במקורו, "שובניזם" הוא לא רק התייחסות פטרונית של גברים לנשים. על פי סיפור פופולרי, מקורו של המונח הוא בקצין צרפתי בשם ניקולא שובן (chauvin) שהיה מעריץ גדול של נפוליאון בונפרטה. הוא העריץ את נפוליאון כל כך עד שביקר בחריפות גדולה וקיצונית את הקיסרים לבית בורבון שהדיחו את אלילו.
שובן לא הסתפק בסתם ביקורת, אלא טען בתוקף שנפוליאון ותומכיו חזקים וצודקים ועליונים מכל בחינה על יריביהם הפוליטיים. זו ההגדרה המלאה של שובניזם – האמונה הבלתי סבירה בעליונות הקבוצה אליה אתה שייך, האמונה שחבריה טובים יותר מן הקבוצה היריבה (תמיד יש קבוצה יריבה), זו שחבריה נחותים, חלשים או פשוט לא ראויים.
שובן לא הסתפק בסתם ביקורת, אלא טען בתוקף שנפוליאון ותומכיו צודקים ועליונים מכל בחינה על יריביהם הפוליטיים. זו ההגדרה המלאה של שובניזם – האמונה הבלתי סבירה בעליונות הקבוצה אליה אתה שייך
אני מבקש לקרוא טקסט שכתב ביום שישי (17.6.22) יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי הבכיר של "הארץ", ולחשוב קצת על השובניזם שארוג אל תוך ליבת השקפת העולם של אליטה ישראלית מסוימת.
אפשר להגיד הרבה דברים על הגזענות הרווחת בישראל, כיוון שהיא מציגה את עצמה באופן בולט. השובניזם, השכנוע הפנימי העמוק שחברי קבוצתך טובים וצודקים והגונים יותר מכל "האחרים", קצת יותר סמוי מן העין.
שובניזם איננו פשוט התעקשות על נמיכותו של האחר. שובניזם יוצר היררכיה מתמדת בינך לבין האחר. בהיררכיה הזו אתה הופך להיות קול התבונה, ההיגיון הצרוף והשקוף ונטול האינטרסים. לעומתך, האחר הוא כל מה שאישי, תלוי הקשר, קטנוני ולא מובן.
המחזיק בתפיסה שובניסטית לא דוגל בדיאלוג או בדו-קיום. הוא עצמו יציב ונצחי, פרקטי ורלוונטי. היריב שלו תמיד מופרך וקפריזי במקרה הטוב. במקרה הרע, אותו יריב מפלרטט עם שחיתות שנובעת ממרחק ההולך וגובר ממה שהשובניסט תופס כישר.
שובניזם אינו רק התעקשות על נמיכות האחר, אלא יוצר היררכיה מתמדת בינך לבינו. אתה הופך לקול התבונה, ההיגיון הצרוף, השקוף ונטול האינטרסים, והאחר הוא כל מה שאישי, קטנוני ולא מובן
בשלושה חברי כנסת "סרבנים" התמקד השבוע ורטר, חברי כנסת שמקשים על חייה של הקואליציה ומאיימים לקצר את ימיה – ניר אורבך, מיכאל ביטון וג'ידא רינאווי זועבי.
עיקר הטקסט מוקדש לניר אורבך ולבטיו. עם אורבך נושאים ונותנים, כיוון שאורבך איש הגיוני. ורטר כותב על אורבך ורעייתו, "לבני הזוג אין חיבה יתרה לסמוטריצ'ים ולבן גבירים. הסגנון האלים, המסית, המשסה, אינו סגנונם".
התהליך שעבר אורבך הוא תהליך "אישי, נפשי" שזוכה לקשב מלא מצד רה"מ בנט והשרים האחראיים. גם כאשר ורטר מבקש להיות ביקורתי כלפי אורבך ומדבר על "התקף ברוגז" הוא מקפיד לסייג את המונח הילדותי וכותב "עכשיו תורו".
אורבך בעצמו מפגין קשת של רגשות, מכעס ועד חמלה על בנט ש"חוזר מביקור חשוב באמירויות ונכנס ישר לפגישה איתי!". המשבר של בנט עם אורבך הוא משבר הגיוני בסה"כ, בגלל "משהו שהתקלקל במערכת היחסים שלהם".
