודמת על החוק הצרפתי ועל חוק ההמלצות, כחלון הודיע שייתן חופש הצבעה, לא יותר. חברת הכנסת רחל עזריה שאמרה לכחלון כי אינה מסוגלת לתמוך בחוקים המתבשלים הללו, מצאה את עצמה מחוץ לרשימה.

הבחירות ב-9 באפריל הנחיתו מהלומה כבדה על כחלון. אם לכחלון היה פעם כוח פוליטי, והממשלה הייתה תלויה בעשרת המנדטים שקיבל בבחירות 2015, עכשיו הוא כבר ירד מנכסיו, ונתניהו יכול להקים קואליציה גם בלעדיו.

מי שמאבד 60% מכוחו בבחירות משלם על כך מחיר גם במו"מ הקואליציוני. כחלון נאבק היום עם נתניהו על תפקיד בממשלה הבאה גם לחברו, השר אלי כהן. זה מה שמעניין אותו

מי שמאבד 60 אחוזים מכוחו בבחירות משלם על כך מחיר גם במו"מ הקואליציוני. כחלון נאבק היום עם נתניהו על תפקיד בממשלה הבאה גם לחברו, השר אלי כהן. זה מה שמעניין אותו. ברור לו גם שנתניהו ינצל את חולשתו כדי לקרוע את הנתחים שהוסיף לעצמו כשר אוצר חזק – מנהל התכנון והדיור, למשל.

עם הכוח המוגבל שלו, כחלון לא יכול להניף את הדגלים המשפטיים, שגם ככה הוא הוריד במשך הזמן לחצי התורן.

ועוד דבר: כחלון הכחיש אמנם בשיחה אתי שהוא רוצה לחזור אי פעם לליכוד ("קיבלתי ארבעה מנדטים. סו ווט? בפעם הבאה אקבל 12 מנדטים“, כך אמר). ובכל זאת, המו"מ בין הצדדים על מיזוג אפשרי התנהל, עד שעלה על שרטון. הסיבה: הבכירים בליכוד הפנו כתף קרה והנושא ירד לפי שעה מן הפרק.

כחלון יודע שאם יתקוף את נתניהו על חוק החסינות הפרסונלי ובעיקר על פסקת ההתגברות, הוא לא ישוב לליכוד לעולם. לכן הוא חוזר בו ומתקרנף. ח"כ רועי פולקמן מ״כולנו״, שלא יאמר דבר לתקשורת שלא על דעתו של כחלון, הודיע היום כי "צריך לשקול מחדש את עמדת כולנו". הוא לא דיבר סתם. הוא שומע את הדברים האלה בבית.

ואגב, לרועי פולקמן אין בעיה לשנות את דעותיו הערכיות בתוקף הנסיבות. פולקמן הגיש עם חברי כנסת אחרים במהלך הקדנציה הצעת חוק שתומכת בזכויות אימוץ ללהט“בים, ובקריאה הטרומית בכנסת של החוק שלו עצמו, הוא הצביע נגד. משמעת קואליציונית, אתם יודעים.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 477 מילים. מחכים לתגובתך.
עמיחי כהן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)
הדס פרוש, פלאש 90

"בסוף, בית המשפט העליון הלך עם הימין בכל המהפכות המרכזיות שלו״

לפרופ׳ עמיחי כהן אין אשליות: ההתקפות על התערבות בג״ץ יימשכו למרות שתמך בכל המהפכות שהוביל הימין מאז שעלה לשלטון ב-1977 ● ״הימין כבר לא מפחד לאבד את השלטון. וכשגוף לא מפחד יותר לאבד את השלטון, אין לו יותר סיבה לכבד מוסדות לא נבחרים״ ● להערכתו, בג״ץ לא יסטה מהקו הזה גם במהפכה הבאה: סיפוח יהודה ושומרון

לפרופ' עמיחי כהן יש תובנה מפתיעה על בית המשפט העליון, הפוכה כמעט לחלוטין מהתפיסה המקובלת. בעוד שהימין הפוליטי סימן את בג"ץ כמעוז שמאלני, שלא לומר מעוז שמאל קיצוני ועוין, כהן טוען ששופטי העליון מגבים כבר עשרות שנים את המהלכים הגדולים והמשמעותיים ביותר של הימין הישראלי.

"בעומק ובמהות, בית המשפט העליון תמך וביצע לגיטימציה עקרונית לכל המהפכות שאיתן הימין עלה לשלטון מאז 1977", הוא אומר.

"הימין ניסה אז לקדם שלוש מהפכות: מהפכה כלכלית, מהפכה התיישבותית ביהודה ושומרון, ומהפכה שלישית – עד כמה שזה נשמע לנו היום מנותק – היא הליברליזם. המערך לא היה ליברלי בשנות ה-70, הוא היה אז בולשביקי.

"שלוש המהפכות האלה נתמכו באופן עקרוני על ידי בית המשפט העליון. ודאי שהתערבו במקומות מסוימים, אולי קידמו את הליברליזם טיפה מעבר – הימין שחרר הרבה כוחות, והייתה מחלוקת פנימית – אם כי אני לא חושב שבית המשפט הלך מעבר למה שהתכוונו דן מרידור ומיקי איתן (ממייצגי הקו הליברלי בליכוד, נ"י)״.

אתה יכול לפרט קצת על שלוש המהפכות האלה?

"מבחינה כלכלית, העליון תמך במהפכה של ההפרטה, למעט הקצה שבקצה, כשהגיעו להפרטת בתי סוהר. בכל מה שפחות מזה – בית המשפט לא התערב.

"בהתיישבות, כנ"ל. בית המשפט ביצע למעשה הליך של לגיטימציה לכל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, למעט שוב, הקצה של הקצה – מעין 'מס' שנדרשו המתנחלים לשלם – לא להתיישב על קרקעות פרטיות.

"בכל ההיסטוריה של ההתיישבות הישראלית ביו"ש, כולל סבסטיה, כמה אנשים היו צריכים לזוז מביתם בגלל בית המשפט? אולי 150 משפחות. גג. על זה מדובר. כהן אינו מזכיר כמובן את ההתנתקות, שהיתה מעשה פוליטי מובהק.

את המהפכה הליברלית מתאר כהן כך: "מפלגות הפועלים ששלטו בישראל עד לשנת 1977 לא היו ליברליות במהותן, במובן של כבוד לאדם היחיד. ביסוד תפיסתו של בן גוריון עמדה חשיבותה של המדינה, הקולקטיב. גם המרכיב של חרות וגם המרכיב של הליברלים, הם כוחות ליברליים באידאולוגיה של מפלגת הליכוד, במובן של זכויות הפרט אל מול המדינה. כך מימי זאב ז'בוטינסקי, וכך בוודאי גם בגין.

"לכן, חוקי היסוד אינם טעות או השמטה של שלטון הליכוד. הם חלק מתפיסת עולם מלאה ושלמה, שבאה לידי ביטוי, למשל, גם באישור שורה של אמנות בינלאומיות בתחום זכויות האדם דווקא תחת שלטון הליכוד. התפיסה הזו אינה מנותקת כמובן מהתפיסה הכלכלית של הליכוד, שמנהיגיו האמינו בכלכלה חופשית.

"בסוף, העליון הלך עם הימין בכל מהפכותיו המרכזיות", הוא מסכם, "ואני חושב שגם במהפכה הנוכחית שמתבצעת, שהיא סיפוח יהודה ושומרון – שקורה כבר בפועל. יהיו מגבלות מסוימות בכל מיני נקודות, אבל בסך הכל ביהמ"ש פועל בתוך המסגרת".

מנחם בגין (צילום: MOSHE MILNER, לע״מ)
מנחם בגין (צילום: משה מילנר, לע״מ)

"הימין הישראלי מחובר לפופוליזם, לא לשמרנות"

כהן הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בקריה האקדמית אונו, בה גם כיהן כדיקן בית הספר למשפטים. טענתו על הגיבוי שנותן העליון לימין הפוליטי אינה היחידה הסותרת הלוך מחשבה נפוץ. במאמר שפרסם לפני שנה הוא קבע נחרצות: "ממשלת ישראל היא המוסד הנבחר החזק ביותר בעולם הדמוקרטי".

"משילות נמצאת על הספקטרום שבין הרצון לממשלה יעילה, לבין ממשלה עם יותר מדי כוח", הוא מסביר. ״אם היעילות מופעלת למטרות טובות, המשילות היא דבר מבורך – אבל כוח הוא כלי משחית.

"אין אדם בהיסטוריה שנתנו לו כוח ללא הגבלה ושלא עשה בו שימוש לרעה, בכוונה או שלא בכוונה. לכן, כשאתה חושב על משילות, אתה צריך תמיד לחשוש, לחשוב מה הסיכונים לאזרח. וזה עוד לפני שמדברים על המיעוטים.

״אין אדם בהיסטוריה שנתנו לו הרבה כוח ביד ושלא עשה בו שימוש לרעה, בכוונה או שלא בכוונה. לכן, כשחושבים על משילות, צריך תמיד לחשוש, לחשוב מה הסיכונים לאזרח״

"בנוסף, המדינה הקפיטליסטית, הליברלית, המודרנית, היא מדינה שבנויה על חופש ועל ממשלה עם פחות כוח, לא יותר כוח.

"אבל הימין אצלנו אומר: אני רוצה ממשלה עם הרבה יותר כוח. יש כאן סתירה מובנית, וזה ההבדל המרכזי בין 'השמרנות הישראלית', במרכאות כפולות, לבין השמרנות האמריקאית שהימין הישראלי מנסה להידמות לה.

"את 'כנס השמרנות' שהיה כאן, למשל, ניסו לתאר כמייצג אידאולוגיה אוניברסלית, אבל זה לא נכון. האידאולוגיה האוניברסלית של השמרנות האמריקאית, שמחוברת להרבה שמרנויות, היא לא לאומית".

כנס השמרנות שעליו מדבר כהן התקיים בשבוע שעבר בבנייני האומה בירושלים. יזמה אותו התנועה לשמרנות ישראלית, הטוענת כי האליטה לא מייצגת מספיק את הרוב השמרני בקרב הציבור. לכן, על פי התנועה, יש לטפח שיח שמרני מקומי, המשלב בין השמרנות האוניברסלית למאפיינים המקומיים – יהדות, ציונות וישראליות.

את כהן זה לא ממש משכנע: ״האידאולוגיה שהימין כאן באמת מחובר אליה היא הפופוליזם, שיש בה מרכיב לאומיות חזק. באידאולוגיה הזאת, המדינה ודאי צריכה להתערב בנושאים תרבותיים וחברתיים, גם אם לא בנושאים כלכליים. אולי זה הפתרון לסתירה".

סתירה בין משילות לשמרנות

הדברים האלה ואחרים מפתיעים מעט כשהם באים מאדם החובש כיפה גדולה.

כהן מבהיר שזו אינה כיפה של "מרכז הרב", החממה של תנועת ההתנחלויות, ושהוא למד בישיבת הר עציון שבאלון שבות, אצל יהודה עמיטל, מייסד תנועת מימד. השיוך הזה, יחד עם התמחותו המקצועית, מסייעים ליישב את הדיסונאנס.

שיקוף נוסף לגישתו היא היוזמה שהוצגה בשבוע שעבר לעיגון השוויון בחוק הלאום, שבה חבר למנהיגים מהעדה הדרוזית ואישים נוספים, בהם השופט בדימוס אליקים רובינשטיין ופרופ' שחר ליפשיץ, גם הם מהציונות הדתית.

"נתניהו תופס כל שר כמתחרה עתידי, אבל בגין ושמיר הבינו את החשיבות של כוחות רבים בתנועה ופיתחו אותם. הייתה להם תפיסה של פיזור כוח, בניית אלטרנטיבות"

החריגה מהקו הרשמי של התנועה מעידה בעיקר על כהן ועמיתיו, שהרי קרוב לוודאי שחברי הכנסת של הציונות הדתית, כמו גם שאר מנהיגי הימין, מודעים היטב לסתירה שבין המשילות לשמרנות האוניברסלית.

הם גם ודאי מודעים היטב לחולשתה של טענת "בג"ץ גנב את הדמוקרטיה", שהרי הכנסת מעבירה כ-150 חוקים בשנה, מליאת הממשלה מעבירה כ-900 החלטות, ומשרדי הממשלה שתחת השרים וראש הממשלה מקבלים אלפי החלטות נוספות.

כדי לטעון ברצינות שבג"ץ לקח לעצמו את השלטון, נדרשת התערבות במאות החלטות בשנה, זה ממש לא המצב בפועל. מאיפה, אם כן, נובעת הביקורת?

"מכיוון שהימין בשלטון הרבה שנים, ברור שבכל פעם שבית המשפט יוצא נגד הממשלה זה נגדו", מנסה כהן להשיב. "ברוב המקרים, בתי משפט כמוסדות עצמאיים לא נבחרים, זוכים לכבוד מפוליטיקאים בגלל החשש מאבדן השלטון.

"הם אומרים 'בסדר, אולי בית המשפט יגן גם עלי כשאהיה במיעוט׳. לכן מכבדים את המערכת המשפטית מלמעלה עד למטה, כולל היועץ המשפטי לממשלה, לכן מכבדים תקשורת חופשית, לכן מכבדים אקדמיה.

"ההבדל הוא שהימין כבר לא מפחד מאיבוד השלטון. וכשגוף לא מפחד יותר, אין לו יותר סיבה לכבד מוסדות לא נבחרים והם מאבדים את הלגיטימציה הפוליטית.

"אני חושב שהימין חי כיום בהרגשה – גם השמאל אגב – שזה עניין קבוע כבר".

אולי לכן ההגנה החזקה על נתניהו, מחשש שאם הוא יילך יאבד גם השלטון.

"אני לא בטוח שבצלאל סמוטריץ' או יריב לוין תופסים את זה כתלוי בפרסונה מסוימת. אני חושב שהם מנתחים דמוגרפית, שבטית, את החברה הישראלית, והגיעו למסקנה שזה הזמן שלהם. הם כבר לא צריכים את המנגנון הזה, הוא לא משרת שום אינטרס פוליטי בטווח הנראה לעין. לכן, זה לא משנה אם אהרן ברק גנב או לא גנב את הדמוקרטיה. מספיק שהוא מגביל במשהו את היכולת שלהם".

קובי אריאלי אמר בשבוע שעבר בגל"צ, שהוא רוצה לגור במדינה שבה אם הכנסת מחליטה להכחיד אותו, היא מכחידה אותו. הוא כמובן לא התכוון לעצמו, כחלק מקבוצת הרוב השולט.

"אין בעולם הדמוקרטי דבר כזה, שבו מוסד נבחר מקבל לבד החלטות קיצוניות כאלה. זה לא קיים. בשיטה שאימצנו, לא העם מחליט אלא הנציגים שבחר, והמעורבות האפקטיבית של העם נעשית פעם בכמה שנים. המעורבות הזו די פרימיטיבית, בהצבעה למקבץ רעיונות שאתה לא באמת מבדיל ביניהם.

"בנוסף לזה ישנה גם שיטת הבחירות המפלגתית, שבה אין לי קשר ישיר עם הנבחר שלי, כמו בהרבה מדינות אחרות שבהן בחירות אזוריות, ואני לא מסוגל באמת להשפיע עליו. בשיטה הזאת, הטיעון 'אני הרוב' הוא טיעון מאוד מפוקפק.

"תחשוב בצורה רציונלית מה קרה כאן בעצם. הלכו פעם בארבע שנים אזרחים והצביעו על רעיונות לא ברורים, לקואליציות שהם לא ידעו מהן, בלי שום אפשרות להשפיע על המדיניות שלהן אחרי זה. זה שהכנסת תגיד 'אני רוב העם ואני יכולה להשמיד', זה טיעון שאפשר לתקוף מהרבה מאוד כיוונים".

דוד בן גוריון (צילום: פריץ כהן, לע״מ)
דוד בן גוריון (צילום: פריץ כהן, לע״מ)

הכל התחיל אצל בן גוריון

אחת המסקנות המרכזיות של כהן, היא שהשיח על בית המשפט העליון הוא הסחת דעת מהשיח הנכון, על כוחן המפורז של הממשלה והכנסת.

"זה לא במקרה הכוח הזה", הוא אומר. "בן גוריון רצה שלטון חזק של קבוצה פוליטית מאוד מצומצמת, שמסוגלת להחזיק ביד את כל המדינה בלי התנגדויות.

"למנחם בגין יש מאמרים שבהם הוא מסביר בצורה מפורשת, שהבסיס לבעייתיות בדמוקרטיה הוא שהיחידות הפוליטיות חזקות מדי. זאת לא הייתה תיאוריה. הוא כתב קונקרטית על מפא"י, שמשתלטת פה על החיים של כולם.

"לו היינו בראשית ימי המדינה והיינו חושבים אחרת על איך לבנות מדינה, היינו אומרים אולי שבית משפט זה בעייתי, אבל שצריך לעשות הפרדת רשויות אחרת. בוא נפזר קצת את הכוחות, ניתן קצת לרשויות המקומיות, נבנה נשיא עם כוח. ככה הכוח לא מרוכז אצל אדם אחד. הרי בן גוריון בכוונה לא נתן לנשיא כוח.

"מה זה בעצם רעיון הממלכתיות, שבן גוריון טבע? הוא אומר שצריך לסגור את הפלמ"ח כי הם מייצגים אלטרנטיבה של פיזור הכוח, ואני לא מוכן. הכוח צריך להיות מרוכז בידי המדינה, והמדינה זה הוא, אין אחר".

אז ההשוואה בין בן גוריון לנתניהו הולכת מעבר לשאלת אורך הכהונה.

"בהחלט. בן גוריון לא באמת חשב שהמדינה זה הוא, אבל הוא כן תפס את הצורך לרכז. בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות ניסתה הממשלה להקים איזו ועדה, שתבחן את ניהול המלחמה. מין קבינט. בן גוריון אמר, אם אתם רוצים אותי בראש המדינה, אני עובד בלי קבינטים ודברים כאלה. אם לא, אני מתפטר. והממשלה נבהלה אז עזבו את זה. הוא ניצח במלחמה בלי ביקורת, בלי קבינט, בלי כלום.

"את הכור בדימונה הוא בנה בלי תקצוב מהכנסת, הייתה לו קופה קטנה מתורמים שלא עברה דרך שום מוסד. בן גוריון היה דמות לא דמוקרטית במובן המקובל.

"לזכותו, ייאמר שהוא עיצב את המערכת כך, שברגע שהציבור החליט בבחירות להפוך את השלטון, המערכת התהפכה. הוא לא יצר מערכת שמקבעת את השלטון גם כשהעם מחליף את דעתו, שזה הסיכון הגדול".

עמיחי כהן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)
עמיחי כהן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

מעניין שמנחם בגין, שסבל מהמצב הזה, לא ביצע רפורמה משטרית כשנבחר.

"זה נכון, אבל בגין כיבד מאוד מוסדות שלא הסכימו לדעתו, ובמובן זה הוא היה דמוקרט. היום מדברים על זה ככישלון, איך קרה שהימין בשלטון מאז בגין ולא ביצעו מהפכות באקדמיה, בבית המשפט. זה נתפס כאילו בגין לא היה מספיק חזק. מי שאומר את זה לא מעלה בדעתו שזה היה עיקרון, לא טעות.

"זה היה נכון גם פנים ליכודית. נתניהו תופס כל שר כמתחרה עתידי, אבל בגין ושמיר הבינו את החשיבות של כוחות רבים בתנועה ופיתחו אותם. הייתה להם תפיסה של פיזור כוח, בניית אלטרנטיבות, והרבה כוחות צמחו בליכוד תחתם.

"עם זאת, בגין כן עשה דברים מסוימים. הדוגמה הכי מובהקת היא חוק המעצרים המנהליים מ-1979, שהיה ברור שמתייחס לפלסטינים. שר המשפטים, שמואל תמיר, ובגין אמרו שלא יכול להיות שבמדינת ישראל אנשים ייעצרו בלי פיקוח משפטי.

"בסוף, חוקי היסוד 'הבעייתיים' הם יצירה ליכודית, וקרו תחת שלטון הליכוד. מי שקידם אותם היה דן מרידור (שר המשפטים בין השנים 1988 ל-1992, נ"י).

"עצם המחשבה על זכויות אדם כחלק מהותי מהמשטר הישראלי קודמה על ידי אנשים בליכוד. השמאל תמך, אבל מי שהיה בשלטון היה הליכוד".

ובכל זאת, בגין לא ביצע שינויים משטריים שיבזרו את הכוח.

"פוליטיקאי שנלחם הרבה שנים להגיע לכוח, לא יפגע כל כך מהר בכוח הזה".

כתבת על החריגות של ישראל בהיעדר מגבלות מבניות. היא חריגה גם בהחזקת כיבוש, באי הפרדת דת ומדינה, באי עיגון השוויון בחוקה ובחוק הלאום החדש.

"צריך להבדיל בין מבנה השלטון שעליו דיברתי, לבין מה שאתה מדבר עליו, שהוא התוצאות שמתאפשרות במבנה השלטוני הקיים, שסובל כל מיני תופעות שמדינות דמוקרטיות אחרות כנראה לא היו סובלות.

"למשל, יחסי הדת והמדינה בישראל, שיוצרים חוסר שוויון מובהק, או חוק יסוד: הלאום. יש עוד מדינות בעולם שמוגדרות כמדינות לאום, אבל אין אף מדינה דמוקרטית כזאת שאין בה הכרה בשוויון מלא, כולל הכרה בזכויות קולקטיביות.

"זו תוצאה של הכוח הרב של הכנסת, שמאפשר לרוב מסוים – לא עצום – להעלות טענות שבסופן אין שוויון. כדי לעשות דבר כזה במבנה משטרי מבוזר יותר, היה נדרש הרבה יותר מאשר רוב של 62 מול 55, כמו בהצבעה על חוק הלאום".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,803 מילים. מחכים לתגובתך.
סגירה