זה לא רק נחמה.

תחילה נדהמתי. אשד ההספדים ששטף את המדינה היה עצום. אחר כך הבנתי. לא רק את הגברת הראשונה מספידים, ראויה ככל שהיתה. והיתה. לקרוא ולהתפעל. איפה ישנן עוד? אבל לא רק היא נאבקה על כל נשימה ולא רק הניתוח שלה כשל.

האבל אינו רק על מה שאבד, זה על מה שנשאר ועל מה ששכחנו שאפשר שיהיה בצמרת וסביבתה. אנשים כמוה. בני-אדם. רצינו לעצור רגע את הגלגל ולכבד אישה שעשתה את המובן מאליו שהפך נדיר כל כך בקרב אישי ציבור ובני זוגם. לא רק לרדוף, להשיג ולחלק שלל אלא להתנהל בפשטות וענייניות וחמלה. נחמה ריבלין התנהלה כאחד האדם.

את עצמנו אנחנו מבכים. מדברים עליה וחושבים על השאר, משכמם ומטה, עלינו כמו שהיינו יכולים להיות אלמלא הורעלנו. צמחה כאן חברה חולה.

קל להתנער מאפרים שמיר, אזרח שכתב משהו בוטה ומשפיל, אבל אזרח, לא ראש ממשלה שמכנה חצי עם 'חמוצים' ואומר לאזרחית 'את משעממת אותי'. הארץ רעשה כאילו הדחקה שכתב שמיר נדירה, כאילו אין 'הצל', תג-מחיר ונערי גבעות ורבנים מסיתים וסמוטריץ' ומצעד הבהמות שעוד צועד.

יום לפני כן עברה צעדת יהודים בסמטאות הרובע המוסלמי. צעירים משולהבים ויראי שמיים חלפו על פני ערבים בשאגות 'מוחמד מת' ו'מוות לערבים', וראש הממשלה שטרח להתייחס לדברי הדוגמנית רותם סלע, שתק. צעדת האימים לא פתחה מהדורות אבל אפרים שמיר, זמר לשעבר, פתח גם פתח עם הפוסט 'למה לא שרה' ונפתחו שערי צקצקנות וצדקנות.

הכל פרוץ, אחים, אין על מה להלין. אלה הפנים שלנו, ככה אנחנו קורעים זה את זה בשיניים, ככה אנחנו יד איש בצוואר אחיו כשנחמה לא הסתכלה, מה חדש? ככה אנחנו בוחרים מנהיג מושחת שבוחר שרים מושחתים ומפלס את דרכו בגרזן חלוד כל הדרך לביטול משפטו כי המדינה היא ממלכתו ואין פוצה פה וגם המנדלבליט בעת ההיא יידום.

ושרה נתניהו.

היא לא נחמה, הו לא. ולא תהיה. בואו נעצור כאן. אנחנו לא אפרים.

כן, זה ורק זה מבעיר את הצער. זה לא רק נחמה, זה על מה שנשאר אחריה. כל רודפי הכבוד ומלחכי הפנכה ועוצמי העיניים ואלה שלא רואים בעיניים וסריסי השליט ואשתו החמדנית ובנם המרעיל.

רצינו נחמה.

ואין.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

הידעתם שעד היום מצטטים קטעים מדברי ההספד של משה דיין על רועי רוטברג שנהרג עם עוד שלושה צעירים בהתקפת פידאיון על נחל עוז? שאלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן נכנס לתפקידו רק 4 חודשים לפני המלחמה? שהאירוע במסיבת הטבע ברעים היה הטבח הגדול ביותר בתולדות המדינה?
הא'-ב' של מונחי המלחמה בעזה, המשך.

ל'

ליבשטיין אופיר – ראש המועצה האזורית שער הנגב שנרצח בשבת השחורה. התגורר בכפר עזה.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

בזמן מלחמת יום הכיפורים ב-1973 מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר עזר לסיים את הקרבות בין ישראל לבין מצרים וסוריה. הפסקת האש יצרה את הבסיס להסכם השלום ההיסטורי בין קהיר וירושלים, שהוביל ליצירת יציבות יחסית באזור תחת מטריית ההגמוניה האמריקאית.

הצלחתו של הדיפלומט האמריקאי המיתולוגי שיקפה אסטרטגיה של צעדים הדרגתיים, בניגוד לשאיפה למפץ מדיני שיפתור את כל הבעיות. המטרה המרכזית של ד"ר קיסינג'ר הייתה להסיר את מצרים ממחנה הקונפליקט הערבי עם ישראל, וכמו במקרה של צרפת לאחר המלחמות הנפוליאוניות – לשלב אותה בסדר אזורי חדש, ובו בזמן לבודד את מדינות ערב הרדיקליות שנתמכו על ידי ברית המועצות.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.

אזרחי ישראל,

"ישראל לפני הכל" זו לא רק סיסמה בקמפיין בחירות אלא עיקרון שהנחה אותי לאורך השירות הצבאי ומנחה אותי כל העת גם בחיים הציבוריים.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).