במשך שנים חוקרים, אנשי חינוך, ארגונים יהודיים ומוסדות ציבוריים מנסים להסביר את ההבדל בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות. ובכל זאת, הבלבול נמשך. לפעמים הוא אמיתי; לפעמים הוא נוח מבחינה פוליטית.

מצד אחד, יש מי שמרחיבים את המושג אנטישמיות, בעיקר בשיח הישראלי, עד שכמעט כל ביקורת חריפה על ישראל נבלעת בתוכו. מצד שני, יש מי שמצמצמים אותו עד שגם דמוניזציה בוטה של ישראל מוצגת כביקורת פוליטית רגילה.

ד"ר יוסי קוגלר הוא היסטוריון המתמחה באנטישמיות ובחברה הישראלית. משמש כמנהל מרכז המשפט ואנטישמיות בפקולטה למשפטים ע"ש חיים סטריקס, המכללה למינהל, ולפני כן הוביל יוזמות חינוכיות מרכזיות ביד ושם.

בתי דין דתיים המקבלים את סמכותם מן המדינה הם אחד הביטויים המובהקים לעירוב דת ומדינה בישראל. בדמוקרטיה ליברלית, האזרח כפוף אך ורק למערכת המשפט האזרחית ולחוק החילוני. במדינת ישראל, האזרחים כפופים בענייני המעמד האישי – בראש ובראשונה נישואין וגירושין – לבית הדין של העדה הדתית שלהם.

עבור יהודים, אלה הם בתי הדין הרבניים: ערכאות בהן מכהנים דיינים גברים אשר מחילים את דין התורה על הסכסוכים שבפניהם. 

פרופ׳ אסיף אפרת הוא עמית מחקר בכיר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן.

העליתי כאן לא מכבר את הטורים "בינה מלאכותית וטיפשות טבעית" חלקים א' ו-ב' והתכוונתי לחדול מהנושא.

אבל המציאות פנים רבות לה, וכך הסתבר לי שלטיפשות האנושית הטבעית מול הבינה המלאכותית (AI – artificial intelligence) יש היבט נוסף שבו אני נתקל מדי יום בפייסבוק, ועליו רציתי לספר לכם.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.