מיקי רוזנטל הוא ישראלי. איש משפחה. אבא. עיתונאי. חבר כנסת לשעבר. ציוני. שונא אי-צדק. מתעב גזענים. אוהב את הישראליות. נלחם על דמותה.

יעקב בורובסקי לא יהיה מפכ״ל המשטרה. נתניהו שלף את מועמדתו כדי להכשיר שרץ אחר. בורובסקי, הניצב לשעבר, הוא בבחינת אצבע בעין. בעוד אנחנו נפרט (ותיכף נפרט) למה בורובסקי איש מושחת ובלתי ראוי לכהן כמפכ״ל המשטרה – נתניהו ועוזרו לענייני הרס שלטון החוק, השר אמיר אוחנה, מבשלים תבשיל אחר שמטרתו לחלץ את הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ממשפטו.

בורובסקי לא יהיה מפכ״ל. נתניהו שלף את מועמדתו כדי להכשיר שרץ אחר. בורובסקי הוא אצבע בעין. נתניהו ועוזרו לענייני הרס שלטון החוק, השר אוחנה – מבשלים תבשיל אחר לחילוץ הנאשם ממשפטו

אבל עצם העלאת שמו של האיש הזה מעורר בי בחילה, מזכיר נשכחות ובעיקר מעיד על כוונת הממנים: המטרה של נתניהו מקדשת את כל האמצעים.

בורובסקי כבר היה מועמד למפכ״ל והיה מוכן למכור את נשמתו לליכוד כדי לזכות בתפקיד. הוא גם היה מועמד של נתניהו להשתלט על רשות השידור ולהפכה לערוץ התעמולה שלו – אך מועמדותו נפסלה על-ידי היועץ המשפטי הקודם לממשלה.

למען הגילוי הנאות אציין שבורובסקי תבע אותי ואת העיתונאי רביב דרוקר תביעת דיבה חסרת שחר. לצערי הוא גם נסוג ממנה. אנחנו טענו שהוא מאכער. בתחקיר שהכין רביב התברר, כי לאחר סיום תפקידו של בורובסקי במשרד מבקר המדינה, החוצפן החל לייצג שורה ארוכה של מבוקרים שונים מול משרד מבקר המדינה והמבקר עצמו, וכל זאת תוך שימוש במיומנויות ובקשרים אישיים אותם רכש במהלך תקופת עבודתו במשרד המבקר. כשר אבל מצחין.

וזה זה כלום לעומת הפרסום של איילה חסון בערוץ הראשון. בורובסקי, טענה, הבטיח לאריאל שרון ובניו חקירה נוחה תמורת קידום מועמדותו למפכ"לות. בעקבות הפרסום נפתחה חקירת משטרה. עמרי שרון אישר בחקירותיו, כי אכן התקיימו שתי פגישות עם מתווך, ששוחח עימו על מועמדותו של בורובסקי למפכ"לות.

למען הגילוי הנאות אציין שבורובסקי תבע אותי ואת העיתונאי רביב דרוקר תביעת דיבה חסרת שחר. לצערי הוא גם נסוג ממנה. אנחנו טענו שהוא מאכער

תיק החקירה כנגד בורובסקי נסגר (עבירת הפרת אמונים נסגרה מחוסר ראיות ועבירת השוחד נסגרה מחוסר אשמה), אולם בתיק נותרו סימני שאלה רבים ללא מענה. במכתב שהעביר פרקליט המדינה דאז, עו"ד ערן שנדר, למבקר המדינה דאז, מיכה לינדנשטראוס, צוין כך:

"אנו סבורים כי התרועעות ומפגשים של קצין משטרה בכיר עם גורמים פוליטיים, כאשר המפגשים נערכו בין היתר בתחנת משטרה, לצורך קידום עניינו האישי ועל רקע התמודדות לתפקיד מפכ"ל, הינו עניין שיש בו בעייתיות ולו במישור המשמעתי …
"גם אם מהדברים עולה שניצב בורובסקי ניהל מסע הסברה בשתדלנות במסגרת התמודדותו לתפקיד מפכ"ל, ואף נפגש בפורום כזה או אחר עם קרובים, לא מצאנו כי יש די ראיות בתיק, כדי לבסס קיומן של יסודות עבירת שוחד או הפרת אמונים".

מפרסומים שונים באמצעי התקשורת עלה כי בורובסקי ערער על עילת סגירת התיק והיועץ המשפטי לממשלה דאז, עו"ד מני מזוז, דחה את טענותיו. התמונה המצחינה נחשפה במלואה כאשר בשנת 2010 בורובסקי היה המועמד המועדף על נתניהו לתפקיד יו"ר רשות השידור. היועץ המשפטי לממשלה וינשטיין קיבל מהפרקליטות את סיכום החקירה הפלילית שהתנהלה נגד עו"ד בורובסקי בחשד לכך, שבשבתו כניצב במשטרה הוא הפעיל אנשי מרכז ליכוד כדי שיקדמו אותו לתפקיד המפכ"ל, והמליץ שלא למנות אותו.

גידי וייץ ורויטל חובל חשפו בעתון הארץ את שיחת הטלפון של וינשטיין לנתניהו:

“על המינוי הזה לא תהא תפארתך. התיק נגד בורובסקי נסגר מחוסר ראיות, אך כפסע עמד בינו לבין כתב אישום, אל תמנה אותו”.

נתניהו ניסה להתווכח, אך בסוף נפרד מהרעיון.

בשנת 2010 בורובסקי היה המועמד המועדף על נתניהו לתפקיד יו"ר רשות השידור. היועמ"ש וינשטיין קיבל מהפרקליטות את סיכום החקירה הפלילית שהתנהלה נגדו לאחר מועמדותו למפכ"לות, והמליץ שלא למנותו

גם הפעם בורובסקי לא ימונה.ְ אבל תזכרו את הסיפור הזה כאשר יתברר מי המועמד האמיתי של נתניהו.

מיקי רוזנטל הוא ישראלי. איש משפחה. אבא. עיתונאי. חבר כנסת לשעבר. ציוני. שונא אי-צדק. מתעב גזענים. אוהב את הישראליות. נלחם על דמותה.

אני מעריך שנתניהו בדרכו החוצה. זו לא רק משאלת לב, אלא הערכה מושכלת. השילוב של פרשות שחיתות + אישומים פלילים + משבר כלכלי + אי-אמון בהנהגתו – גדול אפילו על פוליטיקאים מוכשרים כמוהו. והוא מוכשר. ונשרכת אחריו עדת מעריצים גדולה. אני לא משלה את עצמי. זה עלול לקחת זמן. אולי הפרישה תמורת עסקה תתרחש ביוזמתו, ייתכן ששותפיו הפוליטיים יבינו שהוא מזיק יותר ממועיל – וייפרעו ממנו.

אני מעריך שנתניהו בדרכו החוצה. זו לא רק משאלת לב, אלא הערכה מושכלת. השילוב של פרשות שחיתות + אישומים פלילים + משבר כלכלי + אי-אמון בהנהגתו – גדול אפילו על פוליטיקאים מוכשרים כמוהו. והוא מוכשר

שקיעתו מכוערת, מלווה בגידופים צורמים ובמעשי ייאוש מכוערים. בדרכו למטה הוא ניאחז בכל זיז שקרי ובכל תירוץ נבזי. כשגבו לקיר ואחרי כל השטיקים והטריקים, המזימות, חיסול היריבים והתעלולים – הוא שולף את נשק יום הדין: להחריב את הבית על יושביו בבחינת תמות נפשי עם פלישתים ושתישרף המשטרה ובג"ץ, הפרקליטות והשופטים, התקציב והכלכלה. שתישרף המדינה. לא נקמה הוא מבקש, אלא מלחמת אחים.

מבעד לתימרות האש והעשן אני מנסה לראות את היום שאחריו. כהונתו מותירה אותנו מצולקים, שסועים ועם תחושה של ריק מנהיגותי ובלבול ערכי. צריך לכייל את המצפן המשותף שלנו מחדש.

אני מציע כאן כמה נקודות לדיון הזה. חייבים להתכונן לעידן החדש. הוא מותיר את הציבוריות הישראלית דוחה ואלימה. הוויכוח ביננו צעקני ומנאץ. כל שבט מתגדר בתוך עצמו ויורק אש וגופרית על זולתו. נתניהו לא האשם היחידי בקרעים, אבל הוא האחראי העיקרי להעצמתם. החברה הישראלית זקוקה לפיוס לאומי. לא לקבינט פיוס מלאכותי, אלא לשלום-בית של ממש.

1

דרושה למשל ממשלה מקיר לקיר, מהמפלגות הערביות ועד ימינה. זו לא ממשלת אחדות, אלא ממשלת שיקום. תפקידה להשיב קודם לכל את האמון הציבורי בדמוקרטיה ובמוסדותיה, לקדם שיתופי פעולה בין-מגזרים, לצמצם פערים ולקדם פרהסיה פוליטית על בסיס הבנות במקום הסתה ושנאות. ממשלה כזו תדלג משך שנים ספורות על לב-ליבן של המחלוקות הגדולות, כגון היכן יעבור הגבול שלנו (סליחה פלשתינים, לא נוכל להשלים אתכם אם לא נשלים קודם ביננו) ומה הזהות הקולקטיבית שלנו. היא כן תקדם את החינוך לממלכתיות, לסובלנות ולדמוקרטיה (ושוב סליחה, הפעם על המילים הגדולות, לא מצאתי טובות מהן).

מבעד לתימרות האש והעשן אני מנסה לראות את היום שאחריו. כהונתו מותירה אותנו מצולקים, שסועים ועם תחושה של ריק מנהיגותי ובלבול ערכי. צריך לכייל את המצפן המשותף שלנו מחדש

2

חייבים גם לקבוע כללי משחק חדשים לשיח הציבורי. או במילים אחרות להסכים על הכללים כיצד אנחנו רבים ואיך אנחנו מתווכחים גם במדיה החברתית, גם בתקשורת ובעיקר בפוליטיקה.

3

הנגיף הקטן חשף את השלטון במערומיו. חוסר תכנון לטווח ארוך וניהול פופוליסטי שדואג לכותרת של מחר בעתון, אבל לא לעתיד שלנו. אין יעדים ברורים, אין הפקת לקחים מסודרת. הכשל הזה קיים כמעט בכל תחומי חיינו. להוציא את מערכת הביטחון שבאמתחתה תכניות חומש, כל יתר המשרדים הממשלתיים נתונים לגחמות רגעיות או קוניוקטורה פוליטית. אין חזון, אין תכנון צופה פני עתיד. זה מחייב שינוי יסודי. תכנון לאומי רב-שנתי, הצבת יעדים ארוכי טווח וחזון חדש למדינת ישראל.

4

נדמה שהעיסוק ב״כן ביבי, לא ביבי״ תקע פה את הדיונים החשובים באמת. מסקנה ברורה מהעידן שחלף היא הגבלת קדנציות של המנהיג. כל מנהיג. שלטון ממושך לא רק משחית. הוא מנוון. צריך לעדכן את החזון ולחזור לשאלות בסיסיות. איך מצמצמים פערים בחברה הישראלית? איך מתקנים את הבעיות שהתגלו במערכת אכיפת החוק והמשפט שלנו? כיצד משקמים את הכבוד לזולת? מה מדינת ישראל צריכה להיות כשתגדל ואיך לחזק את ביטחוננו ואת חיינו המשותפים עם השכנים. גורלו של נתניהו כבר הוכרע. העתיד של ישראל בידי כולנו.

מיקי רוזנטל הוא ישראלי. איש משפחה. אבא. עיתונאי. חבר כנסת לשעבר. ציוני. שונא אי-צדק. מתעב גזענים. אוהב את הישראליות. נלחם על דמותה.

אודה על האמת, אינני מכירה כלל מבצעים עליהם פיקד שר החינוך שלנו בעברו הצבאי, אך ארשה לעצמי להניח שלא בחל באיסוף תוד"א (תודעת אויב) לקראתם ואף נערך מבעוד מועד להפתעות אפשריות ולא הסתפק ברְקיעה ברגליו אגב נהימה ״איני מפחד כלל״. כן אעז לשער שאהב בכנות את משימותיו בצבא, פעל מתוך הזדהות עמוקה עמן ואף זכה להלימה בין רוחן ותכניהן לבין נטיותיו וכישוריו. מנגד, איני בטוחה שאלו הם פני הדברים בתפקידו הנוכחי, ואין להוציא מכלל אפשרות שלא קפץ משמחה כשהתבשר על אחריותו לחינוך ילדי ישראל, בפרט בעת משונה זאת.

איני מכירה מבצעים עליהם פיקד שר החינוך שלנו בצבא, אך אשער שפעל מתוך הזדהות. איני בטוחה שכך הדבר בתפקידו הנוכחי, ואין להוציא מכלל אפשרות שלא קפץ משמחה כשהתבשר על אחריותו לחינוך ילדי ישראל

בינתיים, במפגשים עם מורים, גננות, הורים ותלמידים בעבודתי – אני מתוודעת לאירועים כאוטיים במערכת החינוך, שעד לא מזמן פשוט לא יכולתי להעלות בדעתי. חלקם בלתי נמנעים בהיותם פועל יוצא של השפעות הקורונה המתעתעת, אך חלקם עשוי היה להימנע לו הושקעו במערכת די חשיבה מטרימה וניהול פרטני ומסור המחלחל מלמעלה. כזה שניתן היה לפגוש אילו הוחזקו מערכות חיינו בידי דמות סמכות נוכחת ומעורבת שבולטת בחשיבתה הערכית ובדוגמה מוסרית אישית.

בהיעדר ״נוכחות הורית״ של ״מבוגר אחראי״ במערכת החינוך ואולי אף במדינה כולה, נוצרת חוויית בוקה ומבולקה של פתרונות פרוביזוריים בשטח, של איש הישר בעיניו יעשה ושל זילות כבוד האדם, שלומו ורווחתו.

בין היתר שמעתי על היעדרם הכמעט מוחלט של מסגרת וסדר-יום לתלמידי כיתות ד׳ ואילך. על ערבוב שנוצר בין קפסולות בהסעות, במסדרונות, בשעות הפנאי ודרך מורים מקצועיים שעוברים ביניהן. על בני עשר וקצת שעושים את דרכם לבדם בשעות משונות לטבילה קצרה בבי״ס ושבים לבית ריק. על בני נוער שממלאים את הוואקום שנפער ביומנם בפעילות לפי מיטב שיקול דעתם.

שמעתי גם על כניסת נטולי-הכשרה לשמש כמורים ושמרטפים ברגע האחרון, למרות שניתן היה לגייסם ולהכשירם מבעוד מועד. על מורים בקבוצות סיכון שנאלצים לפגוש עשרות ילדים מדי יום. על ילדים בגני עירייה שמרטיבים כחלק מהנוהל, כי אין די כוח אדם לתיווך מתקני הגן וסדריו. ובל נשכח את קבלת הפנים לתלמידות הששית בכפר-סבא בסגנון הזאב הרע מכיפה אדומה.

בהיעדר ״נוכחות הורית״ של ״מבוגר אחראי״ במערכת החינוך ואולי אף במדינה כולה, נוצרת חוויית בוקה ומבולקה של פתרונות פרוביזוריים בשטח, של איש הישר בעיניו יעשה ושל זילות כבוד האדם, שלומו ורווחתו

אני יודעת שאין להזכיר את שנות ה-30 במאה הקודמת, אך אולי מותר להציץ בשנות ה-20 שקדמו להן. סבסטיאן הפנר כותב על ״החותם העמוק והמסוכן״ שהותירו שנות מלחה״ע הראשונה בילדי ארצו. לדבריו, הילדים חוו את המלחמה כדבר לא מציאותי, מאחר שלא פגשו באימה האמיתית בשטח ולא ראו נפגעים בעיניהם. הם פגשו במלחמה דרך המספרים וראו בדיווח מספרי המתים והפצועים ״משחק אחד גדול ומרגש״: ״הייתי קורא נלהב של המספרים״ מספר הפנר שלמד ביסודי באותם ימים, ״הם הלהיבו אותי ממש כמו דיווחים על גולים בכדורגל, בכוח משיכה בלתי נדלה וממכר״.

״חישבנתי לפי חוקים נסתרים ולא לגמרי רציונליים״, הוא מוסיף. למשל כמה שבויים שווה הרוג אחד. הוא וחבריו ציפו כל השנים לניצחון אולטימטיבי שתואם למספרים היפים, וסירבו להאמין כשהפכו המספרים לעגומים. כשהגיע ההפסד חשו עצמם מרומים: ״כמו מישהו שהשקיע בבנק סכומים גדולים ומגלה שבמקום הון נאה יש לו חוב כבד״.

״עלי לומר שתגובותיהם של ילדים ראויות בהחלט לתשומת ליבנו״ כותב הפנר, ״כי מה ש׳כל ילד יודע׳ זוהי לרוב המהות העמוקה והחד-משמעית של המהלך ההיסטורי״.

גם בן דורו המעט מבוגר ממנו, אריך קסטנר, חושב בצורה דומה. בהקדמה לספרו ״הכיתה המעופפת״ תוהה קסטנר כיצד זה מזלזלים מבוגרים בתבונתם וברגשותיהם של ילדים. ״דמעות של ילדים אינן קטנות יותר ולעיתים משקלן בעיני אלוהים כבד ממשקל דמעותיהם של מבוגרים. איך יכול אדם מבוגר לשכוח את ימי ילדותו״ הוא כותב, ״עד שיום אחד הוא כבר לא זוכר כמה עצובים יכולים ילדים להיות לעיתים? בהזדמנות זו אני מבקש מכם מכל הלב: לעולם אל תשכחו את ילדותכם״.

גם בן דורו המעט מבוגר ממנו, אריך קסטנר, חושב בצורה דומה. בהקדמה לספרו ״הכיתה המעופפת״ תוהה קסטנר כיצד זה מזלזלים מבוגרים בתבונתם וברגשותיהם של ילדים

עטיפת הספר "הכתה המעופפת", אריך קסטנר

ב״כיתה המעופפת״ מתאר קסטנר יחסי חברות, אחווה ואחריות הדדית בקרב קבוצת ילדים. כדמות מופת משמש להם המחנך ד״ר בק המכונה יוסטוס, שפירושו ״איש צדק״: ״בדיוק בגלל תכונה זו הם העריכו וחיבבו אותו כל כך״. החבורה מעלה מחזה לחג המולד בו הם מעופפים ברחבי העולם.

במציאות מתמודדת החבורה עם ילדי בי״ס מתחרה שחטפו את חברם, תוך שהיא מפגינה אומץ ותבונה. השמיניסט שאחראי עליהם משגיח בהיעדרם בניגוד לתקנון ומביאם לד״ר בק-יוסטוס שיעניש אותם. כשיוסטוס מבין שברחו מביה״ס כדי להציל חבר הוא מתאכזב שלא פנו אליו קודם לכן לבקש רשות ועצה. ״כל כך מעט אמון אתם נותנים בי? אם כך הדבר, לי עצמי מגיע עונש! כי אני אשם בטעותכם״.

הבירור המשמעתי שעורך ד"ר בק (יוסטוס) לחבורת הילדים ב"כיתה המעופפת"/ איור: ולטר טריאר.

״הכיתה המעופפת״ יצא בשנת 1933 למרות שנכתב קודם לכן. על רקע העת הקשה בה נכתב, אפשר להניח שהערכים והמידות הטובות שמייחס קסטנר לגיבוריו מייצגים משאלת לב, ואפילו אסקפיזם. יתכן שקסטנר מבקש לחלץ את קוראיו ממדמנת המציאות האלימה והמדכדכת, תוך שהוא מזכיר להם איך נוכל להיות טובים יותר לו רק נקשיב לאנשים ולערכים הנכונים.

גרסה שונה בתכלית השינוי להברחת אחרים למציאות חלופית מספקת דמות מסיפורי קומיקס לילדים, החתול גארפילד. גארפילד הוא יצור עצלן ונהנתן שאוהב לאכול טוב, לרבוץ במגוריו הנעימים, להציק לאחרים ולטרפד שינויים בחיי בעליו. שינויים שעלולים, להערכתו, להרע את תנאי חייו החתוליים הנוחים.

