זמן ישראל

בשבועות האחרונים, הדיווחים הבלתי פוסקים על הגברת התקיפות האמריקאיות באזור המפרץ, איומי הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, הפרסומים על הצפוי, והפגיעה בתשתיות האיראניות לצד האיומים האיראניים בהקשר לתגובה ולהעצמת המלחמה – החזירו את כולנו בבת אחת לאותה מציאות מוכרת ושוחקת, אשר דומה שכלל לא נעלמה מחיינו בשלוש השנים האחרונות.

התקשורת שוב געשה, התחושה המוכרת בציבור הייתה ש"עוד רגע זה קורה", והפרשנים באולפנים שוב שירטטו תרחישים שבהם אנחנו במרחק פסיעה ממערכה כוללת ועצימה עם טילים על מדינתנו בפעם המי יודע כמה.

אורן לשם הוא סא"ל במיל' בחיל האוויר, מרצה ויועץ בנושאי מנהיגות, קבלת החלטות וניהול בתנאי משבר, מחבר הספר "עשן של אי-ודאות".

במשך שנים התרגלו בישראל להתייחס לביקורת האירופאית כאל רעש רקע: עוד גינוי, עוד אזהרה מפני הרחבת התנחלויות, עוד הצהרה על פתרון שתי המדינות, מבלי שיש להצהרות וגינויים אלו כמעט שום מחיר מדיני או כלכלי.

בחודשים האחרונים התמונה החלה להשתנות. חלק משמעותי מהרטוריקה האירופאית תורגם לכלי לחץ מעשיים וממוקדים, לא "רק" נגד אלימות מתנחלים קיצוניים, אלא נגד מפעל ההתנחלויות, ובעיקר נגד הצעדים של השר בצלאל סמוטריץ' והממשלה, שבאירופה מגדירים כסיפוח דה־פקטו.

ד"ר מאיה שיאון צדקיהו היא מנהלת תכנית יחסי ישראל-אירופה במכון מתווים, מרצה בפורום אירופה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת ת"א וחוקרת אירופה בפרויקט תמרור-פוליטוגרפיה.

"העולם כולו נגדנו
לא נורא, נתגבר
לא שמים בכלל עלינו
לא נורא, נסתדר"

השיר שכתב יורם טהרלב ב־1969 ביטא אז התרסה נוסטלגית, אך בשנים האחרונות הפך לתפיסת עולם ביחסה של ישראל לארצות הברית. בתקשורת, במערכת הפוליטית וגם בציבור הישראלי משתרשת תפיסה נוחה אך מסוכנת: ביקורת גוברת באמריקה נתפסת כמעט בלעדית דרך עדשת האנטישמיות.

יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"