זהו הלילה האחרון של היריד ומישהו מתאהב ומישהו חוטף מכות. אלו הם פרפורי הקריירה של מוריסי ומעריצים חוטפים עוד ועוד מכות, וצריכים להחליט מה הם עושים עם האהבה הישנה הזו. מה עושים עם מוריסי והקשר בן עשרות השנים איתו.

זה הרגע שבו כבר אי אפשר להתעלם ממה שהיה חלק חשוב מהקשר למוזיקה של הסמית'ס – האישיות של מוריסי. ראיתי את זה קורה לאחרים, כשהם גילו שהאמן האהוב עליהם הוא בלתי נסבל. עכשיו זה קורה לי.

השבוע שוב חזר הדיון על מוריסי, המוזיקה הדגולה של הסמית'ס, המילים והשירה שלו, והגיטרות של ג'וני מאר והכתם על המורשת שלו.

באתר הרשמי של מוריסי הועלה פוסט בעקבות ההופעה של סטורמזי, הראפר הבריטי השחור, על הבמה המרכזית בפסטיבל גלסטונברי, תחת הכותרת "רק שמים תכולים עבור סטורמזי ולמוריסי הגרדומים".

בקטע הווידאו המצורף נראו ביקורת חיוביות להופעתו של סטורמזי לעומת דיווחים על אהדתו של מוריסי למפלגות ימין קיצוני, וטענה לפיה הממשל הבריטי מקדם רב תרבותיות על חשבון התרבות הלבנה. מקור הווידאו הוא באתר ימין שמקדם את התאוריה על פיה האוכלוסייה הלבנה של אירופה וצפון אמריקה ניצבת בפני סכנה, בשל גלי הגירה ומלחמת תרבות.

זה היה שיאו של תהליך. מוריסי לא הסתיר את דעותיו ועם השנים הקצין אותן. כבר ב-1986 הוא שר על בנגלי שמנסה להתחנף לבריטים, ומוריסי נאלץ לבשר לו ש"החיים קשים מספיק כשאתה לא שייך לכאן".

הבעיה עם מוריסי היא שאם פעם היה ניתן להתעלם מדעותיו הפוליטיות היום ההתעלמות הזו היא מותרות. בעידן של טראמפ, ברקזיט והקצנה פוליטית, התמיכה שלו במפלגות וארגונים גזענים היא כבר בלתי נסבלת

הוא אמנם תיעב את מרגרט ת'אצ'ר ואת בית המלוכה אבל הביע את סלידתו ממוזיקה שחורה ורגיי כבר לפני יותר מ-20 שנה. בשנים האחרונות הוא הצהיר על דאגתו לתרבות האנגלית, והביע תמיכה במפלגות ימין קיצוני כמו For Britain, מפלגה שאפילו נייל פאראג', מנהיג תנועת הברקזיט הבריטית הכריז שחבריה הם נאצים וגזענים.

מוריסי גם זלזל בעדויות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, כינה את הסינים תת גזע בשל התעללות בבעלי חיים, ועוד אין ספור התבטאויות בעייתיות.

הבעיה עם מוריסי היא שאם פעם היה ניתן להתעלם מדעותיו הפוליטיות היום ההתעלמות הזו היא מותרות. בעידן של טראמפ, ברקזיט והקצנה פוליטית, התמיכה שלו במפלגות וארגונים גזענים היא כבר בלתי נסבלת.

כמהגר בעצמו שחי בלוס אנג'לס וכבן למשפחת מהגרים מאירלנד, קשה שלא לקרוא לו צבוע. כאמן שכתב בכנות ויושרה, ונוטה לבלבל את התכונות האלה היום בגסות וחוסר סובלנות, פתאום מוריסי נראה כמו האנשים שהתנגד להם ולעג להם, כמו למשל בקליפ ל-Every Day is Like Sunday, שם תיאר את השעמום הקיומי והגחיך שתי קשישות נפוחות וחסרות מודעות מהמעמד הבינוני.

אז מה עושים עם הקוץ הזה בצידי הגוף? ברנדון פלאוורס, מנהיג להקת הקילרז מצליח להתעלם. בראיון שנערך עמו לאחרונה הוא כינה את מוריסי "מלך" ומנה את הישגיו הבלתי מעורערים. בילי בראג, זמר שתמיד נקט קו פוליטי שמאלי ברור, והוא מתומכיו הקולנים ביותר של ג'רמי קורבין ומעריץ ותיק של הסמית'ס התייצב מנגד.

"זה מסריח", הוא אמר, "הם היו הלהקה הגדולה של דורי, עם הגיטריסט הגדול ביותר ומחבר המילים הטוב ביותר. הוא בגד במעריצים, בגד במורשת שלו וכיום הוא מחזק את האנשים שמעריצי הסמית'ס התנגדו להם. הוא הפך לאוסוולד מוסלי של הפופ".

מוסלי היה ראש המפלגה הפשיסטית הבריטית שתמך בהיטלר ורדף את הקהילה היהודית בבריטניה בשנות ה-40. עבור בראג לכנות את אליל נעוריו בשם הגנאי הבוטה ביותר בלקסיקון הפוליטי שלו, מדובר בשיברון לב.

כמה ימים מאוחר יותר כבר נפרד בראג רשמית ממוריסי ופוסט ארוך שכתב בפייסבוק הסתיים במילים: "מוריסי מפיץ את התאוריה (על מלחמה נגד הגזע הלבן). אלו שטוענים שאין קשר בין מעמדו כאמן לתמיכה הזו צריכים לשאול את עצמם האם בדרישתם שנפריד את הזמר מהשיר הם לא עוזרים לגזענים".

וזו שאלה מצוינת. האם ניתן להקשיב למשל לבילי בראג שר על סנט סוויתנז דיי או אנגליה החדשה, ולהתעלם מהעובדה שהוא תומך במפלגה גזענית בעצמו? בראג רהוט ונבון, אף הצליח להסתבך עם ציוץ שפקפק בנאמנות של יהודי בריטניה, וניאלץ למחוק אותו ולהבהיר את עצמו.

זה מה שקורה שהעיסוק האובססיבי של מפלגת הלייבור ביהודים חשוב יותר מלטפל במשבר לאומי בסדר גודל של ברקזיט. אבל עדיין, לבראג יש נקודות זכות רבות בתרבות האנגלית, כולל העבודה המשותפת על ג'וני מאר, והוא מעלה שאלות ראויות.

האם ניתן להפריד בין מוריסי, האאוטסיידר הרגיש, שנתן קול לאאוטסיידרים אחרים, כולל מהגרים ובני מהגרים, לבין הגזען הממורמר? די קל להתעלם ממוריסי האמן העכשווי שאיבד את דרכו. מספיק להקשיב לשירו "ישראל". עסקת החבילה הזו של גזענות וטראמפיזם כוללת בדרך כלל עסקת חבילה של תמיכה הצהרתית ולעומתית בישראל ומוריסי אינו שונה בכך.

בשיר נורא מבחינה מוסיקלית ומביך מילולית, טוען מוריסי שכולם מקנאים בישראל. צפויה לו אכזבה כשיגלה מה חבריו החדשים חושבים על יהודים.

קשה יותר להפריד מהיצירה של הסמית'ס, החיבור בין המוסיקה והגיטרות של מאר והאישיות של מוריסי. קל לתעב את דעותיו, לחוש מאוים ולדאוג לעתידה של בריטניה, להחליט שלא ללכת להופעות שלו יותר. אבל בלתי אפשרי להיפרד מנכסי התרבות האלו. בסופו של דבר האיש בעצמו כבר תיאר את הסיטואציה.

האור שהיה והבטיח שלא להיעלם כבה כבר מזמן, אבל "חלוף הזמן, עם כל פשעיו, מעציב אותי שוב. אבל אל תשכח את השירים שגרמו לך לבכות, ואת השירים שהצילו את חייך. כן, אתה מבוגר יותר עכשיו, ואתה חזיר חכם, אבל הם היו היחידים שעמדו לצידך".