במיוחד מתקשה גארפילד לשאת את החתול החמוד והמנומס נֵרְמֵל שמעורר בו קינאה וטינה. לכן הוא מנסה שוב ושוב להעלימו מתשומת ליבו: כשנרמל מופיע אורז אותו גארפילד בקופסה ומשגר אותו לאבו דאבי, מחוז מועדף, כפי שלמדנו לדעת, להסטת תשומת-הלב מכל מה שעלול לזעזע תנאי חיים נוחים של אוהבי חיים טובים.

במיוחד מתקשה גארפילד לשאת את החתול החמוד והמנומס נֵרְמֵל שמעורר בו קינאה, לכן הוא מנסה להעלימו מתודעתו. כשנרמל מופיע אורז אותו גארפילד בקופסה ומשגרו לאבו דאבי, מחוז מועדף להסטת תשומת-הלב

החיים הנוחים יחסית שמתאר הפנר בימי המלחמה בעורף, אשר חוָוה את אימי החזית רק באמצעות מספרים על הדשבורד בעיתונים, באו לתומם עם סיומה כשהזעזוע החל לפעפע גם למרקם האזרחי.

הפנר כותב על ״המיצג היומיומי של קריסת הרגלי החיים ופשיטת הרגל של המבוגרים ובעלי הניסיון. כל אותו זמן השתוללה סביבנו הקדחת. אפשר היה לחוש ממש את החברה מתפוררת מולנו. הקבצנים התרבו בבת אחת, וכן דיווחים על התאבדויות, פריצות וגנבות״. הממסד, שאמור היה להושיע, ״חַסֲר לחלוטין אומץ אזרחי, כלומר, חסר לו האומץ לקבל החלטות באופן אישי, ולקחת אחריות אישית״.

גם קסטנר עוסק באומץ אזרחי ובקשר שלו לתבונה: ״אומץ בלי תבונה הוא סתם תעלול, ותבונה בלי אומץ היא קשקוש. ההיסטוריה של העולם מכירה תקופות רבות שבהן לאנשים טפשים היה אומץ ואילו אנשים נבונים היו מוגי לב. רק כאשר לאמיצים תהיה תבונה ולנבונים יהיה אומץ, יהיה אפשר להבחין בהתקדמות של האנושות, דבר שבטעות חשבו שכבר קרה״.

מערכת החינוך נפתחה באומץ מרשים, ואילו לגבי התבונה במהלך – יחליט כל אחד לעצמו. חווית החזית שמורגשת היטב במוסדות הרפואה, על ידי החולים ואצל מי שנפגעו כלכלית ורגשית מהמלחמה בקורונה נחווית ע״י מי שרחוקים מהחזית רק דרך מספרים ״שמחושבנים לפי חוקים נסתרים ולא לגמרי רציונליים״. כמה מתים קשישים למשל שווה צעיר אחד ששומר על שגרה?

אשר לילדים, שמעופפים בין כיתות, קפסולות, מורים והורים טרודים ומסגרות חלקיות ושבורות, אין לזלזל בחוויה שלהם. כפי שכותב הפנר, שורשי ההתפרקות הרגשית והמוסרית בשנים הבאות נטמנו דווקא במה שחוו הילדים בימי מלחה״ע הראשונה, כי ״מי שחווה אותה במציאות העריך אותה בדרך אחרת ואילו הילדים, שחוו אותה דרך המספרים בלי לסבול את האימה האמיתית שהביאה עמה, ראו בה משחק אחד גדול, מלא בריגושים״.

חווית החזית שמורגשת היטב במוסדות הרפואה, על ידי החולים ואצל מי שנפגעו כלכלית ורגשית מהמלחמה בקורונה נחווית ע״י מי שרחוקים מהחזית רק דרך מספרים

מבוגר אחראי וערכי, שוחר צדק ומציב דוגמא אישית, מעין תואם ד״ר יוסטוס שכזה, עשוי היה לצמצם נזקים בחיי הילדים. כי כפי שכתב הפנר, ״מה שכל ילד יודע״ זו לרוב המהות העמוקה והחד-משמעית של המהלך ההיסטורי״.

והילדים יודעים שמשהו רע קורה ושדברים אינם כתמול שלשום, גם אם תשומת לבם ותשומת לב המבוגרים סביבם מוסחת למחוזות רחוקים, תוך דלדולם של אומץ ותבונה.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה