"נו, מה את חושבת על האיחוד?", "נו, מה את אומרת על החברים שלך?"

תרשו לי בבקשה להגיד שדי כבר! עברו שמונה שנים, הייתי שמחה אם התגובה שלי למה שקורה בפוליטיקה תתפש כעניינית, ולא שינסו כל הזמן להכניס אותי למלכודת ה"צ'ילבות" שפיר ושמולי.

שניהם חברי כנסת, שניהם פוליטיקאים, המערכה יותר גדולה משניהם, ולכן אני כותבת כאן את דעתי הכנה, כשהיא מבוססת (העוקבים באדיקות יודעים) על נקודת מבט עקבית למדי.

מערכת הבחירות הזו מזכירה עונה של הישרדות. יש שבטים, כל שבט מקבל שם, בנדנות עם צבעים, אחר כך מחליפים את השבטים, את השם, את הצבע של הבנדנות. הישרדות זה משחק אסטרטגי. המטרה היא להגיע למקום הראשון. המטרה היא לנצח.

הייתי שמחה אם הבחירות האלה יהיו עוד משהו שקורה. אני לא מתרגשת מהבחירות האלה בגלל שהמשחק הוא המשחק הוא משחק של הישרדות, של בנדנות, של זיהוי הזדמנויות לכוכבנות אישית.

המון בהצלחה לכל השחקנים על המגרש. שיהיו בחירות מעניינות לכולם, ושצבעי הבנדנות לעונה הזו יפסיקו להתחלף כבר, כי לא כדאי לשחוק את הקטע הזה. אפשר לעבור למשימה הבאה.

ואחרי שכתבתי את הפרגון למהלך על המגרש אני רוצה לכתוב על החיים עצמם, סבבה? ויסלחו לי כל האנשים שנמצאים באופוריה, כל מי שיכעסו על מה שאני הולכת לכתוב עכשיו – נסו לזכור שמותר לא להסכים, ושהבחירות מתקיימות בלי קשר למה שאני כותבת, ולכן אני כותבת בחופשיות את מה שאני מרגישה וחושבת. בקיצור, די להתנצל. פשוט תכתבי.

הבחירות האלה הן בחירות ג'אנק. הדמוקרטיה לא שייכת למחנה אחד, הזהות הלאומית לא שייכת למחנה אחד, הפוליטיקה עוזרת לנו בתצורה הנוכחית שלה להמשיך ולאחוז באזור הנוחות שלנו וזה הכל.

מערכות ציבוריות זה עסק מורכב. ים של אינטרסים, ים של שיקולים. לוקח זמן להוציא לפועל מדיניות. צריך להט עצום, ומחויבות, ויכולת לגייס ולתרום שיתופי פעולה רבים – גם עם מי שלא מסכימים אתו.

המחנה הדמוקרטי יכול להגיד לעצמו עד מחרתיים שהוא יילחם בשחיתות אבל המחנה הדמוקרטי זה בסך הכול שם של קבוצת כדורגל או כדוריד שעוזרת להרבה מאוד אנשים לחזור לאזור הנוחות ולהגיד למי שהוא לא הם – הכל בגללכם. אין שומדבר מעניין בלהתכסות באותן מילים שוב ושוב.

את השונות לא צריך לשים בצד. צריך לדבר אותה, לתת לה מקום. אנחנו נמצאים בכזו תקופה הזויה, שכל מה שמעניין אותנו זה שיפור עמדות, בגלל שזה קץ עידן האידיאולוגיה. וזה דבר טוב – כי האידיאולוגיה קורסת לתוך עצמה.

אתם יודעים למה? בגלל שהחיים מורכבים. בגלל שפרגמטיזם זה מה שיש, וערכים, ומה עושים כשקמים בבוקר, ומה חולמים.

המחנה הדמוקרטי שמדבר שמאל, והמחנה השמרני שמדבר ימין, מצליחים אולי להחזיר את הקשר לחלק מבוחריהם, ולהיאחז עוד קצת בשפה שהולכת ומתפרקת.

בחשבון נפש אמיתי יש העזה לפרק את השפה שלנו ולחבר אותה מחדש לצורה חדשה, מורכבת ואותנטית. זה עוד לא קרה, וזה לא יקרה בבחירות האלה, אבל זה יקרה. יום אחד. בגלל שהמציאות שלנו מבקשת רעיונות חדשים, מרחבים חדשים.

פוליטיקה שמדברת אחרת לגמרי מסתמכת על חוקי משחק אחרים לגמרי. השפה הזו תבשיל, ואז כל מי שמשחק על המגרש יגלה שהוא פשוט כבר לא רלוונטי. צאו להצביע, אל תצאו להצביע, זה שלכם באותה המידה.

אבל בבקשה תזכרו שהתמונה רחבה הרבה יותר. ושאפשר לעשות בינג' לתכניות ריאליטי רגע לפני הגמר.

יוזמת וממנהיגות המחאה החברתית. פוליטיקאית אינדי. מרצה ויועצת. ירושלמית בגלות התל אביבית

מספר ימים לאחר השבעה באוקטובר הבנתי שבנימין נתניהו לא יחזיר את החטופים ושכל ניסיון לפנות אל המצפון שלו ינחל כישלון. כאשר חזרו ההפגנות והעצרות, הכנתי שלט שעליו כתבתי "לביבי אין מצפון" והתחלתי להסתובב איתו בהפגנות.

בעצרת בכיכר החטופים ביקשו ממני להוריד את השלט כי "אנחנו לא פוליטיים", אז עברתי איתו לקפלן.

חנן כהן הוא מפגין סדרתי - רוטשילד, כיכר גורן, בלפור וקפלן (בינתיים). פעיל אינטרנט ותיק - אתר שתי"ל, לא רלוונטי ותולדות הדיגיטל בישראל. חבר הקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש.

ארמנים הגיבו בפליאה לאחרונה כאשר בנימין נתניהו מתח ביקורת על טורקיה על כך שלא הכירה ברצח העם הארמני על ידי העות'מאנים לפני מאה שנה.

אחרי הכל, ישראל עצמה נמנעת מהכרה כזאת בשואה הארמנית במשך עשרות שנים, תוך התעלמות מכך שארמנים רבים חשים קרבה ליהודים. האם סוף סוף מתחולל שינוי? עד כמה שזה נשמע נאיבי, אני מייחל לכך שכן.

גריגור הובהניסיאן הוא שגריר ארמניה לשעבר בארצות הברית ובמקסיקו, ושירת כסגן שר החוץ.