אתמול קריסטינה קירשנר שברה את הכלים בפוליטיקה הארגנטינאית, הפתיעה שוב והוכיחה שהיא כהרגלה מנהלת את העינינים, מחליטה, מכתיבה את הקצב וככל הנראה גם את התוצאות הפוליטיות בארגנטינה.

בוידאו ששיגרה לאומה, בטון מפויס ונטול פאתוס שלא כהרגלה, הכריזה הנשיאה לשעבר שלאור מצב החרום הציעה לאלברטו פרננדז להיות מועמד לנשיאות המדינה בעוד היא תתמודד כסגנית הנשיא. הלא יאומן קרה, קריסטינה שמה את האגו בצד ותתמודד כמספר שתיים של מי שהיה "ראש ממשלה" בזמן נשיאותו של בעלה, מי שפיטרה בבעיטה כשעלתה לשלטון, ושממנו זכתה לחרפות וגידופים אין ספור לאורך שנות שלטונה.

רעידת אדמה, שובר שיוויון, טלטלה או זעזוע. בחרו את ההגדרה שמתאימה לכם, אבל מה שקרה בארגנטינה אתמול (שבת) היתה הפתעה שאף אחד לא צפה והאחראית לה כמו תמיד היא נשיאת ארגנטינה לשעבר והאישה החזקה במדינה מזה למעלה מעשור קריסטינה פרננדז דה קירשנר.

מזה למעלה משלוש שנים נשיא ארגנטינה מאוריציו מקרי מבסס את אסטרטגיית התקשורת שלו על הפחדה, הממשלה בראשותו צועדת מכשלון כלכלי אחד לכשלון גדול ממנו. האינפלציה המשתוללת הגיעה ב 2018 כמעט ל 50%, ההאטה במשק לא נבלמת, העוני מכה ביותר משלושים אחוז מהאוכלוסיה והבטחות הבחירות מ 2015 נשמעות כמו בדיחה עלובה. הקלף היחיד שנותר למקרי הוא האיום בחזרתה של קריסטינה לנשיאות. קריסטינה, הנשיאה שקדמה לו ואשר משלה בארגנטינה במשך שמונה שנים היא דמות שנויה במחלוקת כמעט כמו אוויטה פרון בשעתה, המונים מעריצים את האדמה שכף רגלה דורכת עליה, ורבים אחרים מזדעזעים מעצם המחשבה על חזרתה לשלטון.

מאוריציו מקרי

ב 2015 מאוריציו מקרי היה "התקווה הלבנה" של ארגנטינה. באנלוגיה חורקת מעט אפשר לומר שהוא היה מעין בני גנץ של ארגנטינה. אירופאי תכול עיניים שעמד בראש מפלגה חדשה שהוקמה אד הוק לצורך הורדתה מהשלטון של תנועת "הקירשנריזם" שהיא פלג מהמפלגה הפרוניסטית הארגנטינאית, פלג ששלט במדינה במשך 12 שנים, ארבע מהן בראשות נסטור קירשנר, ושמונה בראשות אשתו (ואחר כך אלמנתו) קריסטינה פרננדז דה קירשנר.

בני הזוג ובעיקר קריסטינה הנהיגו שלטון פופוליסטי כמיטב המסורת הפרוניסטית, נהנו מתמיכה עצומה של השכבות החלשות עימן הטיבו ויצרו פילוג ושנאה בעם עקב שימוש ברטוריקה תוקפנית של "אנחנו והם". המדינה חולקה לאוהבים ושונאים, פיות נסתמו, עיתונאים נרדפו, יריבים פוליטיים הושפלו, הותקפו והואשמו בבגידה. (כל דימיון לאירועים במדינה מזרח תיכונית מוכרת על אחריות הקורא בלבד)

בתקופת קריסטינה, הרטוריקה הפכה לאנטי אמריקאית קיצונית, בריתות נכרתו עם ונצואלה ועם איראן, הקשרים עם קובה התהדקו והכלכלה הפכה לסגורה וריכוזית יותר משנה לשנה.

בני גנץ (סליחה מאוריציו מקרי) עלה לשלטון ב 2015 אחרי שורת חשיפות של שערוריות שחיתות שלעומתן השחיתויות בהן מואשם בנימין נתניהו נראות כמשחק ילדים. לא מדובר במיליוני דולרים ולא בעשרות מיליונים, לפי חלק מההערכות הסכומים עלולים להכיע למאה וחמישים מיליארד דולר, והנזק הכולל לכלכלת ארגנטינה משחיתות במשך 12 שנות הקירשנריזם מוערך בתל"ג שנתי של המדינה (תל"ג שהוא כמעט כפול מזה של ישראל לדוגמא)

כמו בכל מדינות דרום אמריקה, השחיתות היא חלק בלתי נפרד מכל שלטון. כל מכרז או עבודה של חברה עבור המדינה כרוכה ב"החזר" לכיסו של פקיד זוטר או בכיר שמשמן את המערכת, אבל אם בימים טרום קירשנר מדובר היה ב 5%-10% הסכומים האמירו ככל הנראה ל 25%-30% בימי שלטונו של הזוג, שתאוות הבצע שלו לא ידעה קץ.

בשנות שלטונו של נסטור קירשנר שעלה לנשיאות אחרי התמוטטות כלכלית מוחלטת של ארגנטינה, נערכו רפורמות כלכליות נרחבות והמדינה נהנתה משנים של צמיחה ושגשוג יחסיים, וכך השחיתות לא כל כך עינינה אף אחד, שנות שלטונה של קריסטינה היו שונות לחלוטין, ובעיקר השנים האחרונות. הכלכלה האטה, האינפלציה זינקה, מיליוני אנשים נזקקו לתמיכת סעד ממשלתית (תרופת הפלא הפרוניסטית לכל משבר) וההתמרמרות על המצב והשחיתות החלה לגאות.

הקיטוב והשנאה הגיעו לשיאם ב 2015 מה שמכונה פה La Grieta – השסע, חילק משפחות, ריסק חברויות והפך דיונים פוליטיים לבלתי אפשריים.
מאוריציו מקרי ומפלגתו שנקראת שינוי (איך לא) הבטיחו עתיד אחר, בלי עוני, בלי אינפלציה, די עם אירן וונצואלה חוזרים לעולם המערבי, ההשקעות הזרות יגיעו ואיתם השפע והשפיות. זה היה ניסיון אחרון של "ארגנטינה של פעם" האירופאית תכולת העיניים" לנער את הפרוניסטים מהגב.

די לשחיתות, די לפופוליזם, די לקיטוב ולשנאה, אנחנו לוקחים את השלטון בחזרה.

התוצאות היו קשות. "הצוות המבריק" שהביא איתו מאוריציו מקרי, בן עשירים מפונק וחסר ניסיון פוליטי לא מצא כיוון, ההשקעות לא הגיעו, המדינה שקעה בחובות, האינפלציה דוהרת והמיתון מעמיק. כמעט ולא ניתן לזקוף לזכות השלטון הישג בשום תחום בעל השפעה ממשית על הציבור, גם ההבטחות על הורדת מיסים הופרו, לאכזבת מעמד הביניים, ולמרות שההרגשה הכללית היא שיש פחות שחיתות ושחלק מהמושחתים עומדים למשפט, את המוני המובטלים והרעבים זה לא ממש מעניין.

הקלף הפוליטי היחיד של מקרי כדי לנסות ולהבטיח זכיה בבחירות הבאות בסוף השנה הוא האיום בחזרה של קריסטינה. סקטור שלם בעם עדיין מפחד מהחזרה של האשה החזקה והמסוכנת הזאת, בעיקר כשהיא פגועה ושואפת נקם. הרבה מצביעים מאוכזבים יצביעו שוב עבור השלטון הכושל הזה רק כדי לא לראות את הסיוט שלהם מתגשם, לא לראות את "ההיא" בחזרה בשלטון. קריסטינה זוכה לתמיכה יציבה של כשלושים אחוז מהאוכלוסיה שיצביעו עבורה בכל סיטואציה, גם אם תואשם או תורשע בכל עבירה שלא תהיה, מבחינתם היא המושיעה, ושום עובדה לא תבלבל אותם (שוב, כל דימיון וגו') מצד שני יש גרעין קשה של אנשים שלא יצביעו עבורה בשום מצב, ושיהיו מוכנים להצביע שוב עבור אותו שלטון עלוב ורק לא לראות אותה שוב כנשיאה.

בחודשים האחרונים, ככל שהכלכלה ממשיכה לצלול, קריסטינה עולה בסקרים, וזאת למרות שטרם הכריזה על מועמדותה. השווקים מגיבים בעצבנות, כי המשמעות של קריסטינה נשיאה היא אפשרות ממשית של הכרזה על חדלות פרעון של החוב החיצוני. מבחינת מאוריציו מקרי במשך שלוש שנים האיום בחזרה של קריסטינה היה קלף מנצח, אבל לאט לאט החזרה שלה מתחילה להראות אפשרות ריאלית ואיום ממשי.

עד אתמול האופציות היחידות היו קריסטינה או מאוריציו מקרי. היו ניסיונות בתוך מפלגתו של מקרי לרמוז לו בעדינות שיפנה את מקומו למועמד אחר, אבל לא נראה היה שיש אפשרות כזו, המפלגה כולה מבוססת על אישיותו, כשלונו הוא כשלונה, לא ברור אם יש לו תחליף. במקרה של קריסטינה, האופציה להחלפההיתה אפילו יותר מתבקשת ועוד יותר בלתי מתקבלת על הדעת.

כריסטינה קירשנר (צילום: AP Photo/Alexander Zemlianichenko)

לקריסטינה 30% תומכים שהולכים אחריה באש ובמים, ו 60% שלא יצביעו עבורה לנשיאות בשום מקרה. תזוזה שלה למקום משני ותמיכה שלה במועמד מטעמה נראה כמו צעד הגיוני, וזה בדיוק הדבר האחרון שמישהו ציפה ממנה לעשות.

פולחן האישיות מסביבה כל כך גדול, שגעון הגדלות שלה נראה כל כך עמוק שאף אחד לא האמין שהיא מסוגלת לפנות את הבמה למישהו אחר. היא אף פעם לא עשתה את זה, היא תמיד במרכז הענינים, תמיד מכתיבה את הקצב, מחליטה לבד, ממנה מפטרת, מקרה קלאסי של הובריס.

אתמול קריסטינה שברה את הכלים, הפתיעה שוב והוכיחה שהיא כהרגלה מנהלת את העינינים, מחליטה, מכתיבה את הקצב וככל הנראה גם את התוצאות הפוליטיות בארגנטינה. בוידאו ששיגרה, בטון מפויס ונטול פאתוס, הכריזה הנשיאה לשעבר שלאור מצב החרום הציעה לאלברטו פרננדז להיות מועמד לנשיאות המדינה בעוד היא תתמודד כסגנית הנשיא. הלא יאומן קרה, קריסטינה שמה את האגו בצד ותתמודד כמספר שתיים של מי שהיה "ראש ממשלה" בזמן נשיאותו של בעלה, מי שפיטרה בבעיטה כשעלתה לשלטון, וממי שזכתה לחרפות וגידופים אין ספור לאורך שנות שלטונה.

אלברטו פרננדז שעד אתמול שמו אפילו לא הוזכר כמועמד אפשרי, נראה היום כמועמד מושלם. הוא ההפך המוחלט מקריסטינה. הוא שקול, רחוק מהקו הנוקשה של הפופוליזם פרו-ונצואלה, איש מעמד הביניים שמאוכזבי מאוריציו מקרי יכולים להזדהות איתו, הוא מדבר את שפתם. הוא איש בואנוס איירס, מקום בו התנועה הפרוניסטית לא זוכה לפופולאריות, שם הוא יכול לקושש קולות שקריסטינה לא יכולה לחלום אפילו להשיג. קריסטינה יודעת שהיא לא מאבדת אפילו תומך אחד בעקבות הצעד הזה, התומכים שלה איתה תמיד, יש לה רק מה להרוויח, קולות שלא יכלה לקבל בשום סיטואציה. מאוכזבי מקרי שלא רוצים לראות אותה כנשיאה, עשויים להצביע עבור אלברטו פרננדז אם תדע לשמור על מסע בחירות שקול, על הטמפרמנט שלה על אש נמוכה עם אותו טון מפויס של הוידאו שהפיצה אתמול.

תהיינה אשר תהיינה תוצאות הבחירות בארגנטינה, קריסטינה העבירה אתמול שיעור בפוליטיקה לכל המערכת הפוליטית, ולמרות כל קופת השרצים שהיא סוחבת על גבה, היא עלתה בדרגה מנשיאה למנהיגה אמיתית.

מניסיון העבר עם המפלגה הפרוניסטית תאבת השלטון, הצעד הזה יהווה זרז לאיחוד שורות של הפלגה המפוררת והמסוכסכת הזאת, הפרוניסטים מריחים נצחון בבחירות והם מסתדרים בתור כדי ליהנות מפירותיו, נאמנויות ישנות נשכחות, וכך גם השנאות העתיקות. הכח והשררה מעל הכל, ככה זה במפלגה הפרוניסטית וכך זה בארגנטינה.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

יש משהו שמצטלם טוב מאוד באופן שבו איים הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ על איראן בחודשים האחרונים: החל באיום בהשמדת תחנות הכוח אם איראן לא תפתח את מצר הורמוז, דרך איום בהשמדת גשרים, השתלטות אמריקאית על תשתיות אנרגיה איראניות ואף מוות של ציוויליזציה שלמה.

מה שמצטלם הרבה פחות טוב הוא האופן שבו טראמפ, אחרי כל אחד מאותם איומים, שב ומחפש את הדלת האחורית: הארכת דד-ליין, מגעים עקיפים או "תקופת צינון".

עודד ארבל הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים ותואר שני בהיסטוריה של העת העתיקה. מומחה בכתיבת תוכן משפטי לעורכי דין. עוקב בדאגה אחר התהליכים הגלובליים המתרחשים בימנו, לאור מאורעות שונים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה האנושית.

בהיסטוריה הישראלית אין אף כישלון שדומה בעוצמתו וכנראה שגם במשמעויותיו לסערה המושלמת שעוברת בימים אלה תפיסת הביטחון אותה הוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו במשך שנים.

לא מדובר כאן על כישלונות טראומטיים דוגמת הפתעת יום הכיפורים 1973 ומתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. אלה היו קשים, כואבים ורבי מחיר, אבל הם היו תוצר של צבר טעויות שיפוט בשעות שלפני פרוץ המלחמה. הטעויות האלה הביאו לכך שכאשר היא נפתחה היא הצליחה להפתיע את צה"ל ולגרום לקורבנות רבים.

פרופסור (אמריטוס) אורי בר-יוסף מאוניברסיטת חיפה הוא מומחה למודיעין, ביטחון לאומי, והסכסוך הישראלי-ערבי ובתחומים אלה הוציא תשעה ספרים, ביניהם "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013); "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" (2018); "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים" (2021), ו"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" (2023). ספרו האחרון הוא "מעבר לקיר הברזל: מה חסר בתפישת הביטחון של ישראל" (2024).