ייתכן שאם לא הייתה לי היכרות אישית עם תלמיד לשעבר בסם שפיגל, לא הייתי שם לב לתקרית שבה הילה כהן – תלמידה בסם שפיגל – ענתה לרנן שור מול ועדה שבחנה את התסריט שלה.
אחרי שהמנהל האגדי של המוסד מזה 30 שנה אמר לה "אין לי יותר זמן לבזבז עליך, חצופה", היא לא התקפלה, אלא ענתה לו: אתה לא תתייחס לאף תלמיד שלך כמו לעדר של פרות.
שור השתולל, כך מספרים אנשים שהיו בחדר (לפי כתבה ב"הארץ"), האדים וצרח "עופי מפה". כהן כינתה אותו "חצוף", והוא ענה לה: "בטח שחצוף, בגלל זה, זה בית הספר הטוב בישראל".
לפני כמה שנים, בן של מכרים שלי למד בסם שפיגל, ואמר לי כי הוא סובל מיחס מעליב, מזלזל ומשפיל משור. החלטתי אז לנסות להתערב, ודיברתי עם מורה בכיר בבית הספר, וגם עם רנן שור.
שור אמר לי אז בפירוש שהסיבה שזה בית הספר הטוב ביותר לקולנוע בארץ, זאת הקשיחות שלו ושל הצוות שלו. קשיחות מצדו – וחוויה של אלימות מילולית בצד של התלמיד. בסופו של דבר, המלצתי לבחור לעבור למחלקת הקולנוע באוניברסיטת תל אביב, והוא מצדו פרח שם, וסיים בהצלחה.
רנן שור פרש מתפקידו קצת אחרי האירוע מול הילה כהן, שהייתה כנראה הראשונה בהיסטוריה של בית הספר שנעמדה מולו בפומבי ולא הסכימה לקבל את היחס המשפיל שהופנה אליה. פתאום קמה בחורה ואומרת לא.
יתכן שהפרישה של שור קשורה או לא להתקוממות של הילה האמיצה. בכל מקרה הילה, אם את קוראת את הקטע הזה, רציתי להגיד לך כל הכבוד לך!
עשית את מה שהרבה לפניך פחדו לעשות, סירבת לקבל יחס משפיל בשם קדושת האומנות כביכול. האומנות לא קדושה, ואין לה נביאים או משיחים שלהם מותר הכל.
תלמידה אחרת בעיר
תלמידה אחרת בעיר אחרת (שאני מנוע מלחשוף את קשרי המשפחה שלה ושלי) שמה לב למנקי הרחובות מאז שהייתה ילדה קטנה.
אמא שלה לימדה אותה להגיד להם שלום ולתת להם מים ויחס כל פעם שחלפה על פניהם. היא שמה לב שהם שקופים, מכונות אנושיות שמנקות את הלכלוך של האנשים המהוגנים.
לפני כמה חודשים היא כתבה מכתב לראש העיר שלה, והעלתה הצעה ליום אחד בשנה, שבו תלמידי בית הספר ינקו את הרחובות כדי להרגיש את מה שאלו מרגישים כל השנה. אתמול זה קרה. הילדים ניקו, והמנקים קיבלו מהם – בטקס צנוע שלא זכה לחשיפה תקשורתית – ארוחה חגיגית, עוגות ותודות.
הנערה הזו התחילה משהו שאני מאמין שתהיה לו המשכיות במקומות נוספים בארץ. היא לא רוצה חשיפה, ולא רוצה הכרה, היא רוצה את השינוי.
לפני 25 שנים
לפני 25 שנים מת כוכב הרוק הגדול בעולם שהיה גם פעיל למען זכויות נשים ולהט"בים, קורט קוביין.
קוביין, שכתב שירים כמו Rape ME ו-All apologies, הופיע בהתנדבות באירועים למען זכויות של להט"בים, היה פמיניסט מוצהר, והפך למודל אחר של כוכב רוק. כוכב אנושי, מכיר בחולשותיו ובמגבלותיו.
אני מאמין שיש לקורט, שהיה נערץ על ידי המוני בני נוער ברחבי העולם, חלק גדול בעליה במודעות לזכויות מיעוטים וקבוצות מוחלשות בחברה.
הילה – שעמדה מול המנהל המפחיד ולא פחדה לענות לו, והנערה – ששמה לב למנקים השקופים ברחוב, ממשיכות היום את מה שהוא התחיל אז.
ואם לא נפחד, ונמשיך ללכת בראש זקוף לקראת עולם שיווני יותר, אלים פחות, אולי נגיע למקום שפוי יותר.
מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון
הכותרות הראשיות עכשיו
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
"להיות עם חופשי בארצנו" כתב נפתלי הרץ אימבר בטקסט שהפך להיות המנון המדינה, "התקווה". שאיפה שלא הושלמה מעולם, אבל התערערה משמעותית לאחרונה. השנתיים האחרונות הבהירו עד כמה המשפט הזה איננו מובן מאליו, עד כמה החופש שלנו מאוים – מבפנים ומבחוץ. למרות האמור לעיל אסור לאבד את התקווה ואת העשייה שהם תכלית הציונות.
בשנה ה-77 לעצמאותנו, אנחנו נעשים פחות ופחות חופשיים – להביע דעה, למחות, לחיות בהתאם לערכינו ואמונותינו. זה לא קרה במקרה – במלאת 77 שנות עצמאות ישראל, שבשנים הראשונות כללה ממשל צבאי על ערביי ישראל ומאז מלחמת ששת הימים, 58 שנים של שליטה בעם זר מחוץ לגבולותינו, הכיבוש הולך ומשתלט על העצמאות. כמו ענן שחור וגדול, הוא מכסה את מלוא שטחה של הארץ ולוקח מאתנו את החופש, את הפריווילגיה להיות בני חורין במקום שבו אחרים אינם חופשיים כמונו.
נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.
למקרה שפיספסת
הפוסטים הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
-
11
ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני, שנהרג עקב קריסת עץ עליו בעת טיול בנחל השופט, נולד וגדל בקיבוץ גבעת ברנר. בן 71 הוא היה במותו. יומן נעורים שהוא כתב לעצמו בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, נועד להיות בעתיד, כדבריו, ספר הנצחה לזכרו.
דבריו מתקשרים עכשיו ליום הזיכרון. קטעים מאותו יומן כלולים בספרו של ההיסטוריון ד"ר שאול פז "פנינו אל השמש העולה". הנושא המרכזי של הספר (שערכתי): הקיבוצים ותנועות הנוער החלוציות בתקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים.
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות אחרונות
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
זוכרים את חרפת ה-11:0? בג"ץ המפוחד והמורתע לא ייכנס לבריכה הטובענית כדי לבדוק עובדתית מי צודק בתצהירו – רונן בר או ראש ארגון המחבלים, הדיקטטור, הצורר ורוצח החטופים ביבים שקרניהו. השלישיה המובילה אך המובלת תבקש מבר את תאריך הפרישה שלו, תקבל את התאריך, תפסוק שעם קבלת התאריך והפרישה המתקרבת העתירות מתייתרות, אין צורך לתת פסק דין מנומק, ואין צו להוצאות לאף אחד מהצדדים. וזהו. המבצר כבר נפל לפני חמש שנים. מה שנשאר ממנו הם 12 פחדנים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם