חמישה עיוורים התבקשו לתאר פיל.

הם ניגשו אליו ומיששו אותו. זה שנגע באוזנו אמר: הפיל כמו עלה גדול. השני מישש את גב הפיל, ואמר: פיל הוא כמו גזע עץ, עבה, מחוספס ועצום ממדים. השלישי מישש את החדק ואמר: פיל הוא כמו צינור עבה וגמיש, ובעל יכולת תנועה כמו של נחש. הרביעי מישש את זנבו של הפיל, וטען שמדובר בחבל עבה כמו של ערסל. והחמישי נגע ברגלו של הפיל, ואמר: פיל דומה לבת יענה, רק הרבה יותר גדול. כלומר, נראה שצריך את התמונה הגדולה כדי לדעת מה הוא דבר.

כשאנחנו חושבים על ישראל, ואנחנו ממששים אותה מכיוונים שונים, אנחנו מוצאים בצד אחד את האירוויזיון והחוויה הפלורליסטית שהוא מעניק. בצד אחר מטקות בים. באזור אחר את ארץ המתנחלים. יש את הצד של רק ביבי. את רק לא ביבי. ויש עוד הרבה צדדים, וקשה לקבל פרספקטיבה מספיק רחבה כדי לראות את כל החיה הזו שנקראת ישראל.

כשיענקל'ה רוטבליט כתב "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום", הוא בטח לא תיאר לעצמו שיום אחד ראש ממשלה ישיר את השיר בכיכר, שמאוחר יותר תקרא על שמו. "שיר לשלום" הוא שיר המחאה הידוע ביותר בישראל, והתמונה של מילות השיר מוכתמות בדמו של יצחק רבין מסמלת יותר מכל את החלום ושברו.

https://youtu.be/OU6zvqN-vsM

מאז עברו 24 שנה. בכיכר עדיין מתקבצים המאמינים בדרך השלום, לפעמים הם מרגישים כמו אוזן של פיל, דקים וחלשים. לפעמים כמו זנב לשועלים, או כציבור שלמרות כל המכות העזות שחטף חלומו עדיין מאמין שהשמש תחדור מול הפרחים, שצריך לשיר שיר לאהבה ולא למלחמות.

מה הסיכוי ששיר מחאה יביא שלום? כנראה כמו הסיכוי של העיוורים לראות את הפיל. אבל ידוע לנו לפחות מקרה אחד של שיר מחאה שהביא תוצאות ברורות ומוכחות בעולם, "הוריקן" של בוב דילן.

שירו של בוב דילן, שמתאר את סיפורו העגום של רובין קרטר, המכונה "הוריקן" – מתאגרף שחור מצוין שהורשע ברצח המתואר למעלה, וישב בכלא במשך 20 שנה, אחרי שלושה משפטים שבסופם שוחרר.

"אל תגידי לי יום יבוא, הביאי את היום", שרה רונה קינן בשירה החדש "בואי למרפסת", ואח"כ מוסיפה: "אני רוצה לנשק אותך ולהריע לשלום / מתחתינו תנועה עצבנית / הרצפה הישנה קורסת / מה יש לנו להפסיד / בואי למרפסת".

ואני אומר: כל עוד מותר לשיר על מה שרוצים יש לנו סיכוי, אולי סיכוי קלוש, אולי חלום של תמימים. אבל באין ציפור שיר, גם קריאת העורב היא קול הזמיר.

מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

במסיבת העיתונאים שקיים בצאת שבת, בנימין נתניהו נדרש למדיניות חלוקת הנשקים המופקרת שמוביל השר איתמר בן גביר, על רקע הריגתו של יובל דורון קסטלמן ז"ל בידי חייל צה"ל. "במצב הקיים צריך להמשיך עם המדיניות הזו, אני בהחלט תומך בה. יכול להיות שנשלם על כך מחירים". השיב נתניהו, לפני שפרש ידיו לצדדים והוסיף: "אלה החיים".

נתניהו ידוע בזכות הרבה מתכונותיו. היכולת לאמפתיה אנושית בסיסית איננה אחת מהן. ועדיין, נדמה שגם הוותיקים שבמבקריו הופתעו ממופע כה מעורר קבס של ערלות לב. באגביות של אדם המדלג מעל גופת הומלס ברחוב ומבקש להתעלם מקיומו הלא נוח, נתניהו ביטל בתור גזירת גורל את הריגתו של אזרח, שמותו הוא תוצאה ישירה של מדיניות צמאת דם ומתירת דם שמקדמים שריו ושופריו, מדיניות של "קודם לירות – ורק אחר כך לשאול שאלות".

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

הקונספציה קרסה, כך אנו שומעים פעם אחר פעם מאז השבעה באוקטובר. כמעט אין תחום שבו אין שיקול דעת מוטעה, מחדל, שאננות ולא אחת שיקולים זרים ואטימות.

בתוך כך, כידוע, ישנה גם הקצנה דתית החודרת לשורות הצבא – כפי שמיטיב להסביר פרופ' יגיל לוי בספרו "המפקד האליון". הוא משרטט תהליך בו יותר ויותר חיילים חרד"לים נכנסים לצבא עם אמונתם, שכוללת הרחקת נשים, כשהיחס המבזה הזה מתקבל על ידי הרשויות. אך לצד זאת יש תהליך הפוך ממש באותו צבא – יחידות שבהן בולט רוב נשי. ביניהן התצפיתניות וגדוד השריונאיות, שהכו בתדהמה גם מפקדים בכירים בצבא.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.