זמן ישראל

מה קורה כשאזרחים ותיקים נכנסים לחדר שבו כותבים מצע של מפלגה? בחודשים האחרונים קיבלתי תשובה לשאלה הזאת.

במסגרת רשת מנהיגות אזרחים ותיקים, שאני שותפה בה, נפגשנו לקראת הבחירות עם נציגי המפלגות ישראל ביתנו, ישר, ש"ס והדמוקרטים. לא הגענו לבקש עוד הנחה, עוד הטבה או עוד הבטחה. הגענו עם הצעות לשינוי מדיניות.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

במהלך מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2012 המועמד הרפובליקאי מיט רומני הוקלט בסתר באירוע התרמה פרטי בפלורידה. בהקלטה הוא נשמע אומר ש-47% מהאמריקאים תלויים בממשלה, רואים את עצמם קורבנות, מרגישים שמגיעים להם שירותי בריאות, מזון ודיור, ויצביעו לברק אובמה בכל מקרה. לכן, הוסיף רומני, תפקידו כמועמד הוא "לא לדאוג לאנשים האלה". ההקלטה פורסמה באתר Mother Jones בספטמבר 2012 וסביבה התגבשו מייד שני נרטיבים מתחרים.

רומני הציג את דבריו כתיאור כלכלי: הוא קשר את נתון 47 האחוזים למשקי בית שאינם משלמים מס הכנסה פדרלי, וטען שהדברים רק "נוסחו בצורה לא אלגנטית". מנגד, אובמה ומטה הקמפיין שלו הפכו את האמירה ל"אנקדוטה מייצגת" של תפיסת עולם מתנשאת, שמבטלת חצי מהעם.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)

לילה. יושב אדם ובידו טלפון. פניו מוארות רק מהאור היוצא מהמסך. הוא גולל וממלמל בכעס: "תראו מה הם עושים". בדיוק באותה שעה, בעיר אחרת, בשכונה אחרת, בעולם אחר, יושב אדם שני, גולל בפיד אחר וגם הוא רוטן לעצמו: "תראו מה הם עושים". שניהם בטוחים שהם רואים את המציאות. שניהם צודקים בדבר אחד: מישהו כאן אכן צופה בצללים על קיר.

לפני כאלפיים וארבע מאות שנה תיאר אפלטון מערה. יושבים בה אסירים, כבולים מילדותם, פניהם אל הקיר. מאחוריהם בוערת אש, ובינה לבינם עוברות דמויות שמטילות צללים על הקיר שמולם. האסירים, שמעולם לא ראו דבר מלבד הצללים, משוכנעים שהצללים הם העולם. יום אחד משתחרר אחד מהם, מטפס החוצה, מתרגל לאט לאור, ורואה לראשונה עצים, שמיים ושמש. הוא חוזר למערה לבשר לחבריו, והם צוחקים עליו. הוא מדבר שטויות, העיניים שלו התקלקלו שם בחוץ, ואם ימשיך להטריד אותם, מוטב להרוג אותו. אנחנו קוראים את משל המערה היום ומזהים בקלות את התמונה. בטח, כולנו מכירים מערה כזאת, רק לא אצלנו, אצל השכן.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי וחוקר מוח באוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.