זה לא רק נחמה.

תחילה נדהמתי. אשד ההספדים ששטף את המדינה היה עצום. אחר כך הבנתי. לא רק את הגברת הראשונה מספידים, ראויה ככל שהיתה. והיתה. לקרוא ולהתפעל. איפה ישנן עוד? אבל לא רק היא נאבקה על כל נשימה ולא רק הניתוח שלה כשל.

האבל אינו רק על מה שאבד, זה על מה שנשאר ועל מה ששכחנו שאפשר שיהיה בצמרת וסביבתה. אנשים כמוה. בני-אדם. רצינו לעצור רגע את הגלגל ולכבד אישה שעשתה את המובן מאליו שהפך נדיר כל כך בקרב אישי ציבור ובני זוגם. לא רק לרדוף, להשיג ולחלק שלל אלא להתנהל בפשטות וענייניות וחמלה. נחמה ריבלין התנהלה כאחד האדם.

את עצמנו אנחנו מבכים. מדברים עליה וחושבים על השאר, משכמם ומטה, עלינו כמו שהיינו יכולים להיות אלמלא הורעלנו. צמחה כאן חברה חולה.

קל להתנער מאפרים שמיר, אזרח שכתב משהו בוטה ומשפיל, אבל אזרח, לא ראש ממשלה שמכנה חצי עם 'חמוצים' ואומר לאזרחית 'את משעממת אותי'. הארץ רעשה כאילו הדחקה שכתב שמיר נדירה, כאילו אין 'הצל', תג-מחיר ונערי גבעות ורבנים מסיתים וסמוטריץ' ומצעד הבהמות שעוד צועד.

יום לפני כן עברה צעדת יהודים בסמטאות הרובע המוסלמי. צעירים משולהבים ויראי שמיים חלפו על פני ערבים בשאגות 'מוחמד מת' ו'מוות לערבים', וראש הממשלה שטרח להתייחס לדברי הדוגמנית רותם סלע, שתק. צעדת האימים לא פתחה מהדורות אבל אפרים שמיר, זמר לשעבר, פתח גם פתח עם הפוסט 'למה לא שרה' ונפתחו שערי צקצקנות וצדקנות.

הכל פרוץ, אחים, אין על מה להלין. אלה הפנים שלנו, ככה אנחנו קורעים זה את זה בשיניים, ככה אנחנו יד איש בצוואר אחיו כשנחמה לא הסתכלה, מה חדש? ככה אנחנו בוחרים מנהיג מושחת שבוחר שרים מושחתים ומפלס את דרכו בגרזן חלוד כל הדרך לביטול משפטו כי המדינה היא ממלכתו ואין פוצה פה וגם המנדלבליט בעת ההיא יידום.

ושרה נתניהו.

היא לא נחמה, הו לא. ולא תהיה. בואו נעצור כאן. אנחנו לא אפרים.

כן, זה ורק זה מבעיר את הצער. זה לא רק נחמה, זה על מה שנשאר אחריה. כל רודפי הכבוד ומלחכי הפנכה ועוצמי העיניים ואלה שלא רואים בעיניים וסריסי השליט ואשתו החמדנית ובנם המרעיל.

רצינו נחמה.

ואין.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

"עייפה, המנקות בקומות למעלה לא הגיעו. ניקיתי שלוש קומות ועכשיו כאן. אז כן, עייפה. אבל לא נורא. עוד מעט הולכת הביתה. אני מטפלת בבת שלי. היה לה גידול בראש. הוציאו לה אותו לפני שנתיים.

בהתחלה התלוננה על כאבי ראש חזקים. סחרחורות. היתה לה גם ירידה בשמיעה. היא לא שמעה טוב באוזן ימין. חשבו שזה דלקת. הרופאים נתנו לה אנטיביוטיקה. לא עזר. גם כל מיני טיפות. הם חשבו שזה יעבור. אבל כאבי הראש רק החמירו.

היא בדיוק התחילה ללמוד משפטים במכללה. אבל הכאבים היו כל כך חזקים שהיא לא יכלה להמשיך שם. ביקשנו MRI. אבל קיבלנו תור לעוד ארבעה חודשים. לא מצאנו תור יותר קרוב. בסוף למזלנו מישהו ביטל והזמינו אותנו.

בשמונה בבוקר, כשפתחו את הדלת, רצתי למיטה שלה. אבל היא לא היתה. מה זה, איפה היא? היא הרגישה לא טוב בלילה והורידו אותה לניתוח. פתחו לה את כל החלק העליון של המצח. ככה. לכל הרוחב

עשינו לה MRI. למחרת אני מקבלת טלפון מהרופא להגיע בדחיפות לבית חולים. נסענו לתל השומר. הרופאים אמרו שיש גידול בראש ושצריך להוציא. תוך כמה ימים היא נכנסה לניתוח. שעות היא היתה בניתוח. מנהל המחלקה ועוד ארבעה מנתחים, גם כאלה שלא עובדים בבית החולים.

הם פתחו לה ככה, מהפוני, מאחורי האוזן ועד הצוואר. את כל צד ימין ניסרו ופתחו. הרבה שעות היה הניתוח. ממש ארוך. לקראת הערב היא התעוררה. דיברתי איתה. היא היתה בסדר גמור. קצת כאב לה, אבל לא נורא.

הלכתי הביתה. אבל הרגשתי לחץ. לא יכולתי להירדם. הסתובבתי במיטה מצד לצד והרגשתי שמשהו לא בסדר. קמתי מהמיטה והלכתי ככה הלוך וחזור בבית. היתה לי הרגשה רעה. ממש רעה.

בבוקר הגעתי לבית חולים. בשש בבוקר. טיפול נמרץ היה סגור למבקרים. אמרו לי לחכות שייפתח. שעתיים חיכיתי בחוץ ואני מרגישה שמשהו לא טוב קרה.

בשמונה בבוקר כשפתחו את הדלת רצתי למיטה שלה. אבל היא לא היתה. מה זה, איפה היא? היא הרגישה לא טוב בלילה והורידו אותה לניתוח. פתחו לה את כל החלק העליון של המצח. ככה. לכל הרוחב. היה לה לחץ של הנוזלים במוח. הם היו חייבים לנקז את הנוזלים החוצה.

באמצע הלילה לקחו אותה לניתוח וגם עשו לה נזק. הם פגעו בעצב וחצי פנים משותקות. היא לא יכולה לעצום את העין. זה לא עובד. היא גם מקיאה הרבה בגלל קושי בבליעה. היא גם לא שומעת כלום באוזן.

הרופא אמר שהגידול היה דבוק לעצב והיה מאד קשה להסיר רק אותו בלי לפגוע. אז ככה היא, עם חצי פנים משותקות. תראה את התמונה. אתה רואה שעין ימין קצת יותר קטנה מעין שמאל. ככה זה. השפתיים גם ככה קצת למטה. למזלנו לא כל כך נורא.

יש כאלה שאומרים שתוך שבע שנים העצב אולי יחזור לעבוד. אף אחד לא יודע. בינתיים אני קונה לה כל הזמן טיפות. 120 שקל בכל שבוע רק על הטיפות. בלילה היא סוגרת את העין ככה עם היד

זה החבר שלה. כבר שנתיים שהיא הולכת לפיזיותרפיה. יש כאלה שאומרים שתוך שבע שנים העצב אולי יחזור לעבוד. אף אחד לא יודע. בינתיים אני קונה לה כל הזמן טיפות. מאה עשרים שקל בכל שבוע רק על הטיפות. בלילה היא סוגרת את העין ככה עם היד. לפעמים אני רואה שהיא ישנה עם עין פתוחה אז אני סוגרת אותה.

היא חזקה. היא למדה להסתדר על זה. אפילו חזרה השנה ללימודי משפטים. מה שהיא הפסיקה אז, עכשיו היא רוצה להשלים. אנחנו במעקב. עדיין רואים את נקודות קטנות של הגידול שלא הצליחו להוציא בניתוח. עושים MRI כל כמה חודשים כדי לראות שהנקודות האלה לא גדלות.

בינתיים זה אותו הדבר. אני מקווה שיהיה בסדר, מה אני אגיד לך. זה לא תלוי בנו. יש לה בעיה בשיווי משקל. לפעמים היא כמעט נופלת. אנחנו הולכות בקניון והיא אומרת לי 'אמא תחזיקי אותי שלא אפול'. היא לא אוהבת שמסתכלים עליה כשהיא ככה נעמדת ולא יכולה להמשיך ללכת כי היא מרגישה שהיא תיפול. אני עושה כל מה שאני יכולה בשבילה. יש לי ברירה?"

*  *  *

בסה"כ שאלתי "מה שלומך?" והקשבתי.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כאוהד מושבע של "פורמולה 1" משלם גם לאתר "Autosport". כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. חצי מרתון כבר מאחוריו, ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

רותם סלע נגד חולי נפש. לכאורה פרסומת למגזין. לכאורה. רותם סלע שומעת קולות. רגע, גם אני שמעתי קולות. אני מאובחן כחולה בסכיזופרניה פרנואידית. (מחלה רדיפתית, מחשבות שווא, קולות).

זו מחלה כואבת. כולם רודפים אחריך ואין לך מפלט. הקולות משפילים אותך, מעליבים אותך, אתה רוצה למות. והבושה הורגת. לכאורה זו פרסומת עם דוגמנית שעושה מחולי נפש דחקות. והכל סבבה.

לכאורה פרסומת למגזין. רותם סלע שומעת קולות. רגע, גם אני שמעתי קולות. אני מאובחן כחולה בסכיזופרניה פרנואידית

טוב, רותם סלע, אני לא יודע מה עובר לך בראש כשאת מאשרת כזה תסריט. נניח שאבא שלך או אח שלך חולה בסכיזופרניה. זה לא מצחיק. גם לא מעורר גיחוך. זה נורא. ואיום. המחלה שלי הייתה גיהנום. לא פחות. סבל נוראי מתמשך.

הפרסומת של טורנדו, יצרנית המזגנים פוגעת בפגועי נפש רבים השייכים לאוכלוסיית הנכים הגדולה בישראל והיא עושה זאת באמצעות הדוגמנית המובילה בישראל.

התלונות כבר פורסמו ב-ynet ובתוכנית הרדיו של נתן זהבי, וקמה צעקה גדולה ברשתות החברתיות. זה לא מזיז להם. הם שמחים שזה מעורר כזה אנטגוניזם, הרי זה מה שהופך פרסומת לטובה, שתהיה שלילית ושידברו עליה. הקולות מגיעים לאוזניים ערלות.

להזכירם, בבחירות האחרונות עשה עלינו סיבוב ראש הממשלה נתניהו עם סירטון המדמה את בני גנץ לפגוע נפש. כאילו מדובר בקללה. עבודה של שנים להורדת הסטיגמה שיש למתמודדים עם מחלות נפשיות נמחקה באחת. הארץ שגעשה ליום אחד. הסיסמא של ״אנוש״ היא: ״בריאות הנפש זה הסיפור של כולנו״. כנראה שלא.

זה לא מזיז להם. הם שמחים שזה מעורר כזה אנטגוניזם, הרי זה מה שהופך פרסומת לטובה, שתהיה שלילית ושידברו עליה. הקולות מגיעים לאוזניים ערלות

זה לא נגמר רק ברותם סלע, משרד הפרסום וחברת המזגנים. נעשו פניות אישיות אל גורמים רבים בערוץ 12 וערוץ 13 שלא נענו כלל. אני אישית פניתי אל כל אותם גורמים המשפיעים בערוצי התקשורת ולא זכיתי למידה של רחמים, אמפתיה, אוזן קשבת. ולא, לא פניתי לאנשי השיווק של הערוצים. פניתי אל העורכים, התחקירנים והמפיקים.

צריך להיות תמים כדי לעשות זאת אבל עשיתי. רק כדי להיות בטוח שאולי יש צדיק בסדום. לצערי לא מצאתי כזה. זה ברור שהערוצים המסחריים לא יוותרו על מפרסם כמו טורנדו בשלהי הקיץ הישראלי. אבל בדרך כולם דורכים על פגועי הנפש. זה מאוד נוח. גם ככה אף אחד לא מדבר עליהם.

אני מאשים את רותם סלע, טורנדו, ערוץ 12 וערוץ 13 בהפקרות. אבל יותר מכך אני מאשים את משרד הבריאות בהפקרתם של החולים המתמודדים עם מחלות נפש.

היום זה אני, מחר זה אתה. אתה לא ידע מתי זה יתפרץ.

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.