המקורבים המפרשנים מסבירים שלפעמים מפסידים בהצבעות גם בגלל עניינים פרטיים, כמו המשכנתה של הזוג אורבך, וזה בסדר. איך שלא יהיה, הממשלה עוד לא נופלת. אורבך הוא איש שאפשר להסתדר אתו.
מיכאל ביטון, לעומת זאת, פחות ראוי או סביר. הוא "ציניקן מוחלט (ולא יזיק גם אגו נפוח)". החרם שלו על הקואליציה הוא "ילדותי ודווקני". ביטון דווקא הודיע שלא יפיל את הממשלה (בניגוד לאורבך) אבל ורטר לא משתכנע: "להצבעות אי-אמון או פיזור הכנסת, הוא יגיע ויצביע נגד, כל הכבוד לו", הוא משחיל בציניות.
ביטון, לעומת אורבך, פחות ראוי או סביר. הוא "ציניקן מוחלט (ולא יזיק גם אגו נפוח)". החרם שלו על הקואליציה "ילדותי ודווקני". ביטון דווקא הודיע שלא יפיל את הממשלה (בניגוד לאורבך) אבל ורטר לא משתכנע
אל מול ביטון מציב ורטר את אנשי שלומנו מן הלובי החקלאי – רם שפע, יאיר גולן, רם בן ברק ואלון שוסטר. הם מנהלים מו"מ מסודר מול השרים הרלוונטיים. הם גם חותמים על הסכמים בשם החקלאים עם הממשלה.
"הם לא איימו, לא החרימו, לא קוננו על היעדר תשומת לב מצד השרים (ביטון התלונן בראיון ששרת התחבורה מרב מיכאלי לא הזמינה אותו לקפה; יש לו איזה קטע עם קפה כפי שמעידים ציוציו התמוהים)".
כאשר עורך ורטר את הניגוד הזה בין ביטון לארבעת חברי הלובי החקלאי כבר אפשר לשים לב להבדל ברור "בינו" ל"בינם". ביטון קפריזי, משחק על כבוד, לא ענייני. האגו אצלו הוא הכל.
החברים הענייניים, כמו אורבך, שייכים לקואליציה של אליטות ישראליות שאין ברורה ממנה – קיבוצים ובטחון והציונות הדתית. הם מוסמכים, מדודים, יציבים ומפוכחים. כמו אורבך בדיוק, הם אנשים מלאים, כאלה שיש להם גם רגש וגם הגיון, כאלו שאפשר לדבר איתם ולהגיע להחלטות "לטובת הכלל". ככה זה כשאשכנזים.
ביטון לא מתעניין בכלל. הוא מתעניין בעצמו ומונע מעצמו. זה לא רק שהדעות שלו לא בהכרח מתאימות לורטר; אין לו, לביטון, את מה שצריך. הוא פשוט לא שייך.
כאשר עורך ורטר את הניגוד הזה בין ביטון לארבעת חברי הלובי החקלאי כבר אפשר לשים לב להבדל ברור "בינו" ל"בינם". ביטון קפריזי, משחק על כבוד, לא ענייני. האגו אצלו הוא הכל
אבל מפגן השובניזם הזה רחוק משיאו של ורטר. את הפסגה הוא שומר לשובניזם כפי שהוא מוכר לרובנו – שובניזם גברי המכוון נגד נשים, שובניזם שהוא בעצם מיזוגניה.
ורטר כבר הסתבך בעבר כאשר כתב בלשון מבזה ומזלזלת על חברת הכנסת סתיו שפיר. באחד ממאמריו הקדיש לה פרק שלם תחת הכותרת "סתם יום של בוץ" ובתוכו תיאורים כמו "שפיר המשיכה להשתולל עד שהיו"ר, ח"כ משה גפני, אדם סבלן ורגוע, שלח אותה החוצה להירגע"; "מתבוססת בעלבון קדוש"; "יולי אדלשטיין יושב עם שפיר ומפציר בה ארוכות, ציפי לבני ושלי יחימוביץ' מתרוצצות כאחוזות דיבוק, מקצה לקצה, בניסיונות תיווך והרגעה. בוז'י הרצוג מתזז בין וקנין לשפיר, מתחנן ומבקש ממנה לחזור לשפיות"; "פתחה בהפגנת מחאה ילדותית על כך ש'השתיקו אותה'" ועוד. אפילו כשהן מתווכות ומרגיעות – הנשים אצלו "מתרוצצות כאחוזות דיבוק".
הפעם היעד שלו היא, כאמור, חברת הכנסת ג'ידא רינאווי זועבי. זה בכלל לא קשור להיותה פלסטינית ישראלית; זה קשור להיותה אישה.
אבל מפגן השובניזם הזה רחוק משיאו של ורטר. את הפסגה הוא שומר לשובניזם כפי שהוא מוכר לרובנו – שובניזם גברי המכוון נגד נשים, שובניזם שהוא בעצם מיזוגניה
יש לה, לרינאווי זועבי, "גאוותנות מוזרה". זה צירוף מעניין. הוא מרמז על כך שחברת הכנסת גם יהירה אבל גם לא באמת קשורה למציאות. היא אפילו איננה מיכאל ביטון שדווקא קשור למציאות, אבל למציאות אנוכית ואינטרסנטית. כנראה שבגלל המוזרות הזו ורטר זקוק למתווך כשהוא מבקש לשטוח בפני הקורא מה עשתה חברת הכנסת. לכן הוא מביא את השר עיסאווי פריג'. רינאווי זועבי הייתה, אחרי הכל, "הפרויקט שלו, והוא נקבר תחתיו, מבויש".
מאחורי כל גבר מבויש עומדת אישה "מוזרה". ורטר עצמו סיפר לנו על ניר אורבך ועל חברי הלובי החקלאי. הם אנשים שיש מה להגיד עליהם. הוא אפילו סיפר לנו על מיכאל ביטון, למרות שהוא מעצבן וקטנוני ואכול אגו. אבל על רינאווי זועבי הוא לא ממש יכול לספר לנו. היא מוזרה מדי. ובעצם, היא לא "מוזרה". גם "מוזרה" הוא שם תואר שמעיד על עומק מסוים.
פריג' מסביר מה הבעיה האמיתית:
"שנה וחצי ניצן (הורביץ) לא אמר לה שלום. כשיש לך כמה ילדים ואחד אתה מזניח בקביעות, הוא עלול להדרדר לעבריינות, לסמים. תבוא אליו בטענות? אתה הזנחת אותו!".
אין אשה בפוליטיקה (וכנראה שבכלל) שאיננה ילדה זנוחה.
היא גם משקרת כמו ילדה. לדברי ורטר: "היא מדמה את עצמה לפרסונה שחוותה התעללות. פנסטסטי, עדיין מגיע לה עודף". לא רק שהיא משקרת כמו ילדה, היא כפוית טובה כמו ילדה.
ובניגוד לאורבך ואפילו לביטון, שני גברים שנמצאים בכל זאת על רצף של "נורמליות", ורטר מתקשה להבין מדוע מרצ לא נוקטת כלפי חברת הכנסת סנקציות. שווה להביא את הקטע הזה במלואו:
"במרצ מתקשים להבין את הרפיסות הזו מולה. המפלגה מפרפרת בדעת הקהל, כשמקרה רינאווי-זועבי הוא הגורם הישיר לכך. רק בחודש האחרון איבדה שני מנדטים ליש עתיד של יאיר לפיד. זה קרב השרדות, אולי אחרון. יד קשה, סנקציות משמעותיות נגד שודדת המנדט, יעבירו למצביעים המאוכזבים מסר: אנו נלחמים. אנו מענישים. אנחנו לא פרייארים, לעזאזל".
אין אשה בפוליטיקה שאיננה ילדה זנוחה. היא גם משקרת כמו ילדה. לדברי ורטר: "היא מדמה את עצמה לפרסונה שחוותה התעללות. פנסטסטי". לא רק שהיא משקרת כמו ילדה, היא כפוית טובה כמו ילדה
אורבך, נציג האליטות החדשות, זכאי להבנה ולרגש. מיכאל ביטון, נציג אלו שבעיניו של ורטר הם "מקופחים מקצועיים", זכאי לבוז. ובכל זאת, שניהם זכאים לתגובה ולניתוח על סמך דבריהם שלהם, לפעמים אפילו על סמך דברי מקורבים. רינאווי-זועבי אפילו לא מדברת בטקסט של ורטר. יש גבר שמדבר בשמה ומסביר מדוע היא, בעצם, לא כשירה לדבר.
זה בכלל לא קשור ליחסים בין יהודים ופלסטינים, כאמור. זה בגלל שרינאווי זועבי אשה, וורטר הוא חסיד מובהק של אסכולת cherchez la femme. האישה העקשנית, המנותקת מן המציאות, חיה בסרט ואת המחיר משלמים גברים טובים וראויים. לא יכול להיות שלאישה יש אפילו סדר יום אישי. היא גם לא מונעת מאגו. היא פשוט הזויה, אשמה, שודדת. השליכוה לבור!
כך נראה השובניזם העמוק שמכונן את האליטה הישראלית. ורטר, כשמתנתקים לרגע מן התוכן העכשווי, כותב תמיד את אותו סיפור. בראש הפירמידה עומדים הגברים הלבנים בעלי האסמכתאות המובהקות לגבי כשירותם ואופיים – אנשי הביטחון, הקיבוצים, ועכשיו גם הציונות הדתית.
תחתיהם אפשר למצוא את המקופחים, הלא-רציונליים, המתבכיינים והמחרימים, אלה שמונעים מאגו וממשחקי כבוד. אלה הגברים השחומים מהפריפריה, ובכל זאת הם עדיין גברים.
ולמטה למטה, הרחק מתחת לכל הגברים, עומדת האישה. היא מקור התוהו ובוהו, מקור הניתוק. לא משנה מה תעשה, היא לא יכולה לבוא בקהל גברים שחומים ולבנים כאחד. היא כולה פנטזיה ילדותית מחד וחוסר אחריות משווע מאידך. היא חסרת תקנה, לא יכולה להיטיב את דרכיה וגם אין לצפות ממנה שתעשה זאת.
ולמטה למטה, הרחק מתחת לכל הגברים, עומדת האישה. היא מקור התוהו והניתוק. לא משנה מה תעשה, היא לא יכולה לבוא בקהל גברים שחומים ולבנים כאחד. היא כולה פנטזיה ילדותית מחד וחוסר אחריות משווע מאידך
השובניזם הגברי והשובניזם האשכנזי מייצגים הגיון מכונן של קובעי טון כמו יוסי ורטר. הסוגיה הנדונה איננה משנה כלל. מה שמשנה הוא שהטור מבסס תמונת עולם רחבה יותר.
בתמונה זו יש את אלו שקולם לא צריך שום תיווך, וודאי שלא ביקורת. הם נשמעים בעצמם, מדברים ומשוחחים ומגיבים. יש להם חיים מלאים ומורכבים, וגם כשהם מועדים הם תמיד נשארים על הגלגל.
לצדם יש את אלו שבמקרה הטוב ביותר יישארו דו-ממדיים, דמויות שכל המהלכים שלהן ידועים מראש. אלו יהיו בעלי תכונה קבועה או שתיים (אגו, ציניות) ונטולי כל פרספקטיבה ציבורית.
בתחתית שרשרת המזון יימצאו אלו שאפילו שני ממדים אין להם. אין להם שום ממד, למען האמת. הם לא באמת קיימים פרט לנזק שהם מחוללים בגלל שהם מתעקשים לשחק עם האנשים האמיתיים.
מנגנוני האפליה וההדרה הללו הם לבה של ישראל הורטרית. לצדם, כמובן, פועם המנגנון שמנציח את "הנורמליות" של אלו שעומדים בראש הפירמידה, הגברים הלבנים הראויים.
לא תמיד זה חייב להיות מכוון נגד מזרחים ונשים; לעתים זה יכול להיות מופנה גם נגד פלסטינים, חרדים או עניים מכל קצוות הקשת. כל עוד תמונת העולם מבוססת על יצירתה וביסוסה של היררכיה כזו, לא תהיה לישראל תקומה.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם