עד לא מזמן נדמה היה שהעולם מתקדם לעבר עתיד מתורבת יותר. סיומה של המלחמה הקרה נתפס כמבשר את ניצחונו של סדר עולמי המבוסס על כללים, שבו נורמות נאורות ושיתוף פעולה, בגיבויה של מעצמת־על בעלת תפיסה גלובלית רחבה, יחליפו את האנרכיה שאפיינה את העבר. זה היה חזון מעורר השראה, אך למרבה הצער התברר כאשליה.

כעת, ברחבי העולם, הסדר המבוסס על כללים הולך ונסוג. תוקפנות וכיבוש שוב מרימים ראש, כפייה כלכלית והתנהלות טורפנית מתפשטות באין מפריע, והכבוד למשפט הבינלאומי ולמוסדות הבינלאומיים נשחק במהירות. במקביל, מנגנוני בקרת הנשק הולכים ומתפוררים.

מעצמות גדולות שבות ומטפחות שאיפות אימפריאליות ישנות, וגם ארצות הברית מתפתה לקדם אינטרסים לאומיים צרים על חשבון הסדר העולמי. ככל שהנורמות הבינלאומיות נשחקות, כך מנהיגים כוחניים פועלים גם בזירה הפנימית לפרק מגבלות פוליטיות ולהחליש את מוסדות השלטון.

העולם שלנו נמצא בסכנה ממשית להפוך ל"גן עדן לגנגסטרים", מקום שבו לכללים יש הרבה פחות משמעות מבעבר, ומה שקובע באמת הוא עוצמה גולמית

העולם שלנו נמצא בסכנה ממשית להפוך ל"גן עדן לגנגסטרים", מקום שבו לכללים יש הרבה פחות משמעות מבעבר, ומה שקובע באמת הוא עוצמה גולמית.

זהו מפנה קשה עבור מי שתפיסת עולמם התעצבה בתקופה מתונה ויציבה יותר. המציאות החדשה תציב אתגרים כבדים בפני מנהיגים שיידרשו לנווט בעידן חסר רחמים. בשלב הזה כבר אין טעם רב לקונן על קריסתו של הסדר שנוצר לאחר המלחמה הקרה. המשימה הדחופה כעת היא להבין מהם התנאים שיאפשרו לשרוד בעולם נטול כללים.

אילוסטרציה: הסדר העולמי מתפרק (צילום: יצירת AI)

מטרת המאמר היא לשרטט מפה של העידן החדש שאליו אנו נכנסים, ולהציע קווים מנחים שיסייעו לנו להפיק את המרב מהתקופה הקשה שעוד נכונה לנו.

החלום האמריקאי על סדר עולמי

החלום על סדר מבוסס כללים הולך ונמוג אל דפי ההיסטוריה, אבל הייתה תקופה שבה הוא נראה כמו העתיד המובן מאליו. לאחר מלחמת העולם השנייה בנו וושינגטון ובעלות בריתה במערב בתוך העולם החופשי מעין "חצי סדר" מבוסס כללים – מערכת של יחסים הדוקים ושיתופיים, שנשענה על נורמות משותפות ועל מוסדות על־לאומיים – כאמצעי לבלימת הקרמלין.

כאשר הגוש הסובייטי קרס והמלחמה הקרה הסתיימה, נוצרה הזדמנות להרחיב את המיזם הזה לעולם כולו. בבסיס הסדר עמדה התפיסה שלפיה ניתן לרסן את הדחפים הישנים וההרסניים של האנושות באמצעות אימוץ עקרונות ופרקטיקות ליברליים, לצד הפעלה עקבית של העוצמה האמריקאית.

ההנחה הייתה שדפוסי כיבוש ושליטה יאבדו מהלגיטימיות שלהם, ואילו נורמות חיוניות, כמו חופש השיט וכיבוד גבולות, ילכו ויתחזקו

כלכלה פתוחה ומשגשגת אמורה הייתה להעשיר את כל המשתתפים. סכסוכי סחר היו אמורים להיפתר באמצעות מנגנוני ארגון הסחר העולמי (WTO), ולא במלחמות מכסים הרסניות שמרוששות את כל הצדדים.

ההנחה הייתה שדפוסי כיבוש ושליטה יאבדו מהלגיטימיות שלהם, ואילו נורמות חיוניות, כמו חופש השיט וכיבוד גבולות, ילכו ויתחזקו. במקביל, הארגונים הבינלאומיים והמשפט הבינלאומי, לאחר שהשתחררו מהקיפאון שאפיין את תקופת המלחמה הקרה, יצברו השפעה חסרת תקדים.

נשיא סין שי ג'ינפינג ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין בפגישת פסגה במוסקבה, 4 בפברואר 2022 (צילום: Alexei Druzhinin, Sputnik, Kremlin Pool Photo via AP)

אפילו היריבות בין המעצמות הייתה אמורה לדעוך, כאשר גורמים שהיו עלולים לשבש את המערכת – כמו סין העולה או רוסיה המתחדשת – יהפכו לשותפים מרוצים במערכת שמספקת שגשוג ושלום.

החזון הזה נועד לרסן את הכוחות ההרסניים שקרעו את העולם לגזרים שוב ושוב במהלך המאה ה־20. במבט לאחור, הוא לא היה אוטופי כפי שהוא עשוי להיראות כיום: ממש כשם שחוקים נאכפים בידי המשטרה, גם הסדר מבוסס הכללים נשען על אכיפה באמצעות העוצמה האמריקאית.

הצי האמריקאי הדף פיראטיות ואיומים אחרים על חופש השיט, הפנטגון עיגן בריתות שהרתיעו מפני תוקפנות, וארה"ב גייסה קואליציות שנלחמו בטרור, בהפצת נשק להשמדה המונית בידי מדינות סוררות ובאיומים נוספים.

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לא טעה לגמרי כשטען בזעם ב־2007 כי הסדר מבוסס הכללים הוא רק מסווה להגמוניה אמריקאית. זו אומנם אחת הסיבות לכך שהסדר הזה התפרק, אך רק אחת מהן

הסדר מבוסס הכללים היה למעשה מיזם "תוצרת אמריקה". וושינגטון, יותר מכל גורם אחר, הכתיבה את תנאי היציבות הבינלאומית, והתפיסות המועדפות עליה – שווקים חופשיים, דמוקרטיה וזכויות אדם – התפשטו ברחבי העולם.

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לא טעה לגמרי כשטען בזעם ב־2007 כי הסדר מבוסס הכללים הוא רק מסווה להגמוניה אמריקאית. זו אומנם אחת הסיבות לכך שהסדר הזה התפרק, אך רק אחת מהן.

לוח מטרה לקשתות ועליו דמותו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, במבצר הישן בקמניץ־פודולסקי שבמחוז חמלניצקי באוקראינה, 5 באוקטובר 2025 (צילום: YURIY DYACHYSHYN / AFP)

כללים לעולם אינם ניטרליים מבחינה ערכית. הכללים שהכתיבה וושינגטון נתפסו כדכאניים, ואף כאיום קיומי של ממש, בעיני משטרים אוטוקרטיים שביקשו לדכא נטיות ליברליות מבית ולבנות אימפריות בחוץ.

רוסיה של פוטין החלה לשנות גבולות בכוח במרחב הפוסט־סובייטי מייד לאחר שהשיבה לעצמה את היכולת לעשות זאת. סין, מצידה, השתלבה עמוק בכלכלה העולמית וניצלה את הצמיחה האדירה שבאה בעקבות זאת כדי לממן התעצמות צבאית חסרת תקדים. היא פתחה במהלך נחוש להשתלטות על תעשיות העתיד ובמאמץ אגרסיבי לבסס את שליטתה בים סין הדרומי.

הכללים של וושינגטון החזיקו מעמד היטב בעולם חד־קוטבי. הם החלו להתערער כאשר מאזן הכוחות השתנה וכאשר ארה"ב עצמה איבדה את התיאבון למיזם הגלובלי שלה.

האמריקאים התעייפו מלמלא את תפקיד השריף העולמי לאחר שורה של מלחמות מתישות ומשבר פיננסי עולמי קשה

ארה"ב תמיד נקטה גישה סלקטיבית בכל הנוגע לציות לכללים. היא יצאה למלחמות בקוסובו ובעיראק ללא גיבוי או אישור של האו"ם. אלא שאז חל שינוי מהותי הרבה יותר.

האמריקאים התעייפו מלמלא את תפקיד השריף העולמי לאחר שורה של מלחמות מתישות במזרח התיכון ומשבר פיננסי עולמי קשה. בשנים 2013–2014 נמנע נשיא ארה"ב ברק אובמה מלאכוף את הקו האדום שהוא עצמו הציב בפני שליט סוריה בשאר אל־אסד בעקבות השימוש בנשק כימי נגד אזרחיו. במקביל, הוא עשה מעט מאוד כדי לבלום את הפלישה הראשונה של רוסיה לאוקראינה.

נשיא ארה"ב ברק אובמה בנאום לאומה מהבית הלבן, מבטיח שסוריה תיענש על השימוש בנשק כימי נגד אזרחיה המורדים, 10 בספטמבר 2013 (צילום: AP Photo/Evan Vucci, Pool)

לתשישות התלווה גם תסכול עמוק. תופעת "הנוסע החופשי" – הסתמכות היתר המתמשכת של בעלות הברית על המטרייה הביטחונית האמריקאית – הביאה פוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות בארה"ב לטעון שוושינגטון נושאת בנטל כבד מדי בשמירת הסדר העולמי, אך קוצרת מעט מדי מהפירות.

אולם הגורם ההרסני מכול היה כנראה הזינוק המטאורי של סין, שיצר תחושה עמוקה כי המערכת פועלת כעת נגד האינטרסים האמריקאיים. התגבשה ההבנה שכלכלה עולמית פתוחה פגעה אנושות בתעשייה היצרנית בארה"ב ובמקביל העשירה יריב אכזר וחסר רחמים.

הסדר מבוסס הכללים החל להיתפס כנטל כבד, ואולי אף כעסקה גרועה, בעיני המגן הראשי שלו. כעת אנו נמצאים ברגע היסטורי חדש, שבו הסדר הזה הולך ומתפרק לנגד עינינו.

התגבשה ההבנה שכלכלה עולמית פתוחה פגעה אנושות בתעשייה היצרנית בארה"ב ובמקביל העשירה יריב אכזר וחסר רחמים

העולם חוזר לשפת הכוח

אנחנו רחוקים מאוד מכלכלה מבוססת כללים: יריבויות מסחריות ואסטרטגיות קורעות את המערכת לגזרים. ארגון הסחר העולמי משותק זה שנים, בעוד מדינות לוקחות את מאבקי הסחר לידיהן.

הפרוטקציוניזם מתפשט במהירות, כאשר ממשלות מנסות להשתלט על תעשיות מפתח או להגן עליהן בנחישות מפני תחרות זרה. מכסים ואמצעים אחרים שמעוותים את הסחר החופשי היו במגמת עלייה חדה עוד לפני מתקפת המכסים שהוביל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ב־2025.

אילוסטרציה: העולם מחפש כיוון חדש (צילום: יצירת AI)

ארה"ב וסין מנצלות את שליטתן בשרשראות אספקה קריטיות זו נגד זו, ככלי לכפייה כלכלית ולתחרות גאופוליטית אגרסיבית. הכלכלה העולמית הפכה לשדה קרב של ממש, שבו מדינות מתנגשות במאבק על עוצמה ומשליכות הצידה כללים שבעבר זכו לכבוד רב.

מדינות מתפתחות, שהפיקו רווחים אדירים מזרמי הסחר וההשקעות במסגרת המערכת הישנה – גם אם התרעמו לא פעם, ולעיתים בחריפות, על חוסר השוויון שבה – ניצבות כיום בפני תחזיות צמיחה עגומות בעולם שבו החומות הכלכליות גבוהות מאי פעם.

גם הסביבה הביטחונית העולמית נעשית כאוטית יותר. תקופת השלום שלאחר המלחמה הקרה הסתיימה: היקף העימותים האלימים בין מדינות הגיע לשיא של עשרות שנים. מסגרות בקרת הנשק – בין שמדובר בהסכמי גרעין בין ארה"ב לרוסיה ובין שבאמנות בינלאומיות נגד שימוש במוקשים – הולכות ומתפוררות.

התפשטות טריטוריאלית הופכת שוב לעניין שבשגרה, כאשר מדינות מסין ועד רואנדה פולשות למרחב הריבוני של שכנותיהן. ניסיונה של רוסיה למחוק את אוקראינה הוא רק הדוגמה הבוטה והקיצונית ביותר

התפשטות טריטוריאלית הופכת שוב לעניין שבשגרה, כאשר מדינות מסין ועד רואנדה פולשות למרחב הריבוני של שכנותיהן. ניסיונה של רוסיה למחוק את אוקראינה הוא רק הדוגמה הבוטה והקיצונית ביותר למגמה המדאיגה הזאת.

וככל שהאלימות בין מדינות גוברת, כך נשחק הכבוד למשפט הבינלאומי ולארגונים הבינלאומיים. התפיסה שלפיה מועצת הביטחון של האו"ם היא הסמכות הפוסקת בענייני העולם נראית כיום נאיבית ומיושנת.

הפגנה למען זכויות האויגורים בבריסל (צילום: AP Photo/Francisco Seco)

כיבוד גבולות אינו הנורמה היחידה שנמצאת בסכנה. חלפו הימים שבהם מנהיגים הניפו את דגל "האחריות להגן" על אוכלוסיות שנפלו קורבן לאכזריות שליטיהן. תרבות של חסינות מעונש הולכת ומשתרשת, בעוד מעשי הזוועה נגד אזרחים מתרבים ואוטוקרטיות חזקות משלמות מחיר זעום על פשעיהן.

סין, למשל, הנהיגה דיכוי בקנה מידה תעשייתי נגד המיעוט האויגורי, וספגה רק ביקורת מוגבלת ורפה מצד ארגונים בינלאומיים ושותפות סחר. גם הדיכוי חוצה הגבולות נמצא בעלייה, כאשר דיקטטורים רודפים ללא מורא אחר מבקריהם ברחבי העולם.

במקביל, הנורמה הבסיסית שעליה נשען הסחר העולמי כולו – חופש השיט – נתונה למתקפה אלימה ומתמשכת. המתקפה הסינית בים סין הדרומי, הקמפיין של החות'ים נגד תנועת אוניות בים האדום, תביעות הריבונות הרוסיות על נתיב הים הצפוני ואחיזת החנק של איראן במצר הורמוז מצביעים כולם על מגמה ברורה, שבה גורמים דורסניים מנסים להשתלט על המרחב הימי.

ארה"ב הפכה את ונצואלה למדינת חסות והכריזה על חצי כדור שלם כתחום השפעתה הבלעדי. היא גובה מסי חסות מבעלות בריתה לאורך שולי יבשת אירואסיה

עדיין לא מדובר באנרכיה מוחלטת; ייתכן שהסדר מבוסס הכללים מפנה כעת את מקומו לעידן נאו־אימפריאלי. במשך שנים טענו קובעי מדיניות אמריקאים כי "אזורי השפעה" הם מושג אנכרוניסטי ובלתי לגיטימי. למרות זאת, סין בונה לעצמה אזור השפעה מסורתי בגבולותיה היבשתיים והימיים – קשת גאוגרפית עצומה הנמתחת מהרי ההימלאיה ועד ים סין המזרחי.

במקביל, סין מקימה אזור השפעה דיגיטלי נרחב החולש על חלקים עצומים מהדרום הגלובלי. רוסיה עושה שימוש בשחיתות אסטרטגית ובתוקפנות ברוטלית כדי לכפות את מרותה באזורים נרחבים במרכז אסיה ובמזרח אירופה.

גבר בודק את ההרס במתחם מפקדת צבא סוריה ומשרד ההגנה בדמשק, שניזוק קשות בעקבות תקיפות ישראליות, 16 ביולי 2025 (צילום: Bakr ALkasem / AFP)

טורקיה וישראל חילקו ביניהן בפועל את סוריה שלאחר עידן אסד, ובינתיים אנקרה מבקשת להחיות את האימפריה העות'מאנית בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. וישנה גם השיבה האימפריאלית של וושינגטון: ארה"ב הפכה את ונצואלה למדינת חסות והכריזה על חצי כדור שלם כתחום השפעתה הבלעדי. היא גובה מסי חסות מבעלות בריתה לאורך שולי יבשת אירואסיה.

פירוק מוסדות מבית סולל את הדרך להפרת נורמות בחוץ. לפני שני עשורים עוד יכול היה נשיא אמריקאי להכריז בגאווה על ניצחונם הקרב של המוסדות הדמוקרטיים ברחבי העולם.

כיום, שורה ארוכה של מנהיגים דמוקרטיים, חצי־דמוקרטיים ואוטוקרטיים – טראמפ, פוטין, שי ג'ינפינג בסין, נרנדרה מודי בהודו ורג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה – שוקדים על פירוק המגבלות על סמכותם. הם בונים לעצמם מערכות פוליטיות פרסונליות, הסובבות סביב הכוח והכריזמה של מנהיג דומיננטי אחד.

ביטול מגבלות הכהונה בסין אפשר לשי לקדם אסטרטגיה רב־דורית להשבת ההגמוניה הסינית. הבוז הגלוי של טראמפ למערכת האיזונים והבלמים מאפשר לו לפתוח במלחמות מכסים ולרקום עסקאות מפוקפקות

ביטול מגבלות הכהונה בסין אפשר לשי לקדם אסטרטגיה רב־דורית להשבת ההגמוניה הסינית. הבוז הגלוי של טראמפ למערכת האיזונים והבלמים מאפשר לו לפתוח במלחמות מכסים, לרקום עסקאות כלכליות מפוקפקות ולפנות במפתיע להפעלת כוח צבאי.

טראמפ לא המציא את הבלגן

הפוליטיקה הפנימית והבינלאומית מתפתחת במסלולים מקבילים – וארה"ב משמשת זרז בעולם הפוסט־כללים הזה.

למען ההגינות, הרקורד של טראמפ אינו מורכב רק מהפרה בוטה של כללים. בתקופת כהונתו התעמת הצבא האמריקאי ישירות עם גורמים עוינים כמו החות'ים ואיראן, שמנהלים מלחמה גלויה נגד חופש השיט. טראמפ הנחית מכה קשה על הפצת הנשק הגרעיני כאשר נטרל מתקני גרעין של איראן ביוני 2025.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מנופף לשלום בעת עלייתו למטוס "אייר פורס 1" בבסיס אנדרוז שבמרילנד. 21 באוגוסט 2026 (צילום: SAUL LOEB / AFP)

טראמפ ניסה לתווך הסכמי שלום בזירות שונות, מאפריקה שמדרום לסהרה ועד דרום־מזרח אסיה; הוא הפעיל לחץ חסר פשרות על משטרים סוררים בקראקס, הוואנה וטהרן. הוא המשיך, גם אם בהסתייגות מסוימת, לתמוך באוקראינה במאבקה מול רוסיה.

ואם הנשיא האמריקאי אינו מקפיד במיוחד על דקויות מוסריות, הרי שהוא ויועציו טוענים בתוקף שחוסר רחמים הוא מחיר ההישרדות בעולם אכזרי שבו איש הישר בעיניו יעשה.

לפי הנרטיב הזה, מעצמת־על שמקדשת את הכללים הגלובליים רק מפרקת את עצמה מנשקה מול אויבים שמצפצפים עליהם. וושינגטון אינה יכולה לכבול את עצמה לכללי ארגון הסחר העולמי אם סין מזלזלת בהם; היא אינה יכולה להרשות למשפט הבינלאומי לשמש שכפ"ץ לממשלות שמשתפות פעולה עם קרטלי סמים, מממנות טרור או חותרות להשיג נשק להשמדה המונית.

רעיון החסינות מעונש קורץ מאוד לטראמפ: על פי דיווחים, הוא הציע שבייג'ינג, מוסקבה וושינגטון ישתפו פעולה כדי לשתק את בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג

יש היגיון בטענות הללו: שמירה על הסדר העולמי אכן מחייבת את ארה"ב להגן על האינטרסים שלה בנחישות ובעוצמה. הבעיה היא שטראמפ גם חבר, במפורש או במשתמע, לגורמים רוויזיוניסטים שפועלים לפרק את המערכת הישנה.

טראמפ מנסה מעת לעת להפוך נכסים ציבוריים גלובליים למנגנוני פרוטקשן – למשל, כשהכריז כי וושינגטון תשלוט בנתיב השיט במצר הורמוז ותגבה עליו אגרת מעבר. ממשלו קרע לגזרים את מערכת הסחר העולמית באמצעות מכסים דרקוניים והתעלם לחלוטין מהמשפט הבינלאומי כשהוציא לפועל תקיפות קטלניות נגד סוחרי סמים לכאורה בחצי הכדור המערבי.

דגל בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (צילום: Nicolas TUCAT / AFP)

רעיון החסינות מעונש קורץ מאוד לטראמפ: על פי דיווחים, הוא הציע שבייג'ינג, מוסקבה וושינגטון ישתפו פעולה כדי לשתק את בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. יתרה מזאת, טראמפ חובר לרוויזיוניסטים במובן עמוק עוד יותר, כשהשתמש בלחץ כלכלי ובאיומים צבאיים כדי לסחוט ויתורים טריטוריאליים ממדינות חלשות.

בעלות ברית רבות של ארה"ב חוששות כעת שטראמפ יפר כל כלל שעלול להגביל את שאיפותיו – אולי פשוט משום שזה בדיוק מה שהנשיא מצהיר בגלוי מפעם לפעם.

לאחר שהורה בינואר על מבצע החטיפה של נשיא ונצואלה ניקולאס מדורו, הכריז טראמפ כי רק המצפן המוסרי האישי שלו – ולא המשפט הבינלאומי או החוקה האמריקאית – יכול לרסן אותו. "אנחנו חיים בעולם […] שנשלט בידי כוח, שנשלט בידי עוצמה, שנשלט בידי יכולת כפייה", הוסיף סטיבן מילר, בכיר בבית הלבן. "אלה חוקי הברזל של העולם, שהתקיימו משחר ההיסטוריה".

למרבה המזל, העולם עדיין רחוק מאוד מרמות האלימות והאנרכיה שאפיינו את שנות ה־30 של המאה הקודמת או תקופות חשוכות אחרות. עם זאת, ברור שהעולם נעשה אפל וכאוטי יותר

למרבה המזל, העולם עדיין רחוק מאוד מרמות האלימות והאנרכיה שאפיינו את שנות ה־30 של המאה הקודמת או תקופות חשוכות אחרות. בריתות ומוסדות רבים שסייעו במשך עשורים לשמור על היציבות אומנם נתונים ללחצים אדירים, אך הם עדיין עומדים על תילם.

עם זאת, ברור שהעולם נעשה אפל וכאוטי יותר, וסלחני הרבה פחות כלפי מנהיגים שעוצמים את עיניהם לנוכח המציאות של העידן החדש.

מדריך הישרדות לעולם בלי כללים

אם כך, מהם התנאים ההכרחיים להישרדות בעולם של פוסט־כללים?

אילוסטרציה: המגן של העולם נפגע (צילום: יצירת AI)

הציווי הראשון הוא להפנים שנוסטלגיה אינה אסטרטגיה. קיים פיתוי עז בקרב בעלות בריתה של ארה"ב, ובקרב כל מי שהסתמך על הסדר הישן, להפוך את טראמפ לנבל הבלעדי בסיפור הזה. הם מקווים שמדיניות ארה"ב והתנאים הגלובליים יחזרו למסלולם הרגיל מייד עם סיום כהונתו וירידתו מן הבמה.

אומנם סביר להניח שהנשיא האמריקאי הבא לא יהיה אובססיבי לרעיון להשתלט על גרינלנד, אבל טראמפ אינו מקור הצרות היחיד במערכת. בייג'ינג ומוסקבה תקפו וכרסמו בסדר מבוסס הכללים זמן רב לפני שטראמפ בכלל נבחר לנשיאות.

טראמפ הוא רק סימפטום של שינויי עומק אסטרטגיים – כמו חוסר הביטחון שמייצרת התלות ההדדית והתעוררותה המחודשת של היריבות בין המעצמות – שימשיכו להכות גלים גם הרבה אחרי שיעזוב את החדר הסגלגל.

למנהיגים יש כמובן השפעה, וקיימת אי־ודאות משמעותית באשר לעתיד המדיניות האמריקאית; אבל לא משנה מי ישב בבית הלבן ב־2028 או ב־2032, אין לצפות שהעולם יחזור לפתע להיות מקום נינוח ורגוע יותר

למנהיגים יש כמובן השפעה, וקיימת אי־ודאות משמעותית באשר לעתיד המדיניות האמריקאית; אבל לא משנה מי ישב בבית הלבן ב־2028 או ב־2032, אין לצפות שהעולם יחזור לפתע להיות מקום נינוח ורגוע יותר.

מדינות שישכילו להתאים את תפיסת עולמן לעידן החדש יוכלו להתמודד טוב בהרבה עם תהפוכותיו. אלה שידחו החלטות קשות ימצאו את עצמן בצרות.

ואכן, אם בעלות בריתה האירופיות של ארה"ב נראות לא פעם כמי שאיבדו את שיווי המשקל, ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בכמה מההרגלים העמוקים ביותר של היבשת – האופטימיות שלפיה דרכי העבר הרעות נעלמו לבלי שוב, ההישענות המתמשכת על סדר מבוסס כללים וההזנחה הכרונית של אמצעי ההגנה העצמית – שכולם שרידים של עידן שחלף.

שר ההגנה של גרמניה בוריס פיסטוריוס מדבר במסיבת עיתונאים במהלך תרגיל צבאי בהובלת נאט"ו בחוף וסק בפוטלוס שבגרמניה, 18 בפברואר 2026 (צילום: AP Photo/Virginia Mayo)

גם כאשר ההתחמשות מחדש של אירופה צוברת תאוצה, מורשת העבר עדיין מכבידה עליה: רוב המדינות לא יצליחו לעמוד ביעדים שאפתניים של הוצאות ביטחון אלא אם יקצצו בתוכניות רווחה שתפחו לממדי ענק בעשורים שבהם וושינגטון שילמה חלק גדול כל כך מהחשבון על הגנת נאט"ו. זוהי פשרה פוליטית כואבת, אך העידן החדש ידרוש אותה.

מכאן נובע הכלל השני: הסתמכות עצמית היא עניין של חיים ומוות בעולם אכזר. ההגנות מפני כוחם הטורפני של גורמים רוויזיוניסטים הולכות ומתמעטות, ויש הרבה פחות ודאות שמעצמת־על נדיבה תיחלץ לעזרה ותאזן את המעצמות העוינות.

מדינות ששמות את כל מבטחן אך ורק בברית עם וושינגטון מסתכנות באכזבה שעלולות להיות לה השלכות קטלניות. מדינות שבונות על המשפט הבינלאומי, על מוסדות רב־צדדיים או על עקרונות מוסריים מסתכנות בכך שיהפכו לטרף קל ליריבים חזקים מהן.

פולין ויפן הן דוגמאות טובות לכך: הן משקיעות סכומי עתק חסרי תקדים בביטחון, תוך פריצת מגבלות תקציביות ופוליטיות ישנות. במקביל, הן מטפחות קואליציות שנועדו להשלים ולחזק את הבריתות הקיימות שלהן

להסתמכות עצמית יש מוניטין שלילי בספרות האקדמית, שם היא מזוהה לעיתים קרובות עם התנהגות חסרת חוק של "אדם לאדם זאב", אלא שבתנאים הנוכחיים של המערכת הבינלאומית, הסתמכות עצמית היא בחירה רציונלית לחלוטין: מדובר בפיתוח יכולות ריבוניות עצמאיות ובבניית קואליציות חלופיות שיכולות לשפר את סיכויי ההישרדות של מדינה חשופה.

פולין ויפן הן דוגמאות טובות לכך: הן משקיעות סכומי עתק חסרי תקדים בביטחון, תוך פריצת מגבלות תקציביות ופוליטיות ישנות. במקביל, הן מטפחות קואליציות חדשות שנועדו להשלים ולחזק את הבריתות הקיימות שלהן.

חיילי צבא פולין בתרגיל של נאט"ו, 17 בספטמבר 2025 (צילום: Wojtek RADWANSKI / AFP)

כך, למשל, רעיון ה"אינטרמריום" המתהווה מאפשר לפולין להדק את שיתוף הפעולה עם מדינות חזית אחרות באירופה; יפן, מצידה, בנתה מעין־בריתות עם אוסטרליה והפיליפינים והעמיקה את קשריה הביטחוניים עם מדינות מהודו ועד וייטנאם.

הנתיב הזה – שימור מרב שיתוף הפעולה האפשרי עם וושינגטון, ובמקביל יצירת מנגנוני גידור חזקים מפני עתיד לוט בערפל – הוא האפשרות הטובה ביותר שעומדת לרשות בעלות ברית שאינן יכולות להסתמך לחלוטין על העוצמה האמריקאית, אך גם אינן יכולות לשרוד בלעדיה.

האסטרטגיה הזאת גם קונה להן זמן יקר כדי לשקול אם צעדים קיצוניים יותר של הסתמכות עצמית – כמו השגת נשק גרעיני – יהפכו יום אחד לכורח המציאות.

האסטרטגיה הזאת גם קונה להן זמן יקר כדי לשקול אם צעדים קיצוניים יותר של הסתמכות עצמית – כמו השגת נשק גרעיני – יהפכו יום אחד לכורח המציאות

הזינוק הזה בהסתמכות העצמית ממחיש עיקרון שלישי: לעולם אל תהמרו על כך ששיתוף פעולה בין מעצמות ביניים יציל את המערכת הישנה, גם אם שיתוף פעולה כזה יכול לצמצם במידת מה את הנזק שייגרם מקריסתה.

בינואר הפך ראש ממשלת קנדה מארק קרני ליקיר הפורום הכלכלי בדאבוס, כאשר הכריז על "רגע מעצמות הביניים" – חזון שבו תומכי הסדר מבוסס הכללים יתאחדו לגוש אחד כדי לשמר אותו מול לחצים מצד בייג'ינג וושינגטון גם יחד.

ראש ממשלת קנדה, מארק קרני, נושא דברים בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, 20 בינואר 2026 (צילום: Fabrice COFFRINI / AFP)

אבל זו ציפייה גדולה מדי. אילו מעצמות ביניים היו מסוגלות באמת להכתיב את תנאי הסדר העולמי, הן כבר לא היו נקראות מעצמות ביניים. מציאות יחסי הכוחות עקשנית: אין קואליציה סבירה של מעצמות ביניים שמסוגלת לבלום את סין ללא גיבוי משמעותי מארה"ב.

התפיסה של קרני גם מפריזה מאוד במידת האחדות בין מעצמות הביניים עצמן. שחקניות מפתח כמו ברזיל, הודו וערב הסעודית רואות בסביבה העולמית המפוצלת לא רק סכנה, אלא גם שפע של הזדמנויות; יחסן כלפי הסדר העולמי שבנה המערב הוא במקרה הטוב אמביוולנטי. ניסיונות לכונן קואליציית־על של מעצמות ביניים יתבררו ככל הנראה כבזבוז עצום של זמן ואנרגיה פוליטית.

הגישה החכמה והפרגמטית יותר היא שקבוצות קטנות ומלוכדות ימצאו דרכים נקודתיות לצמצם את הפגיעוּת והתלות שלהן בעולם שבו איש אינו מספק ערבויות.

הגישה החכמה והפרגמטית יותר היא שקבוצות קטנות ומלוכדות ימצאו דרכים נקודתיות לצמצם את הפגיעוּת והתלות שלהן בעולם שבו איש אינו מספק ערבויות

הגיוני בהחלט שאירופה תפחית בהדרגה את תלותה בשוק האמריקאי באמצעות הסכמי סחר עם הודו וגוש מרקוסור הדרום־אמריקאי – ממש כשם שהגיוני מבחינת הודו, מדינות מרקוסור וכלכלות מתפתחות אחרות לגוון את אפשרויות הסחר שלהן ככל שחומות המכס של ארה"ב הולכות וגובהות.

זהו צעד נבון מצד יפן לטפח ולממן שרשראות אספקה ביטחוניות ברחבי אסיה, שיוכלו יום אחד לחזק את קו החזית מול סין ובמקביל לצמצם את תלותה הטכנולוגית בוושינגטון.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בחדר הסגלגל שבבית הלבן עם ראשת ממשלת יפן סנאה טאקאיצ'י, 19 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

הגיוני גם שקנדה תהדק את שיתוף הפעולה הביטחוני שלה עם מדינות סקנדינביה באזור הארקטי, בשעה שהלחץ מצד המעצמות הגדולות גובר מכמה כיוונים. בעולם של הסתמכות עצמית כדאי לבנות שכבות נוספות של חוסן – גם אם בטווח הקרוב אין תחליף אמיתי לשיתוף פעולה עם ארה"ב.

רביעית, גם כאשר הבריתות האסטרטגיות עם ארה"ב נעשות פחות מיוחדות ובלעדיות, וושינגטון וידידותיה חייבות למצוא דרך להבטיח את המשך קיומן. יאמר טראמפ אשר יאמר, ארה"ב עדיין זקוקה מאוד לבריתות באירופה, במזרח התיכון ובאסיה: היא לא תוכל לפעול כמעצמה עולמית ללא הנכסים הגיאופוליטיים וזכויות הגישה הצבאיות שמדינות אלה מספקות לה.

בדומה לכך, ייתכן שבידי וושינגטון נמצאים מודלי הבינה המלאכותית המתקדמים בעולם, אך היא לא תוכל לשלוט בעידן הבינה המלאכותית ללא סיוע קריטי מצד ידידות – מהולנד ועד טאיוואן – שחולשות על צמתים חיוניים במערך הטכנולוגי העולמי. אפילו מעצמת־על שפועלת מתוך אינטרס עצמי צר עדיין זקוקה לחברים.

המשימה שתעמוד בפני וושינגטון ובעלות בריתה תהיה למצוא בסיס פרגמטי, עסקי וציני יותר לשיתוף הפעולה הכלכלי, הצבאי והטכנולוגי ביניהן

מהצד השני, ולמרות כל החששות המוצדקים מוושינגטון, בעלות הברית של ארה"ב עדיין זקוקות להסכמים הללו כהגנה קיומית מפני בריוני השכונה – בין שמדובר בסין, באיראן, בקוריאה הצפונית או ברוסיה. גם אם בעתיד הרחוק יוכלו בעלות הברית הללו לאזן את יריבותיהן ללא עזרת ארה"ב, עליהן להימנע מהפגיעוּת הקשה שתיווצר אם ינתקו מגע מוושינגטון מוקדם מדי.

נכון, ההסתמכות העצמית הופכת לחיונית יותר ככל שהעוצמה האמריקאית מתגלה כפחות אמינה. אבל לעת עתה, מדינות חזית, מקוריאה הדרומית ועד פינלנד, מעדיפות לחיות עם בריתות פגומות ולא ודאיות עם ארה"ב מאשר לשאת בעלויות ובסיכונים העצומים של התמודדות לבדן.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נשיא ומנכ"ל אנבידיה ג'נסן הואנג ונשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, צופים במנכ"ל מובאדלה ח'לדון ח'ליפה אל־מובארכ ובשר המסחר האמריקאי הווארד לוטניק חותמים על הסכם הבינה המלאכותית באבו דאבי, 15 במאי 2025 (צילום: Ryan CARTER / UAE PRESIDENTIAL COURT / AFP)

כמובן, גם בעלות ברית שזקוקות מאוד לתמיכה אמריקאית לא ירצו לבסס את עתידן אך ורק עליה. אירועי השנים האחרונות הקשו מאוד להמשיך לטעון שהסכמי הביטחון האמריקאיים מושתתים על ערכים דמוקרטיים משותפים. בכך שהפך את התחייבויות ההגנה של ארה"ב למותנות יותר, טראמפ גם הפך את איום הנטישה האמריקאית לממשי ומוחשי מאי פעם.

לפיכך, המשימה שתעמוד בפני וושינגטון ובעלות בריתה תהיה למצוא בסיס פרגמטי, עסקי וציני יותר לשיתוף הפעולה הכלכלי, הצבאי והטכנולוגי ביניהן.

דוגמה לכך יכולה להיות עסקאות חליפין, שבהן סיוע של בעלות הברית באבטחת שרשראות האספקה של הבינה המלאכותית ובחיזוקן יקנה להן גישה מועדפת לעוצמת המחשוב האמריקאית ולמודלים המתקדמים ביותר.

מילת המפתח כאן היא יכולת: לשמר את היכולת לפעול יחד לקידום אינטרסים משותפים, גם כאשר המוסדות שבעבר איגדו את העולם החופשי הופכים מקהילות יציבות של אמון אסטרטגי לשותפויות חשדניות

מילת המפתח כאן היא יכולת: לשמר את היכולת לפעול יחד לקידום אינטרסים משותפים, גם כאשר המוסדות שבעבר איגדו את העולם החופשי הופכים מקהילות יציבות של אמון אסטרטגי לשותפויות תועלתניות וחשדניות.

הכאוס מגיע עם תג מחיר

חמישית, אם הדילמות של העידן החדש קשות במיוחד לבעלות בריתה של ארה"ב, הרי שמדינות ברחבי העולם חייבות להתכונן לשלם פרמיות סיכון הולכות וגדלות בסביבה כאוטית. הריאליסטים במדע המדינה נוטים לגלגל עיניים בכל פעם שעולה המונח "נורמות גלובליות". ואולם, דווקא כמה מהנורמות האלה – ובראשן חופש השיט הבינלאומי – הן התשתית שעליה נשען המסחר העולמי.

סירות מול חופי חצי האי מוסנדם בצפון עומאן, סמוך למצר הורמוז, 27 ביוני 2026 (צילום: AFP)

כמעט כל המדינות בעולם, ממדינות מתפתחות ועד מעצמות קולוניאליות לשעבר, גרפו רווחי עתק בזכות היציבות והפתיחות של המרחב הימי. בעידן שבו הנורמות הללו קורסות, עלויות התובלה והביטוח מזנקות, שרשראות האספקה נקטעות באלימות והחיכוך הכלכלי העולמי הולך וגובר.

וכפי שהוכיחה בבירור המלחמה האחרונה במפרץ הפרסי, לארה"ב אין תמיד היכולת המבצעית להבטיח את חופש השיט במים הנתונים במחלוקת – אפילו כאשר יש לה הרצון הפוליטי לעשות זאת.

העובדה הזאת הופכת פתרונות העוקפים נקודות חנק ימיות – גם כשהם כרוכים במחיר כלכלי כבד – לחיוניים. הרחבת רשת הצינורות שתוביל נפט מהמפרץ אל העולם מבלי לעבור במצר הורמוז היא פוליסת ביטוח יקרה מאוד אך הכרחית לשמירה על רציפות, וגם דרך לצמצם בהדרגה את מנוף הלחץ שאיראן יכולה להפעיל על הכלכלה העולמית.

וכפי שהוכיחה בבירור המלחמה האחרונה במפרץ הפרסי, לארה"ב אין תמיד היכולת המבצעית להבטיח את חופש השיט במים הנתונים במחלוקת – אפילו כאשר יש לה הרצון הפוליטי לעשות זאת

בדומה לכך, הפיכת זרמי אנרגיה, מלאי מינרלים קריטיים והיבטים אחרים של התלות ההדדית לכלי נשק מחייבת שינוי תפיסתי רחב – מעבר מהעדפת יעילות כלכלית לחוסן אסטרטגי. כאשר מצורים ימיים, אמברגו וסנקציות נעשים לחלק בלתי נפרד מהכלכלה העולמית, שחקנים זהירים צריכים להיות מוכנים לשלם פרמיה גבוהה תמורת הגנה מפני איומי כפייה וסחיטה.

למרבה הצער, העיקרון הזה חל גם על המדינות העניות ביותר: ככל שעימותים אזוריים מערערים את רשתות הפצת המזון והאנרגיה, אפילו מדינות מתפתחות עשויות למצוא את עצמן נאלצות להקצות משאבים דלים לבניית מאגרים אסטרטגיים גדולים יותר.

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא איראן מסעוד פזשכיאן לוחצים ידיים במהלך פגישה בקרמלין במוסקבה, 17 בינואר 2025 (צילום: Evgenia Novozhenina / POOL / AFP)

כל זה נשמע בוודאי כמו חלום שמתגשם עבור המדינות הרוויזיוניסטיות. קריסתו של הסדר מבוסס הכללים סוללת עבורן את הדרך לממש את שאיפותיהן. אלא שהציווי השישי מזכיר שעל המדינות הללו להיזהר מאוד במשאלות ליבן: ייתכן שעולם של גנגסטרים לא ישרת אותן לנצח, גם אם הוא מעניק להן יתרון בטווח הקצר.

שי ופוטין בוודאי יפיקו רווחים פוליטיים ככל שוושינגטון מחלישה בעצמה את המשפט הבינלאומי ומפלרטטת עם רעיונות של התפשטות צבאית. הם ישמחו כאשר האמינות של הבריתות האמריקאיות – המכשול המרכזי שעומד בדרכם להתפשטות – תעמוד בספק. בעולם נטול כללים, התשואה על התנהגות ברוטלית עולה. אבל במבט היסטורי ארוך יותר, הדיבידנדים הללו עלולים להתכווץ עם הזמן.

אם המדינות המאוימות בידי אוטוקרטיות תוקפניות וארה"ב גחמנית יפתחו במרוץ חימוש מואץ כדי להגן על עצמן, לא בטוח שהדבר יסתיים היטב מבחינת פוטין, שי ודומיהם.

אם המדינות המאוימות בידי אוטוקרטיות תוקפניות וארה"ב גחמנית יפתחו במרוץ חימוש כדי להגן על עצמן, לא בטוח שהדבר יסתיים היטב מבחינת פוטין, שי ודומיהם

עוד נראה עד כמה סין תשמח לעמוד מול יפן חמושה עד השיניים, שתסיר מעליה את הכבלים ההיסטוריים שהגבילו את מדיניות החוץ והביטחון שלה; ועד כמה ישתפר באמת מצבה האסטרטגי של רוסיה כאשר פולין וגרמניה יפתחו עוצמה צבאית אדירה, משוחררות מהריסון שארה"ב כפתה עליהן בעבר.

ואם תחושת חוסר הביטחון תוביל בסופו של דבר לתפוצה גרעינית חסרת רסן, בייג'ינג ומוסקבה כאחת עלולות למצוא את עצמן מוקפות בשכנות מתוחות, חמושות ומסוכנות מאי פעם.

אילוסטרציה: ניסוי גרעיני בנבדה, ארה"ב, 22 באפריל 1952 (צילום: AP Photo)

בעידן שהוא משחק סכום אפס טהור, כולן עלולות לגלות שביטחונן הלאומי דווקא הידרדר. מעבר לכך, כלכלתה מוטת הייצוא של סין עדיין תלויה בחופש תנועה ימית ובגישה לשווקים זרים. אם הכלכלה הבינלאומית תתפרק וחופש השיט העולמי יישחק, בייג'ינג עוד עלולה להתגעגע לסדר הישן שניסתה להחריב.

לבסוף, מנהיגי העולם חייבים להביא בחשבון מציאות שביעית: עתידים אחרים עדיין אפשריים, והרבה תלוי בשאלה אם ארה"ב תצליח לגייס מידה של אכזריות מחושבת ונאורה – או לא.

בתרחיש אחד, שהוא גם הרצוי יותר, וושינגטון משלימה עם העובדה שאי אפשר לבלום יריבים חסרי מצפון באמצעות קידה עיוורת לכללים מיושנים. היא מאמצת אתוס של גנגסטרים במאבקה במעצמות דיקטטוריות שרומסות גבולות בינלאומיים ומנסות להשתלט על הכלכלה העולמית.

למעשה, החרדה מפני נטישה מוחלטת שריחפה באוויר בתקופת כהונתו של טראמפ עשויה לשכנע לבסוף את בעלות הברית כי האינטרס הקיומי שלהן הוא להעניק לוושינגטון יותר מהסיוע הדרוש לה

במקביל, היא מבינה, כפי שהבינה היטב בימי המלחמה הקרה, שיש מערכת כללים אחת להתנהלות מול חברים ומערכת אחרת, אכזרית בהרבה, להתנהלות מול אויבים מרים; הבכירים בוושינגטון מכירים בכך שעליהם להקל את הלחץ על בעלות בריתם כדי שיוכלו, יחד, לבלום בעוצמה רבה יותר את סין ואויבים אחרים.

אם התרחיש האופטימי הזה אכן יקרום עור וגידים לאחר שטראמפ יעזוב את תפקידו, העידן הסוער הזה לא חייב להסתיים בקטסטרופה. בסיס חיוני ועסקי של שיתוף פעולה בין בעלות הברית יכול להמשיך להתקיים סביב יעדים כמו אבטחת שרשראות האספקה הקריטיות של מתכות נדירות ומוליכים למחצה וחיזוק מאזן הכוחות הצבאי השברירי במערב האוקיינוס השקט.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בבית הלבן, וושינגטון, 31 באוגוסט 2026 (צילום: AP Photo/Jacquelyn Martin)

למעשה, החרדה מפני נטישה מוחלטת שריחפה באוויר בתקופת כהונתו של טראמפ עשויה לשכנע לבסוף את בעלות הברית כי האינטרס הקיומי שלהן הוא להעניק לוושינגטון יותר מהסיוע הדרוש לה, אם הקהילה הדמוקרטית כולה רוצה לגבור בתחרות מול יריבותיה.

מנגד, אם ארה"ב תמשיך להפעיל כפייה לכל הכיוונים, העולם – ובסופו של דבר גם וושינגטון עצמה – ימצא את עצמו במקום קשה ואפל הרבה יותר.

גן עדן אמיתי לגנגסטרים עשוי, לפחות בתחילה, לשרת היטב את האינטרסים של ארה"ב. עוצמה גולמית מקבלת משקל רב יותר כאשר אמות המידה הבסיסיות להתנהגות נשחקות. הרי איזו מדינה תצליח לשרוד טוב יותר בסביבה של כל דאלים גבר מאשר מעצמת־על שמחזיקה בעוצמה רבה יותר מכל גורם אחר? זהו הפיתוי קצר־הטווח של אג'נדת סכום אפס. בטווח הארוך, התמונה קודרת בהרבה.

העידן החדש שנפרש לנגד עינינו מבטיח להיות אפל יותר, ואולי אף נואש יותר. דווקא משום כך חיוני כל כך שמנהיגי העולם ימפו בצלילות את קווי המתאר של הרגע ההיסטורי הזה

לאורך השנים, תמיכתה של ארה"ב בסדר עולמי שהיטיב עם הכלל הגבירה את עוצמתה בכך שהעניקה לה לגיטימציה בינלאומית רחבה. מערכות היחסים עם בעלות הברית צלחו משברים גם בזכות התחושה הרווחת שלמרות הכול, ארה"ב היא ביסודה מדינה הגונה – גם אם מפעם לפעם היא נאלצת ללכלך את ידיה.

אבל אם וושינגטון תאמץ הלכה למעשה אתוס של גנגסטרים, היא תקרע במו ידיה את מערכות היחסים שהעצימו את השפעתה. היא תעניק למדינות אחרות תמריץ ברור למנוע ממנה את שיתוף הפעולה שלהן ואף למצוא דרכים לבלום אותה.

אילוסטרציה: פסל החירות (צילום: AP Photo/J. David Ake)

עקרונות, כך מתברר, הם מקור לעוצמה פוליטית אדירה. אם וושינגטון תשכח את העובדה הבסיסית הזאת, היא תשלם מחיר כבד.

העידן שלאחר המלחמה הקרה היה תקופה שבה נדמה היה שאור הקדמה זורח בעוצמה מסנוורת. העידן החדש שנפרש כעת לנגד עינינו מבטיח להיות אפל יותר, ואולי אף נואש יותר. דווקא משום כך חיוני כל כך שמנהיגי העולם ימפו בצלילות את קווי המתאר של הרגע ההיסטורי הזה – ולו רק כדי שיוכלו לנווט טוב יותר בין הסכנות שהוא מציב.

האל ברנדס הוא פרופסור לעניינים גלובליים בבית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, עמית בכיר במכון האמריקאי ליזמות (AEI) ומנהל בכיר בחברת הייעוץ Macro Advisory Partners.