ייתכן שאם לא הייתה לי היכרות אישית עם תלמיד לשעבר בסם שפיגל, לא הייתי שם לב לתקרית שבה הילה כהן – תלמידה בסם שפיגל – ענתה לרנן שור מול ועדה שבחנה את התסריט שלה.

אחרי שהמנהל האגדי של המוסד מזה 30 שנה אמר לה "אין לי יותר זמן לבזבז עליך, חצופה", היא לא התקפלה, אלא ענתה לו: אתה לא תתייחס לאף תלמיד שלך כמו לעדר של פרות.

שור השתולל, כך מספרים אנשים שהיו בחדר (לפי כתבה ב"הארץ"), האדים וצרח "עופי מפה". כהן כינתה אותו "חצוף", והוא ענה לה: "בטח שחצוף, בגלל זה, זה בית הספר הטוב בישראל".

לפני כמה שנים, בן של מכרים שלי למד בסם שפיגל, ואמר לי כי הוא סובל מיחס מעליב, מזלזל ומשפיל משור. החלטתי  אז לנסות להתערב, ודיברתי עם מורה בכיר בבית הספר, וגם עם רנן שור.

שור אמר לי אז בפירוש שהסיבה שזה בית הספר הטוב ביותר לקולנוע בארץ, זאת הקשיחות שלו ושל הצוות שלו. קשיחות מצדו – וחוויה של אלימות מילולית בצד של התלמיד. בסופו של דבר, המלצתי לבחור לעבור למחלקת הקולנוע באוניברסיטת תל אביב, והוא מצדו פרח שם, וסיים בהצלחה.

רנן שור פרש מתפקידו קצת אחרי האירוע מול הילה כהן, שהייתה כנראה הראשונה בהיסטוריה של בית הספר שנעמדה מולו בפומבי ולא הסכימה לקבל את היחס המשפיל שהופנה אליה. פתאום קמה בחורה ואומרת לא.

יתכן שהפרישה של שור קשורה או לא להתקוממות של הילה האמיצה. בכל מקרה הילה, אם את קוראת את הקטע הזה, רציתי להגיד לך כל הכבוד לך!

עשית את מה שהרבה לפניך פחדו לעשות, סירבת לקבל יחס משפיל בשם קדושת האומנות כביכול. האומנות לא קדושה, ואין לה נביאים או משיחים שלהם מותר הכל.

תלמידה אחרת בעיר

תלמידה אחרת בעיר אחרת (שאני מנוע מלחשוף את קשרי המשפחה שלה ושלי) שמה לב למנקי הרחובות מאז שהייתה ילדה קטנה.

אמא שלה לימדה אותה להגיד להם שלום ולתת להם מים ויחס כל פעם שחלפה על פניהם. היא שמה לב שהם שקופים, מכונות אנושיות שמנקות את הלכלוך של האנשים המהוגנים.

לפני כמה חודשים היא כתבה מכתב לראש העיר שלה, והעלתה הצעה ליום אחד בשנה, שבו תלמידי בית הספר ינקו את הרחובות כדי להרגיש את מה שאלו מרגישים כל השנה. אתמול זה קרה. הילדים ניקו, והמנקים קיבלו מהם – בטקס צנוע שלא זכה לחשיפה תקשורתית – ארוחה חגיגית, עוגות ותודות.

הנערה הזו התחילה משהו שאני מאמין שתהיה לו המשכיות במקומות נוספים בארץ. היא לא רוצה חשיפה, ולא רוצה הכרה, היא רוצה את השינוי.

לפני 25 שנים

לפני 25 שנים מת כוכב הרוק הגדול בעולם שהיה גם פעיל למען זכויות נשים ולהט"בים, קורט קוביין.

קוביין, שכתב שירים כמו Rape ME ו-All apologies, הופיע בהתנדבות באירועים למען זכויות של להט"בים, היה פמיניסט מוצהר, והפך למודל אחר של כוכב רוק. כוכב אנושי, מכיר בחולשותיו ובמגבלותיו.

אני מאמין שיש לקורט, שהיה נערץ על ידי המוני בני נוער ברחבי העולם, חלק גדול בעליה במודעות לזכויות מיעוטים וקבוצות מוחלשות בחברה.

הילה – שעמדה מול המנהל המפחיד ולא פחדה לענות לו, והנערה – ששמה לב למנקים השקופים ברחוב, ממשיכות היום את מה שהוא התחיל אז.

ואם לא נפחד, ונמשיך ללכת בראש זקוף לקראת עולם שיווני יותר, אלים פחות, אולי נגיע למקום שפוי יותר.

מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

בספרו החדש מתאר ניר ברקת את קורותיו – מהצנחנים להיי-טק, לראשות עיריית ירושלים, ועתה לכנסת. הקריאה על אודות שירותו הצבאי מחדדת את ההבנה, שכמו ברקת וחבריו לשנתון 1977, גם עכשיו הטובים כמעט שלא חותמים לשירות קבע ארוך, וחשוב שחלקם לפחות, יוסיפו לשרת בצה"ל.

החודש יצא לאור "רץ למרחקים ארוכים" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019), ספרו האוטוביוגרפי של הח"כ הטרי מטעם "הליכוד", ניר ברקת. עיקר הספר מתמקד, כצפוי, בימיו בעולם העסקים ובתקופה שבה שימש כראש עיריית ירושלים, אבל לכל אורכו הוא מדגיש את העובדה שהונע ופעל בהתאם לערכים שספג בשירותו הצבאי הקרבי.

עיקר הספר מתמקד, כצפוי, בימיו בעולם העסקים ובתקופה שבה שימש כראש עיריית ירושלים, אבל לכל אורכו הוא מדגיש את העובדה שהונע ופעל בהתאם לערכים שספג בשירותו הצבאי הקרבי

"את שש שנות שירותי הצבאי עשיתי בצנחנים. נפצעתי ב'מבצע מוביל' בלבנון ונלחמתי שלא יורידו לי פרופיל כדי שאוכל להגשים את משאת חיי ולהיות מ"פ. בשנות השירות הארוכות שלי כלוחם וכקצין, בסדיר ובמילואים, בין הלחימה בלבנון לקסבה של שכם, עוצבה אישיותי. את היכולת להגדיר יעדים ומטרות ולסחוף אחרי אחרים למדתי שם" (עמוד 9), כתב.

הקריאה בפרק על אודות הקריירה הצבאית הקצרה שלו מחדדת אבחנה על מצב הקצונה של צה"ל כיום – הטובים לא נשארים בקבע.

שנתון של כוכבים

הוא התגייס לצנחנים ב-1977. זו היתה שנה מוצלחת במיוחד לחטיבה, אשר הניבה שורת קצינים צעירים ובולטים, שהתחנכו תחת שרביטם של המח"טים אמנון ליפקין-שחק, דורון רובין ויורם יאיר, ולקחו חלק בשורה ארוכה של פשיטות בלבנון (שבאחת מהן כאמור, נפצע), בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים.

זה קרה, בין היתר, כתוצאה מכך שסיירת שקד פורקה אז ומתגייסיה, שממילא הוכשרו בבסיס הטירונים החטיבתי, שובצו בפלוגות הטירונים של החטיבה שהפכו גדולות ואיכותיות יותר בזכותם. ברקת, שהיה אחד מהם, עשה את המסלול בגדוד 890. את הדיבידנדים קטפו החטיבה הסדירה וחטיבות המילואים שלה במלחמת לבנון הראשונה.

במקביל אליו ולצידו שירתו אז בחטיבה גם בני גנץ, שבהמשך היה לרמטכ"ל ולראש המפלגה הגדולה בכנסת הנוכחית, גדי שמני, מאיר כליפי ויצחק גרשון, שהיו לאלופים, עו"ד אליעד שרגא, לימים יושב ראש התנועה לאיכות השלטון, אל"מ (מיל') יגאל שרון, שהיה מח"ט חברון, וכן דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ"ל וח"כ לשעבר. בן מחזור נוסף, שאינו קצין, הוא הח"כ לשעבר איתן כבל.

כשפרצה מלחמת לבנון ביוני 1982, פיקד ברקת על פלוגת מסלול ב-890, אשר "מצאה את עצמה בלבנון במשך כמעט שנה, תקופה אינטנסיבית עם עסקת הכל־כלול: שיט על הנחֶתת 'בת שבע' של חיל הים ונחיתה בשפך נהר האוואלי, קרב בדאמור, קרבות בהרי השוף, שמירת קו בכביש ביירות־דמשק, קרבות הכניסה לביירות ועוד. נכנסתי ללבנון עם פלוגה צעירה, שהתבגרה שם מהר מאוד" (עמוד 32).

כשפרצה מלחמת לבנון ביוני 1982, פיקד ברקת על פלוגת מסלול ב-890, אשר "מצאה את עצמה בלבנון במשך כמעט שנה, תקופה אינטנסיבית עם עסקת הכל־כלול…"

הפלוגה ומפקדה הצטיינו בלחימה, שכללה קרבות מטווח קצר עם הקומנדו הסורי. ברקת היה מ"פ מעולה, אבל כמו רוב הקצינים המבטיחים מאותו שנתון (כאמור, ארבעה הגיעו בהמשך למטה הכללי), הוא השתחרר זמן קצר לאחר המלחמה.

מאז ועכשיו, הטובים לא נשארים בצבא

במילואים פיקד ברקת על פלוגה בגדוד 7008, בחטיבת הצנחנים 551 במשך שבע שנים. הפלוגה, כתב, "החליפה שבעה מפקדים בשבע שנים; אחד מהם היה עפר שלח, חבר ובן מחזור שלי מהסדיר" (עמוד 42). כששלח פיקד על פלוגת הצנחנים במילואים בלבנון, הכוח שלו עלה על מטען והוא נפצע קשה ואיבד את אחת מעיניו. לאחר קריירה מצליחה בתקשורת הגיע גם הוא כמו ברקת ואחרים מהשנתון לפוליטיקה, כח"כ מטעם "כחול לבן".

במאמר שהיה חלק מניסיון של עמיתו ב"מעריב", יואב לימור, לשרטט את המטה הכללי של 2008, זיהה שלח בעיית משאבי אנוש, שמאז רק החריפה. מכל חבריו למחזור הגיוס בצנחנים ב-1977, רבע מכלל הגיוס של אותה שנה, רק אחד נשאר בצבא (גדי שמני).

"שיטת המשולשים הוותיקה של צה"ל – הטוב משלושת המ"מים יהיה מ"פ, הטוב משלושת המ"פ יהיה מג"ד, וכך הלאה והלאה בסולם – הניחה שכל השלושה אכן רוצים להמשיך הלאה. זה כבר לא עובד ככה…"

"שיטת המשולשים הוותיקה של צה"ל – הטוב משלושת המ"מים יהיה מ"פ, הטוב משלושת המ"פ יהיה מג"ד, וכך הלאה והלאה בסולם – הניחה שכל השלושה אכן רוצים להמשיך הלאה. זה כבר לא עובד ככה. וכשבוחרים אחד מתוך אחד, העובדה שהוא באמת טוב היא כבר מקרה סטטיסטי, שלא קורה בכל מחזור ובכל בחירה", כתב.

שלח טען, בצדק, שהמצב הזה בוודאי טוב מהתקופה שבה כל קצין צנחנים ראה את עצמו כרמטכ"ל בפוטנציה, ושכלל לא בטוח שהחברה הישראלית "צריכה להיות עצובה שניר ברקת, גם הוא בן מחזור, הפך לנשיא בי.אר.אם, העומדת בחוד הטכנולוגי של קצה השפיץ הטכנולוגי, במקום למח"ט הצנחנים".

הדברים חלים כמובן על שאר בוגרי השנתון, אבל את צה"ל "המצב הזה הפך למערכת שרידותית, שבה מספיק לא לעשות טעויות כדי להתקדם. המאבק על הקידום, שפעם כלל טונות צבע, השמצות ועלילות גבורה ושווא, הפך לווריאציה מודרנית על הקלישאה הצבאית, לפיה אם תקשור סג"מ לעץ ותבוא בעוד עשר שנים, תמצא סגן-אלוף".

"המאבק על הקידום […] הפך לווריאציה מודרנית על הקלישאה הצבאית, לפיה אם תקשור סג"מ לעץ ותבוא בעוד עשר שנים, תמצא סגן-אלוף"

שלח כתב את המאמר ב-1998. מאז, המצב השתפר רק בעת עימותים גדולים כמו האינתיפאדה השנייה או לאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר תחושת צורך ושבר גדולים הניעו אנשים להישאר בקבע. בשאר הזמן, ובוודאי עכשיו, כפי שקבע נציב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, בדו"ח שפרסם "צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח.

במילואים, כדברי הקמל"ר לשעבר, תא"ל (מיל') שוקי בן ענת, מורכב דור המ"פים והמג"דים למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו". כתוצאה מכך גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת.

נכון, אלו שמשתחררים כיום מצה"ל נדרשים לחברה הישראלית, שאינה מצויה תחת איום קיומי, עוד יותר משהיו נדרשים בוגרי שנתון 1977. אבל בצבא, בסדיר ובמילואים, ישנו משבר כוח אדם של ממש.

כוחו של הצבא הוא באנשיו, ולא במערכיו הטכנולוגיים. אבל משוואה שתתבסס על תגמולים, שמתורגמים ל"מה יוצא לי מזה", ולא על תחושת משמעות, שייכות וערך – לא תחזיק מים. ואת אלו יש לחזק

כוחו של הצבא הוא באנשיו, ולא במערכיו הטכנולוגיים. אחת הדרכים להשאיר את הטובים בשירות, או לפחות את חלקם, היא מסלולי שירות משולבים שכוללים תחנות במערכי השדה, המודיעין והסייבר (שיבטיחו אפשרויות תעסוקה באזרחות). ישנן כמובן דרכים נוספות, אבל בכל מקרה משוואה שתתבסס על תגמולים, שמתורגמים ל"מה יוצא לי מזה", ולא על תחושת משמעות, שייכות וערך לא תחזיק מים. ואת אלו יש לחזק.

למבצע "חומת מגן" למשל, קבע האלוף (מיל) גיורא איילנד הגיע צה"ל עם ארבעה מפקדי חטיבות חי"ר, "מהטובים שהיו לו אי־פעם". המבצע ההוא הצליח לא מעט בגללם, וכדאי שמינויים לתפקיד לא יהיה בגדר מקרה סטטיסטי.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה, ומתאם תכניות צבא, אסטרטגיה וביטחון סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). קודם לכן עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.