המושג קץ הדמוקרטיה נולד ברגע מאוד ספציפי: הוא נולד ברגע בו השמאל הבין כי הוא לא יוכל להיות בשלטון בשנים הקרובות על ידי בחירות דמוקרטיות, אלא רק על ידי הפלת ראש הממשלה והשלטון. ובמעשיו מראה כי הוא אינו מכבד את חוקי הדמוקרטיה ואינו מקבל את תוצאות הבחירות.

אלא שבמעשיו בא השמאל לקלל ויצא מברך, ואם מקשיבים טוב טוב לזעקות על קץ הדמוקרטיה אפשר לשמוע את הדמוקרטיה עצמה מדברת מתוכן.

ונתחיל מהסוף: הפגנת השמאל שהתקיימה הערב בתל אביב, אשר העומדים בראשה הם מפלגות השמאל. הפגנה, אשר לדבריהם, מתקיימת כנגד 'קץ הדמוקרטיה' הבאה עלינו, מבטאת בדיוק את ההיפך. הפגנה אשר מופנית כנגד השלטון והמנהיג העומד בראשה, מה היא אם לא התגלמות הדמוקרטיה במלוא הדרה? הפגנה בה נואם אזרח ערבי אשר משמש כחבר כנסת בכנסת ישראל, מה היא אם לא הדמוקרטיה?

השמאל הבין כי להתמודד מול ראש הממשלה נתניהו לבדו לא יספיק ולכן התחיל לתקוף את משפחתו ולחפש בה פגמים, אלא שהפעם בחר בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, שלא לשתוק ולהעמיד אותם על מקומם, ומשם קצרה הדרך מלהציג אותו כדמות מגוחכת וטיפשה. (שימוש בדמוקרטיה, כבר אמרנו?)

הדוגמאות עוד רבות, אך לא צריך אותן כדי לראות הרעיון העומד מאחוריהן. השמאל הבין כי לא יעלה לשלטון בדרכים המקובלות, ולכן החל לתקוף את השלטון הימני הדמוקרטי על ידי ניצול ציני של הזכויות הדמוקרטיות הקיימות במדינה עם שלטון אשר אינו דמוקרטי לטענתם, הבנתם את העניין….

לסיכום, הציבור אינו טיפש, ציבור הבוחרים ידע לפני הבחירות הדמוקרטיות מי הוא נתניהו, וידע על תיקי האלפים והחשדות נגדו, ובכל רצה אותו.

בבחירות האחרונות הציבור הראה כי רובו ימני, וכי הוא מעוניין בשלטון ימין לשנים הקרובות, וזו הסיבה האמיתית לזעקות השמאל.

והערה לסוף: אלו שצריכים לפחד באמת הם מנהיגי הימין אשר רוצים להיות ראשי ממשלה ימניים ביום מן הימים, כי רדיפת השמאל לא תסתכם בנתניהו; היא תעבור גם לראש הממשלה הימני הבא אחריו.

עיתונאי ויועץ תקשורת. ערוץ השטיבל בטלגרם, פרסומאי ברשתות החברתיות.

במסיבת העיתונאים שקיים בצאת שבת, בנימין נתניהו נדרש למדיניות חלוקת הנשקים המופקרת שמוביל השר איתמר בן גביר, על רקע הריגתו של יובל דורון קסטלמן ז"ל בידי חייל צה"ל. "במצב הקיים צריך להמשיך עם המדיניות הזו, אני בהחלט תומך בה. יכול להיות שנשלם על כך מחירים". השיב נתניהו, לפני שפרש ידיו לצדדים והוסיף: "אלה החיים".

נתניהו ידוע בזכות הרבה מתכונותיו. היכולת לאמפתיה אנושית בסיסית איננה אחת מהן. ועדיין, נדמה שגם הוותיקים שבמבקריו הופתעו ממופע כה מעורר קבס של ערלות לב. באגביות של אדם המדלג מעל גופת הומלס ברחוב ומבקש להתעלם מקיומו הלא נוח, נתניהו ביטל בתור גזירת גורל את הריגתו של אזרח, שמותו הוא תוצאה ישירה של מדיניות צמאת דם ומתירת דם שמקדמים שריו ושופריו, מדיניות של "קודם לירות – ורק אחר כך לשאול שאלות".

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

הקונספציה קרסה, כך אנו שומעים פעם אחר פעם מאז השבעה באוקטובר. כמעט אין תחום שבו אין שיקול דעת מוטעה, מחדל, שאננות ולא אחת שיקולים זרים ואטימות.

בתוך כך, כידוע, ישנה גם הקצנה דתית החודרת לשורות הצבא – כפי שמיטיב להסביר פרופ' יגיל לוי בספרו "המפקד האליון". הוא משרטט תהליך בו יותר ויותר חיילים חרד"לים נכנסים לצבא עם אמונתם, שכוללת הרחקת נשים, כשהיחס המבזה הזה מתקבל על ידי הרשויות. אך לצד זאת יש תהליך הפוך ממש באותו צבא – יחידות שבהן בולט רוב נשי. ביניהן התצפיתניות וגדוד השריונאיות, שהכו בתדהמה גם מפקדים בכירים בצבא.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

המלחמה בעזה הציבה על השולחן המדיני-צבאי את אסטרטגיית "אחדות החזיתות", קרי: אופן התגייסותם של הגורמים הנתמכים על ידי איראן לסייע לחמאס. עיקר תשומת הלב התמקדה בתגובתו של החזבאללה מלבנון.

המהלכים האמריקאיים האסרטיביים והתקיפים מייד עם תחילת המלחמה, הבהירו באופן ברור מאד כי וושינגטון תפעל בנחרצות למנוע הסלמה אזורית רחבה. איראן הגיבה במשתמע, שההתקפה של חמאס לא תואמה עימה, ועל-כן היא פחות מחויבת להתגייס באורח נרחב מדי לצידה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/