יום זכויות האדם המצוין היום בולט על רקע משבר בריאות שלא נראה כמוהו מזה כמאה שנים. מגפת הקורונה היא מקרה בוחן למפגש בין הזכות לבריאות ולזכויות אדם.

הזכות לבריאות, המצוינת באמנה הבינלאומית לזכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות כאחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר, קוראת לממשלות לספק את הסטנדרט הגבוה ביותר של בריאות לתושביהן. בהתאם, מחויבות מדינות לנקוט צעדי מנע לאיומי בריאות הציבור, ובכלל זה נקיטת צעדים המגבילים זכויות מסוימות לתקופה מוגבלת, בהן מגבלות על חופש התנועה והעיסוק.

יום זכויות האדם שצויין לאחרונה בולט על רקע משבר בריאות שלא נראה כמוהו מזה כמאה שנים. מגפת הקורונה היא מקרה בוחן למפגש בין הזכות לבריאות ולזכויות אדם

אולם בעוד הצורך בהגנה על הזכות לבריאות מצוי עמוק בתוך הקונצנזוס בציבור בישראל, ההגנה על זכויות אדם אחרות, ובהן שמירה על כבוד האדם, העדר אפלייה ושמירה על הליך נאות הכולל איזונים ובלמים – נחשבות לציפור הנפש של קבוצות נישה.

אך מדובר בחלוקה מלאכותית. לא פחות משהמדינה מחויבת לסייע בהנגשת שירותי בריאות, במתן ערוצי סיוע ובהבטחת הכנסה כדי לסייע לציבור לצלוח את המגפה, היא מחויבת להבטיח שזכויות האדם והאזרח אינן נרמסות במהלך המגפה או לאחריה.

ההחלטה להבטיח זכויות אדם (ובכלל זה הזכות לבריאות) נובעת מהכרה של המדינה בחובתה להגן על האוכלוסיות היושבות בגבולותיה. גם בניהול משבר בריאות חמור אין הצדקה לפגיעה – בוודאי לא לפגיעה בלתי מידתית שבינה לבין ניהול המשבר אין דבר וחצי דבר – בזכויות האדם, במנהל תקין ובהליכים דמוקרטיים.

הקורונה היכתה בעולם לאחר שנים של כרסום במעמד זכויות האדם ועליית מנהיגים פופוליסטים שרכבו על גלי הסתה נגד קבוצות מיעוט, מהגרים וערכים אוניברסליים כדי לבצר את שלטונם. אותם מנהיגים ניצלו את המגפה בכדי לקבע ולחזק את המנגנונים הלא דמוקרטים, לא פעם תוך פגיעה בזכויות האדם, כאילו היו כלי במאבק במגפה. בהתאם, דו"ח זכויות האדם של פרידום האוס "democracy under lockdown" מצביע על הרעה במצב הדמוקרטיה וזכויות האדם בתקופת הקורונה ב-80 מדינות בתקופת הקורונה, רק באחת המצב השתפר.

האירוניה טמונה בכך שדווקא מדינות שמקפידות על זכויות אדם היטיבו לטפל במגפה יותר מאחרות. מדינות שזכויות אדם עומדות בראש מעייניהן קשובות הרבה יותר לצרכי האזרחים, מהירות יותר להגיב לצרכים ולמציאות משתנה ולספק ביטחון ורווחה לאזרחיהן.

מי יודע כיצד העולם היה נראה לולא התעקשה סין להשתיק את הרופאים בווהאן שהתריעו על התפרצות נגיפית לא כל כך מזמן. אין בכך כדי לומר שכל הדמוקרטיות הצליחו באותה המידה במאבק בקורונה, אולם המדינות שזכו לציונים הגבוהים ביותר על היערכות: דנמרק, איסלנד, פינלנד וניו זילנד שייכות למחנה זה.

אירוני שדווקא מדינות שמקפידות על זכויות אדם וקשובות לצרכיהם היטיבו לטפל במגפה יותר מאחרות. מי יודע כיצד העולם היה נראה לולא התעקשה סין להשתיק את הרופאים בווהאן שהתריעו על התפרצות נגיפית

אם יש לקח להפיק מהשנה האחרונה הוא שזכויות אדם אוניברסליות לא נועדו רק להגנה על זכויות של קבוצות מוחלשות – הן מספקות גבולות גזרה לסמכות המדינה. קו דקיק בלבד עובר בין הפרת זכויות האדם של קבוצות מודרות לבין אי אמון ציבורי עמוק במקבלי ההחלטות. הפרת זכויות אדם מייצרת נורמות פסולות שקשה להגמל מהן: היעדר שקיפות, הבנות שבקריצה, הדרת קבוצות מקבלת ההחלטות. על משקל אמירתו של בנג'ימן פרנקלין:

"אלה המוותרים על מעט מחירותם לטובת ביטחונם, לא זכאים לא לזה ולא לזה, ויפסידו את שניהם".

אלה הרומסים זכויות בשם הבריאות ייוותרו ללא זכויות וללא בריאות.

ד"ר (PhD) יותם רוזנר הוא ראש תחום מחקר בעמותת רופאים לזכויות אדם. עוסק במחקרי מדיניות בריאות, רווחה וזכויות אדם, ומאמין בעובדות ונתונים בעולם של פוסט אמת. אוהד ותיק של הפועל חיפה ומתעורר באמצע הלילה כדי לצפות בבוסטון סלטיקס משחקת ב-NBA.

מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.

לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.

"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.