שלום לך,

בגלל שאני עדיין לא יודע אם מדובר בגברת או אדון, אני אפנה אליכם בלשון רבים.

יש לי בת אחת במערכת החינוך, שעולה בשנה הבאה לתיכון. אבל אני לא בטוח שהעובדה הזו מקנה לי את הזכות להגיד לכם מה לעשות, או איך לעשות את עבודתכם נאמנה.

מכיוון שאני מניח שזמנכם קצר, וכך גם הריכוז שלכם, אתרכז רק בנושא אחד.

הרשו לי להתחיל בשיר נהדר שאומר בדיוק רב את מה שאני חושב, שהוא הנושא המרכזי ביותר בחינוך כיום. "תחשוב על האחר", מאת מחמוד דרוויש.

הנה קטע קצר ממנו, בתרגום של עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט (שתירגמו את שם השיר ל"חשוב על זולתך"):

"כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך
(אל תשכח את מזון היונים)
כשאתה מנהל את מלחמותיך, חשוב על זולתך
(אל תשכח את שוחרי השלום)"

הלוואי , כי באמת שאין חשוב מזה בעידן הזה של פיצול הולך וגדל בין אנשים.

המדיה המותאמת אישית, שאנחנו חווים את התפתחותה היומיומית, היא דבר נהדר בכל הקשור לצריכת בידור תרבות ותקשורת. יוטיובר אישי לכל ילד וילדה, כמעט.

וזה טוב ויפה, אבל זה גם מבודד אותנו ומרחיק את מי ששונה. ואם נגיד את האמת, אין ילד או ילדה כמעט שלא מרגישים שונים מהאחר. זה נראה לי הנושא החשוב ביותר ללמד אותו.

במצבי לחץ והישרדות אנחנו פועלים במנגנון שלושת האפים, FFF:

Freeze Flight , Flight.

וזה נהדר, כי זה עוזר לנו לשרוד. במצבים אלה, האחר הוא האויב, הנמר או הנחש. ויש המנצלים זאת לרעה, ומנסים להחדיר את הפחד הטבעי מהשונה והאחר באמצעי הפחדה שונים.

אבל ברוב הזמן זה לא ככה. האחר הוא אני, הוא את, הוא אתה. הוא חבר, הוא חתול או ציפור. ואין דבר משמח יותר מללמוד ולגלות שלא תמיד "המרחב הזה מלא באנשים / שלא רואים דבר מלבד עצמם / כמו במועדון ריקודים ענק / נעים לצליל מאוד מיוחד / שאיש אינו שומע מלבדם" ("אני אוהב אותך", מילים: מיכה שטרית, לחן: ארקדי דוכין ומיכה שטרית), אלא יותר כמו בשיר "האחר" של ברי סחרוף האחר:

"אז אל תפחד
ואל תביט מהצד
כי אתה לא לבד בעולם
עם הפנים אל האחר
תגלה את עצמך
(…) האויב הוא חבר שזנחת"

אז אם אתם בהיכנסכם לתפקיד, רוצים ללמד, רק דבר אחד למדו, את זה: אנחנו לא לבד בעולם.

למדו אותנו ללכת עם הפנים לאחר, לשמנ.ה למחוצ'קנ.ת, לערבי.ה לרוסי.ה, לאתיופי.ת, לדתי.ה, לחילוני.ת, לזקנ.ה, לעני.ה, למוזר.ה, לאוטיסט.ית, לרגיש.ה.

כי האויב הוא חבר שזנחת.

בהצלחה לכם בתפקידכם החדש.

מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

מדינת ישראל ניצבת בפני רגע גורלי. זהו צומת קריטי בו ייקבע עתידנו: התדרדרות למדינת יהודה או עצירת הטירוף והשבת הדמוקרטיה למסלולה.

בנימין נתניהו, איש מבוגר ותשוש, שולט בכל מנגנוני השלטון ומכך נובע כוחו המוחלט. ניסיונו הרב וכישוריו מאפשרים לו להפעיל את המערכות, אך שלטונו אינו נצחי. סופו יגיע – אם בדרך הטבע כמו כל אדם, או באמצעות שרידי שומרי הסף והמחאה הציבורית. השאלה המכרעת היא: מה יקרה אחריו?

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.

"להיות עם חופשי בארצנו" כתב נפתלי הרץ אימבר בטקסט שהפך להיות המנון המדינה, "התקווה". שאיפה שלא הושלמה מעולם, אבל התערערה משמעותית לאחרונה. השנתיים האחרונות הבהירו עד כמה המשפט הזה איננו מובן מאליו, עד כמה החופש שלנו מאוים – מבפנים ומבחוץ. למרות האמור לעיל אסור לאבד את התקווה ואת העשייה שהם תכלית הציונות.

בשנה ה-77 לעצמאותנו, אנחנו נעשים פחות ופחות חופשיים – להביע דעה, למחות, לחיות בהתאם לערכינו ואמונותינו. זה לא קרה במקרה – במלאת 77 שנות עצמאות ישראל, שבשנים הראשונות כללה ממשל צבאי על ערביי ישראל ומאז מלחמת ששת הימים, 58 שנים של שליטה בעם זר מחוץ לגבולותינו, הכיבוש הולך ומשתלט על העצמאות. כמו ענן שחור וגדול, הוא מכסה את מלוא שטחה של הארץ ולוקח מאתנו את החופש, את הפריווילגיה להיות בני חורין במקום שבו אחרים אינם חופשיים כמונו.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.

ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני, שנהרג עקב קריסת עץ עליו בעת טיול בנחל השופט, נולד וגדל בקיבוץ גבעת ברנר. בן 71 הוא היה במותו. יומן נעורים שהוא כתב לעצמו בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, נועד להיות בעתיד, כדבריו, ספר הנצחה לזכרו.

דבריו מתקשרים עכשיו ליום הזיכרון. קטעים מאותו יומן כלולים בספרו של ההיסטוריון ד"ר שאול פז "פנינו אל השמש העולה". הנושא המרכזי של הספר (שערכתי): הקיבוצים ותנועות הנוער החלוציות בתקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.