פרשת יהודה נוריאל, והתגובות עליה, העלו בי שדים שביעבעו מתחת לפני השטח. הציפו את הפרדוקס שמוטמע עמוק כל כך בתוכנו. זה מתחיל כשהחברה – ההורים, הפרסומות בטלוויזיה, חברים לשכבה – אומרת לך: כאישה, עליך להיות עדינה, עלמה במצוקה, לחכות לנסיך שיגאל אותך מרפיון ידייך הנובע מהיותך אישה בעולם.

כשאת מנסה להתנגד, להציע אלטרנטיבה, לומר – "אני שווה לכל גבר, אני אישה חזקה", יאמרו לך שלא ניתן להתכחש לשוני הביולוגי הבסיסי שמאפשר לכל גבר באשר הוא לתפוס אותך ולזיין אותך בניגוד לרצונך. לא שאנחנו אומרים שזה בסדר, כן? לא שאנחנו מצדיקים אותו, אבל רק שתדעי שאת לא יכולה להתנגד גם אם היית רוצה כי את אישה, ואישה – חלשה.

אספר לכם מה קורה אחר כך:

אחר כך את מתבגרת קצת, עדיין ילדה, מנסה להבין מי את בעולם הזה. לרוע מזלך גיל 16 הוא גיל אטרקטיבי במיוחד לרווקים מבוגרים שמחפשים קצת אקשן בלי מחויבות. שמפחדים להזדקן ומחפשים מישהי צעירה שתאשר להם (ולכל שאר הגברים שסביבם) שהם עדיין בחיים.

לרוע מזלך גיל 16 הוא גיל אטרקטיבי במיוחד לרווקים מבוגרים שמחפשים קצת אקשן בלי מחויבות. שמפחדים להזדקן ומחפשים מישהי צעירה שתאשר להם (ולכל שאר הגברים סביבם) שהם עדיין בחיים

והם יודעים מה את צריכה – שיגידו לך שאת יפה, שאת חכמה, שאת משהו מיוחד. שיסתכלו עליך ויראו אותך. וכשאת באה ממקום של חוסר – ובגיל ההתבגרות, כשאת רק מגלה ניצנים ראשונים של זהות, כשאת עדיין מנסה להבין מי נגד מי, ואולי אבא שלך, גבר בעצמו, הוא לא האב הנוכח של השנה, או נרקסיסט בעצמו, או שניהם – לא צריך הרבה כדי לקנות אותך.

כולם מודעים לקלישאה וכולם משחזרים אותה שוב ושוב. את תגידי לעצמך "יש לי דדי אישיוז" ותחשבי שזה מגניב ומתוחכם, והזאבים שסביבך ישמעו את הדלת נפתחת ויתקעו את הרגל בחריץ.

עד גיל שמונה-עשרה איבדתי אמון בגברים מכל הסוגים. זה התחיל בגיל צעיר, כשנקריתי בדרכם של חבורת בנים מתבגרים "סקרנים", שהעבירו אותי מיד ליד ועד היום לא התנצלו על זה. יש לציין שהיינו "חברים טובים" ונשארנו בקשר עד לפני שנים אחדות. אולי אתם שואלים את עצמכם, איך זה הגיוני. אז ככה:

ההורים בשלהי תהליך גירושים די מכוער, שניהם מרוכזים בעצמם בעיקר, לא פנויים לשים לב, וגם סומכים עליי – כי אני ילדה נורא עצמאית. בגיל ארבע-עשרה אני יוצאת לעולם, מצוידת בהרבה עקרונות ומעט הבנה אמיתית של המורכבות הגדולה שמרכיבה את המציאות.

בבית-הספר אני מוזרה מכדי להיות מקובלת, וגם החברות המעטות שיש לי לא מבינות אותי. תמיד הייתי החוצנית של הכיתה, והחוצנות הלא מתנצלת שלי גררה השפלות לרוב. אותה חבורה שמאוחר יותר הפכה לחבורה שלי, ואחר כך לנקודה שבה הכל התחיל להידרדר – התחילה בתור חבורת בנים שמשפילים אותי כי אני לא מנסה להתאים את עצמי לסטנדרטים שלהם.

כולם מודעים לקלישאה וכולם משחזרים אותה שוב ושוב. את תגידי לעצמך "יש לי דדי אישיוז" ותחשבי שזה מגניב ומתוחכם, והזאבים שסביבך ישמעו את הדלת נפתחת ויתקעו את הרגל בחריץ

בשלב מסוים משהו השתנה, התקרבתי לאחת הבנות שהיתה חברה שלהם, והיא הציגה אותי כאחת משלהם ומהר מאוד הדחקתי את ההשפלה וקיבלתי את ההצעה להיות חלק. זה הרי כל מה שרציתי.

מאותו רגע הפכתי לכלי, למשחק, לאיזה גוף שאפשר לעשות עליו ניסיונות ואחר כך לצאת לעולם האמיתי ולפגוש בנות אמיתיות. כל כך הייתי תלויה בקבלה של אלו שהוקיעו אותי, ששכנעתי את עצמי שזה התפקיד שלי בעולם הזה. שמעתי את המונח שרמוטה ואמרתי, אם יש מונח כזה זה אומר שיש דבר כזה, ואם יש דבר כזה מישהו צריך להיות הדבר הזה, וכנראה שאני פשוט זה. שרמוטה.

וכך (תכתיבי החברה ו)היגיון של ילדה בת ארבע-עשרה המשיכו להוביל אותי כמעט עשור קדימה בכל צעד ומצלים על צעדיי עד עצם היום הזה.

בשלב מסוים נפסקו ה"התנסויות", כפי שהגדרתי אותן אז, ומה שהיה לא דובר יותר בינינו עד היום. בשלב זה כבר הייתי מטושטשת לגמרי לעצמי. הרגשתי שהגוף שלי הוא הנכס היחיד שיש לי, והבנתי שאני צריכה לעבוד עם מה שיש לי. קיבלתי עליי את תפקיד הקורבן בלי להבין מה זה אומר בכלל. פלירטטתי עם העלובים שבגברים ונעניתי לחיזורים משפילים ומבזים, משום שזה מה שהכרתי. מבחינתי, אלו הגברים שהרכיבו את העולם, שלי לפחות, ומי שלא היה כזה – או שהוא עושה בכאילו או שאני פשוט לא מספיק טובה בשבילו.

קיבלתי עליי את תפקיד הקורבן בלי להבין מה זה אומר בכלל. פלירטטתי עם העלובים שבגברים ונעניתי לחיזורים משפילים ומבזים. מבחינתי, אלו הגברים שהרכיבו את העולם, שלי לפחות

כל פעם ששכבתי עם מישהו והוא התכחש אליי מיד לאחר מכן, לרוב כי אני צעירה מדי – צעירה מדי בשביל לבלות איתו, אבל בוגרת מספיק כדי לשכב איתו – זה היה עוד אישור לעליבות שלי עצמי, לחוסר התקווה, לאמונה שאני טובה מספיק רק בתור זיון.

הסתמכתי על מדגם מפוקפק של גברים בין הגילאים 23 ו-40 שלא עצרו לרגע להקשיב לילדה השבורה שביקשה חיבוק, ובמקום זה עשו כאילו הם מקשיבים עד שהיא התפשטה ואז הם זיינו אותה והזמינו לה מונית כי הם "צריכים לקום מוקדם".

אחרי הזיונים הגיעו מערכות היחסים. החבר הראשון שלי היה קצת לפני שהתגייסתי, בן 40, רווק מבוגר, עצוב ומדוכא מהחיים, שגרר אותי לתוך הבור החשוך שלו בלי לחשוב פעמיים, בעידוד חבריו הרווקים המזדקנים שעבורם זו הייתה מטרת חיים לזיין כל כוס בעיר, וכמה שיותר צעיר, וכל האמצעים כשרים.

הדובדבן שבקצפת היה חבר של חברים, כמעט בגילי. התרגשתי מהמתח שנבנה בינינו, הרגשתי שסוף סוף מישהו רואה אותי כפי שאני, הוא ידע שאני מזדיינת ולא הייתה לו בעיה עם זה. בדיעבד, זו היתה הנקודה. אחרי שנים שבהן האמנתי שאף גבר לא ירצה אותי כשאני "משומשת" ככה, הוא ידע וזה לא הפריע לו. באותה נקודה כבר הייתי שלו.

מעבר לכך שלא הפריעה לו ההיסטוריה המפוקפקת שלי, נראה שבאופן כללי לא ממש עניין אותו מי אני ומה אני. כבר בתחילת הקשר הוא לא טרח להסתכל עליי או לדבר איתי. יכולנו לצאת לאכול ובמשך שעה שלמה הייתי מתפתלת ומחפשת נושאי שיחה והוא היה עונה בלקוניות ובקושי יוצר איתי קשר עין. כשהייתי מנסה למחות, הוא היה הופך לגבר רגיש ורחום וחנון, מלטף לי את השיער ואומר לי שהוא אוהב אותי ושהוא לא התכוון. כל כך ניסיתי לשכנע את עצמי שסוף סוף מצאתי גבר הגון, שמשפט כזה היה מספיק כדי למוסס, או לפחות לדחוק לפינה אפלה מאוד, את כל מה שידעתי שאני מרגישה.

אחרי הזיונים הגיעו מערכות היחסים. החבר הראשון שלי היה קצת לפני שהתגייסתי, בן 40, רווק מבוגר, עצוב ומדוכא מהחיים, שגרר אותי לתוך הבור החשוך שלו בלי לחשוב פעמיים

מהר מאוד התחלתי לראות את עצמי רק דרך העיניים שלו – שיעממתי את עצמי, לא ראיתי בעצמי שום דבר טוב. האפאתיות המוכרת כל כך גרמה לי לצאת למלחמה על תשומת הלב שלו, לנסות להוכיח לו שאני כן מספיק טובה, רק לא להפסיד אותו. כי מי עוד מסוגל לדעת עליי את מה שהוא יודע ועדיין לאהוב אותי.

זנחתי את כל מה שעניין אותי לטובת מחקר אובססיבי על תחומי העניין שלו. כל מי שהייתי סבב סביבו – והפחד להיות לבד גדל וגדל ומילא את כולי. כשהוא היה שם, היה רע. אבל כשהוא היה הולך – הייתה חרדה שאי אפשר לסבול אותה. אם כל מה שאני זה הוא, כשהוא הולך לא היה נשאר ממני כלום מלבד הציפיה שיחזור.

הוא היה מפלרטט עם בנות אחרות לידי והייתי אומרת לעצמי – עדיף לו להיות איתה, היא הרבה יותר מעניינת ממני. מה יש לי להציע בכלל שאין לכל בחורה אחרת ברחוב. הייתי תופסת אותו מתכתב עם בנות אחרות, שולח לבבות ומצחקק כמו ילדה מאוהבת, והייתי מוכנה כבר לעימות כשהוא היה פשוט מתוודה.

וכשהתלבטתי מה עכשיו, כשאני יודעת בעומק ליבי שאני לא מסוגלת לעזוב אותו, הוא היה מפטיר "אני אוהב אותך, אני בחיים לא אפגע בך", בלי לדבר על הצעדים הקונקרטיים שבהם הוא מתכנן לנקוט כדי לא לפגוע בי, והייתי עוזבת את זה. הוא אמר לי שהוא בקטע של החברה הכי טובה שלי כאילו שזה דבר לגיטימי להגיד ואני, שכבר לא נשאר לי היגיון עצמאי, הצדקתי אותו ותירצתי בשבילו וסיפרתי לעצמי שכנות זה מרכיב חשוב בקשר.

זנחתי את כל מה שעניין אותי לטובת מחקר אובססיבי על תחומי העניין שלו. כל מי שהייתי סבב סביבו – והפחד להיות לבד גדל וגדל ומילא את כולי. כשהוא היה שם, היה רע. אבל כשהוא היה הולך – הייתה חרדה בלתי נסבלת

כשנחלצתי בקושי נותרתי צל של בנאדם, לא זכרתי מי אני ולמה. לקח לי חודשים ארוכים לשלוף את עצמי מהדיכאון השחור שנכנסתי אליו, עמוק יותר ויותר עם כל יום שבו הוא היה חלק מחיי.

לא הכרתי את יהודה נוריאל והוא לא פגע בי, אבל הכרתי יהודה נוריאלים כמוהו. אז מה אני, פשוט טיפשה? אישה חלשה? זה מה שאמרתי לעצמי שנים. אל תטעו. וכל טוקבק של גבר שלא יודע מה זה להיות אישה בעולם של מסרים סותרים, בעולם שבו מנצלים אותך ואז מאשימים אותך שאת מאפשרת או מבקשת (!) את זה, מעלה שוב את הקול הקטן הזה בפנים שאומר – את חלשה, את תמימה מדי, את נותנת שינצלו אותך, לא התנגדת, התלבשת חשוף מדי, שתית יותר מדי ואז עלית אליו – מה ציפית שיקרה?

תשמרי על הכוס שלך! אם את לא תשמרי עליו אף אחד לא ישמור עליו בשבילך! ואם לא שמרת עליו מספיק טוב זו אשמתך הבלעדית! 

אומרים לנו שאנחנו חלשות כי לא אמרנו לא, כי אף אחד לא הצמיד לנו סכין לצוואר (ברוב המקרים) ובכל זאת נשארנו שם.

ואז אנחנו מנסות להשמיע קול ולהגיד די! ואז אומרים לנו שאנחנו אופורטוניסטיות, שאנחנו פתייניות ונקמניות.

אז מה כן?

מפקפקים באמינות שלנו כאילו יש למישהי סיבה להתלונן על פגיעה מינית סתם ככה, כי זה כזה כיף וקליל, ולא תהליך שהוא נורא כמעט כמו האונס המקורי, שבו חוקרים אותך כאילו היית את הנאשמת, ושואלים שאלות כמו "האם היית רטובה", ואז את מגיעה למשפט (או שהתיק נסגר הרבה לפני כן) ואת נאלצת לעמוד מול שופטים שמרשים לעצמם להגיד ש"יש נשים שנהנות מאונס".

וכל טוקבק של גבר שלא יודע מה זה להיות אישה בעולם של מסרים סותרים, בעולם שבו מנצלים אותך ואז מאשימים אותך שאת מאפשרת או מבקשת (!) את זה, מעלה שוב את הקול הקטן הזה בפנים

וכולנו קורבנות בתוך המציאות האלימה הזו. גם גברים נפגעים מינית – עד גיל שלוש-עשרה אפילו בשיעור שווה לזה של הנשים הנפגעות. כמעט אף אחד מהם לא מדבר על זה, כי אם מישהו הצליח לכבוש אותך אתה לא גבר, או לכל הפחות גבר חלש מאוד – עוד חתיכה ממשחק התפקידים הענק שכולנו פיונים בו.

וכך מעגל האימה הולך ומשחזר את עצמו, כשהפוגעים ממשיכים בחייהם ומקבלים אישור שבשתיקה למעשיהם, והנתקפים נותרים לברוח ולברוח מסכנות ממשיות ולא ממשיות, עם בוחן מציאות לקוי, זרים לעצמם וגופם זר להם, עם סיוטים בלילה וקשיי שינה, עם דיכאונות וחרדות ועוד מגוון השלכות ארוכות טווח ומחריבות חיים שבהן, משומה, אף אחד לא ממש מתעסק.

ואז הפוגע שלך מת ואת מחליטה לצאת לאור כי את מבינה שכבר אין לך ממה לפחד, ואת מבינה שאם תמשיכי לשתוק את תמשיכי לפחד ותמשיכי להאשים את עצמך. ואז מהביבים מזדחלים כל מיני טוקבקיסטים שכלואים כל כך עמוק בתוך המשחק, ומאשימים אותך כדי להרגיש יותר טוב עם הפעם ההיא שהם שכבו עם איזה אחת חצי מעולפת בלי לחשוב, או שהם ראו איזו אחת כזו עם חבר שלהם ולא אמרו לו כלום.

והם לא מבינים בכלל כמה המילים שלהם מכוונות בדיוק לפצע המדמם הענק שנמצא עמוק בתוכך, שאת נאבקת איתו כל יום, כל דקה, כל פעם שמישהו אומר לך שהוא אוהב אותך ואת לא בטוחה אם להאמין לו.

אומרים לך לגלות קצת אחריות אישית. ואני אומרת לכם – תתחילו להסתכל פנימה. תתחילו לעשות חשבון נפש עם כל החלקים הרקובים שמדברים מתוככם. אלימות היא לא רק אונס בסמטה חשוכה, היא לא רק סימנים סגולים. אלימות היא עליונות, היא האמונה שזכותי לשלוט באדם אחר, להחליט בשבילו, להגיד לו מה נכון ולא נכון לו.

הנתקפים נותרים לברוח ולברוח מסכנות ממשיות ולא ממשיות, עם בוחן מציאות לקוי, זרים לעצמם וגופם זר להם, עם סיוטים בלילה וקשיי שינה, עם דיכאונות וחרדות ועוד מגוון השלכות ארוכות טווח ומחריבות חיים

בסופו של יום כולנו בני אדם, כולנו זקוקים לחום ואהבה ולאישור, כולנו זקוקים לבית. אין בזה רע. אל לנו לתת לאף אחד להשפיל אותנו משום שאנו מוכנים להודות בכך, או להשתמש בידיעה הזו כדי לנצל ולפגוע בנו. אל לנו לתת יד להצדקה של מעשים מהסוג הזה. ועלינו להיות מודעים להשלכות של המעשים ושל המילים שלנו, וגם של השתיקה. ולהבין שאנחנו עוסקים בבני אדם אמיתיים, בשר ודם לב וכליות, בדיוק כמותנו, ומוטלת עלינו האחריות ללמוד להקשיב זה לזה, ולהיות ראויים להקשבה.

אשמה

אני החתול
והעכבר
והמלכודת
וחתיכת הגבינה
וחתיכת הבשר
אני החתול
והעכבר
והמלכודת
וחתיכת הגבינה
וחתיכת הבשר

לכן אפשר, ולכן אפשר,
לכרסם אותי. לכרסם אותי.
ולכן אפשר לכרסם אותי.

גם אם אני קצת קשה ללעיסה
גם אם לא נראה שאני ממש רוצה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה

ולכן אפשר לכרסם אותי
לכרסם אותי
לכן אפשר לכרסם אותי.

הגר שמיע היא סטודנטית לפסיכולוגיה, מורה ליוגה, סולנית בלהקת רוק וכותבת. מאמינה בטוב הבסיסי בבני האדם, מכירה בסבל הקיומי הבלתי נמנע, ומתקיימת בתווך שבין השניים.

לפי האלימות הגואה במוקדי המחאות השבוע, אנחנו דה-פקטו במלחמת אזרחים. זה עניין של זמן עד שמוחים יתחילו להביא איתם אמצעי הגנה מפני כנופיות בחסות הממשל, ומהמשטרה קלת הלום וההדק. ומשם הדרך להרוג הראשון של מחאת 2020 היא בלתי נמנעת.

כדי למנוע את העתיד הזה הגיע הזמן שנתחיל דיון על מה המחאות האלו באמת, ונפעל בהתאם.

לפי האלימות הגואה במוקדי המחאות, אנחנו דה-פקטו במלחמת אזרחים. זה עניין של זמן עד שמוחים יביאו אמצעי הגנה מפני כנופיות בחסות הממשל, ומהמשטרה קלת הלום וההדק. ומשם הדרך להרוג הראשון קצרה

אני מעריץ את אמיר השכל, ומאמין שיום אחד הוא ידליק משואה. מעבר לזה שאמיר הוא גיבור אמיתי – טייס, יום כיפור, יזם את “עדים במדים” – הוא עומד מאז שנת 2016 במחאת יחיד הקוראת להתפטרות ראש הממשלה. כמו כל התנועות והפרטים שבאו בהשראתו, אמיר שם כי הוא מרגיש שגנבו לו את המדינה. המדינה האהובה שלנו, שנבנתה על נרטיב מוסרי שאליו אנחנו מחויבים. 

מחויבים, עקב הלקחים שאנחנו למדנו על עצמנו כעם נרדף. מחויבים, כי בשם הנרטיב הזה הקרבנו כבר כל-כך הרבה. ועכשיו, הנרטיב הזה – הישראלי הצודק והיפה שלנו – מושחת ע”י העומד בראשה. כאילו שהעומד בראשה הוא הבעיה, ולא רק עוד סימפטום לשיטה שהפסיקה לתפקד.

שכבת הגיל שאפיינה את המחאות עד פרוץ הקורונה היא 50+, והם אף פעם לא הבינו למה הם לא רואים איתם את הילדים והנכדים שלהם, “הדור הצעיר” בשפתם.

בכנות, לדור שלנו לא כל-כך אכפת מהעבר. חשוב לנו מאוד ללמוד ממנו, אבל האמת היא שאנחנו לא נעולים על לשמר אותו. גם כשאנחנו מסתכלים אחורה, על האידיאל הזה שמתארים, אנחנו מגלים שכבר העלימו כאן עין מהרבה עוולות עבר; כלפי מיעוטים, כלפי עולים, כלפי עדות, כלפי נשים, כלפי ניצולי שואה, כלפי הסביבה.

כלפי כל מי שלא היה חלק מ'המחוברים'. אז עכשיו התעוררתם? תודה באמת. האדמה כבר חרוכה.

בכנות, לדור שלנו לא כ"כ אכפת מהעבר. חשוב לנו ללמוד ממנו, אבל אנחנו לא נעולים על לשמר אותו. גם כשמסתכלים אחורה, על האידיאל הזה שמתארים, אנחנו מגלים שכבר העלימו כאן עין מהרבה עוולות עבר

אנחנו תמיד הרבה יותר עסוקים באיך לבנות את העתיד החדש. זה שאנחנו והילדים שלנו באמת ראויים לו.

אותו 1% שנאחז במוקדי ההון והכוח עומד לחלוף מהעולם, מתוקף החוק הפיזיקלי הבסיסי שנקרא זמן. והשאלה האמיתית היא מה יהיה כאן ביום שאחרי. אכן, ישנם “בומרים” שהרוויחו מכך שבדור שלהם מנועי הקפיטליזם נכנסו להיפר-דרייב, ואפשרו להם להגיע לקורת גג ופנסיות מנופחות יחסית בקלות. זאת הזדמנות שאנחנו לא נזכה לה. אבל התודעה של הדור שלנו תמיד שאפה רחוק יותר מאשר רק להזדקן בנוחות ונהנתנות.

אנחנו פחות חומריים, יותר חולמים, ויותר פרו-אקטיביים. בזמן שאתם קוננתם על מה שאבד, אנחנו בנינו מנגנונים, חברות, טכנולוגיות ותוכניות כדי לקחת חזרה את מה ששלנו.

אז פרצה הקורונה, וההתנהלות הכושלת של הממשלה שלנו על כל נציגיה ומוסדותיה, בהווה ובעבר, נחשפה במערומיה.

פתאום אתה אדם בן 31, שמסתכל ימינה ושמאלה ורואה את האנשים והנשים שעמדו איתו כתף אל כתף במסע אל עבר אותה תמונת עתיד – קורסים אחת אחרי השני. עצמאיות, שכירים, בעלות עסקים, אמנים, עובדות סוציאליות, עובדי ציבור – כולם בקושי מחזיקים את הראש מעל המים. בזמן שהממשלה הנוכחית ממשיכה לממן קבוצות לחץ ופשיטות רגל של מליארדרים, מתוך הנכסים הכלכליים המעטים שכן הצלחנו לצבור.

אותו 1% שנאחז במוקדי ההון והכוח עומד לחלוף מהעולם. ישנם “בומרים” שמנועי קפיטליזם בהיפר-דרייב אפשרו להם קורת גג ופנסיות מנופחות, הזדמנות שלא נזכה לה, אבל התודעה שלנו שואפת רחוק יותר

מחאת הדור החדש היא לא על העבר שגנבו לנו. היא על זה שגונבים לנו מתחת לאף את האפשרות לבנות עתיד.

לכן, כל הזעקות והמחאות הסקטוריאליות, נכונות וצודקות ככל שיהיו, טועות בדרישות שלהן. הם שם למעלה שכחו שהם בעצם עובדים בשבילנו. ואמנם בחרנו בהם, אבל הם עדיין צריכים להביא תוצאות.

ומה עושים כשעובד לא מתפקד כמו שהוא אמור? מבקשים ממנו לבנות תכנית ולהציג למנהל.

במקום שכל אחת ואחד מאיתנו ימשוך קצת אליו את השמיכה שגם ככה לא קיימת, כולנו אמורים לעמוד שלובי ידיים ולדרוש ביחד את הדבר ההגיוני היחידי שיאפשר לנו לצאת מהמשבר הזה כעם אחד אל עבר עתיד נורמלי: תקציב הבראה לאומי עקרוני לחמש שנים, אשר יחייב כל ממשלה שתקום, יתייחס בצורה שווה ושוויונית לכל צרכי האוכלוסייה, ויובא לאישור במשאל עם.

ועד אז שיפסיקו עם בזבוז כספי הציבור ויצאו לחל"ת בעצמם, כמו 20% מעם ישראל.

נ.ב.

דור חדש זה לא עניין של גיל.

(וגם גילוי נאות: אמיר השכל היה המדריך שלי במסע לפולין במסגרת קורס חובלים, והוא גרם לי לבכות משיר של אפרת גוש. לא מתאים).

נתי בירמן מנועים הוא אבא של איתמר ולוקא, בן זוגה של איירין, סטארטרפיסט בדימוס, ועובד כמנהל פיתוח עסקי בהייטק. בעברו היה מנכ”ל מפלגת ישר ז”ל, וממובילי מחאת "מוציאים את הבנקים מכיתות הלימוד". כיום אחד מיני רבים בקואליציית ‘דור חדש’.