ה-8 במאי שחל החודש עורר בי מחשבה מטרידה, שנולדה מתוך סימולציה דמיונית שגוללתי בתודעתי. במבט השוואתי בין אתמול להיום, אני תוהה כיצד היו נראים פני הדברים אילו המציאות ששררה אז הייתה מתרחשת בתוך האקלים הפוליטי והבינלאומי של ימינו.

במילים אחרות, מה היה עולה בגורל ההיסטוריה אילו התחביר המדיני הנוכחי היה מתקיים בתקופת מלחמת העולם השנייה, בארה"ב בפרט. להלן המשחק.

מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".

מימיו הראשונים כנשיא אינדונזיה באוקטובר 2024, היה ברור כי גולת הכותרת של כהונת פרבואו סוביאנטו תהייה במגרש של מדיניות החוץ. ואכן הוא מתבלט מאז כמי שמוביל ומנווט בנחישות מדיניות המכוונת לשדרג מעמד ארצו בזירה הבינלאומית, ולא פחות – למצב עצמו כמנהיג בולט בה.

כל זאת בגישה מובהקת של דיפלומטיה פרסונלית, הכוללת מסעות רבים בעולם, מפגשים עם דמויות מפתח במרחב הגלובלי, בראש ובראשונה מפגשים עם מנהיגי מעצמות העל, וכן פרופיל נוכחות גבוה בבמות בינלאומיות, שם הם מציג לא פעם ראייה אסטרטגית סדורה.

ד״ר גיורא אלירז הינו עמית נלווה במכון טרומן באוניברסיטה העברית בירושלים, ועמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן וכן בפורום לחשיבה אזורית.

לסוציולוגית אווה אילוז יש ספר חדש, "ציוויליזצית הרגשות", שמתמקד באנטישמיות של "השמאל הגלובלי".

אני מודה שהלכתי להרצאה שלה באמסטרדם עם דעה מגובשת על מה שיש לה להגיד. אלה הם לא דברים חדשים אלא דברים שהיא חוזרת עליהם מאז ה-7 באוקטובר בעיתונות הבינלאומית ומעל כל במה ציבורית.

ד״ר הילה דיין היא מרצה לפוליטיקה וסוציולוגיה באמסטרדם יוניברסיטי קולג׳ וממקימות הפלטפורמה לישראלים ביקורתיים בהולנד gate48.