בסוף יוני, לראשונה בהיסטוריה של צרפת, הצליחו המפלגות הקיצוניות לזכות בכמעט מחצית – 48% – מן המושבים בפרלמנט. 31.6% מחברי הפרלמנט החדש משתייכים לגוש השמאל הקיצוני, ו-17.3% לגוש הימין הקיצוני.

השוואה של תוצאות הבחירות הנוכחיות אל תוצאות הבחירות הקודמות מבליטה עוד יותר את עוצמת הכעס של הציבור הצרפתי: בשנת 2017 קיבל הימין הקיצוני 8 מושבים בלבד בפרלמנט שבו 577. הפעם הוא זכה ב-89 מושבים.

בסוף יוני, לראשונה בהיסטוריה של צרפת, הצליחו המפלגות הקיצוניות לזכות בכמעט מחצית ממושבי הפרלמנט. 31.6% מחברי הפרלמנט החדש משתייכים לגוש השמאל הקיצוני, ו-17.3% לגוש הימין הקיצוני

עלייה גדולה נרשמה גם אצל השמאל הקיצוני: בבחירות הקודמות הוא קיבל 17 מושבים, והפעם – 79. גוש השמאל כולו, המונהג על ידי השמאל הקיצוני, זכה ב-142 מושבים, הישג שהפך אותו לגוש השני בגודלו לאחר מפלגת השלטון, שקיבלה 246 מושבים.

????????In France's Parliament, right-wing leader Marine Le Pen and left-wing leader Jean-Luc Melenchon's parties teamed up to prevent Macron introducing a health pass to travel from Mainland France to Corsica and the Overseas Territories. pic.twitter.com/owBSmr8Z2p

— BandOfBrothersQ (@BandOfBrothersQ) July 13, 2022

כעס ותסכול

השינוי הפוליטי משקף מגמה עמוקה מדאיגה: מחצית מהאוכלוסייה הצרפתית חשה מודרת מהישגי הגלובליזציה והבטחתה לשגשוג כלכלי. כל הדמוקרטיות הליברליות נתונות למתקפה זו ואם לא תנוסח תגובה יעילה, תחושת ההדרה תעמיק ועלולה למוטט את המסדר הליברלי העולמי שאיפשר שגשוג כלכלי ויציבות פוליטית בשבע העשורים האחרונים.

הבדלים ב"ניחוחות"

שני הגושים חלוקים בגישתם לנושאי הזהות הלאומית, זכויות המהגרים ומדיניות החוץ:

הימין רוצה לחזור לזהות הנוצרית-חילונית של צרפת הישנה, בעוד שהשמאל דוגל בכינון ישות צרפתית חדשה, שתזוהה עם מיזוג תרבויות וגזעים, פתיחת הגבולות להגירה לא אירופית, נתינת מקום מכובד לתרבות האסלאם, והחלשת הלאומיות הצרפתית.

השמאל הקיצוני טבע את המונח "קריאוליזציה" כדי להתייחס לחזונו החברתי החדש, שיתגבר על השסעים אשר גרמו לשיתוק החברתי-פוליטי ויאפיין את הזהות הצרפתית המחודשת. ללא הפתעה, הקולות המוסלמים המובילים, לרבות האימאם הראשי של פריז, קראו לבוחרים להצביע בקלפי לשמאל הקיצוני.

הסוגיה הכלכלית היא הסוגיה המרכזית שמעסיקה את מוּדָרֵי הגלובליזציה ולכן ראינו הפעם ללא הפתעה מיליוני קולות שעברו מגוש קיצוני אחד לשני.

השינוי הפוליטי משקף מגמה עמוקה מדאיגה: מחצית מהאוכלוסייה הצרפתית חשה מודרת מהישגי הגלובליזציה והבטחתה לשגשוג כלכלי. כל הדמוקרטיות הליברליות נתונות למתקפה זו וללא תגובה יעילה התחושה תעמיק

אם תעלה השאלה "מה לנו, היהודים, ולסיפור הזה של גלובליזציה ומוּדָרֵי הגלובליזציה?" יש לזכור שבאירופה, מדורי דורות, כל משבר כלכלי וכל משבר זהות מלוּוִים בגל אנטישמיות. היהודי היה, ונשאר לפחות במידת מה, "האחר האולטימטיבי": הוא האשם התורן בכל הבעיות והקשיים שבעולם. האנטישמיות פושטת צורה ולובשת צורה, אבל ממשיכה להתקיים אם בגלוי ואם בסתר. היהודים ומדינת ישראל מזוהים עם המשטרים הניאו-ליברליים שמואשמים בהגברת הפער החברתי. גם זה שחזון "הקריאולזציה" מכיל בתוכו הכלה של תרבות אסלאמית עוינת ליהודים, אינו במרכז העיסוק הפוליטי.

אימוץ המודל הדרום-אפריקאי

השינוי הפוליטי האחרון יזרז תהליכים שכבר התחילו בעשורים האחרונים. היהודים יבנו בתי כנסת מבוצרים, קהילות מגובשות, יחיו בתוך עצמם ויהיו פחות משולבים מבחינה חברתית. הם יאמצו את המודל של חיים יהודיים בשולי החברה, מודל המוכר לנו מהקהילות בדרום-אפריקה ובברזיל. זהו מודל הרחוק מלהיות אידיאלי, אך הוא מודל מוכר ומנוסה שהוכיח את עצמו כמודל בר-קיימא ליהודים בגולה.

הנועזים בקרב היהודים, אלה שיש להם היכולות הנפשיות והכלכליות לכך, יעלו ארצה או יהגרו לאמריקה. האחרים ימשיכו להסתגר בתוך עצמם, מתוך מוּדעוּת לכך שהם חיים במדינה בדעיכה כלכלית איטית.

מה שקורה בצרפת משקף מגמה כלל-עולמית – התקפה של הקצוות הפוליטיות על הדמוקרטיה הליברלית. היהודים מוצאים את עצמם בחזית, בהיותם מיעוט ללא הגנה, אבל כל אזרחי צרפת מותקפים.

מה שקורה בצרפת משקף מגמה כלל-עולמית – התקפה של הקצוות הפוליטיות על הדמוקרטיה הליברלית. היהודים מוצאים עצמם בחזית, בהיותם מיעוט ללא הגנה, אבל כל אזרחי צרפת מותקפים

חברה שאינה דואגת לחלשים ואינה ממתנת את הפערים החברתיים מצמיחה תסכול וכעס. זה נכון בצרפת אבל גם אצלנו בישראל: חייבים לפעול לכינון חברה שמחלקת בצורה יותר הוגנת את הצמיחה לכלל האזרחים, חברה המכילה את החלשים ומאפשרת להם לתרום את חלקם לרווחת החברה כולה.

הרב ד״ר דב מימון עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי. מְרַכֵּז את פעילות המכון בתחום המאבק באנטישמיות והמשכיות החיים היהודיים באירופה.

הפוליטיקה הישראלית רוויה דמויות שטניות ודמויות סתמיות. יש סיכוי לא רע שגדי איזנקוט אינו כזה. טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה.

האם טוב שהצטרף לבני גנץ ולא ליאיר לפיד? זה כבר יותר מסובך.

טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה. האם טוב שהצטרף לגנץ ולא ללפיד? זה כבר יותר מסובך

לגנץ שאיפות להיות ראש ממשלה, ואלה מפריעות מאוד ליצירת מומנטום מאחורי ראש הממשלה לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד של הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית ביום הבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים ליצחק רבין, גנץ מלהק עצמו כאן כחתרן סטייל שמעון פרס דווקא. זה לא עושה חסד עם הזיכרון של אף אחד מהם.

מצד שני, יש לגנץ (ושותפו גדעון סער) כרגע יותר סיכויים למשוך קולות מהימין השפוי. רק אלוהים יודע מדוע שפויים אלה רואים עצמם כימין (לא רוצים מדינה דו-לאומית; לא רוצים תאוקרטיה; לא רוצים אוטוקרטיה; אבל ימין, רק ימין – כוחו של מיתוג, אולי). אופטימלית שלישיית ה"מחנה הממלכתי" תוכל להביא מספר משמעותי של קולות ימין מבלי לגרוע מלפיד, ובזאת להגדיל את הגוש.

ההתפתחות גם עשוייה להזיק לאיילת שקד – סליחה, ל"רוח הציונית" – ולהורידה שאולה אל מתחת לאחוז החסימה. זה כמעט חשוב כמו שמרצ כן תעבור, כי הרי ברור שאם שקד בפנים היא חוברת לבנימין נתניהו ולפי הסקרים דהיום מביאה אותו לרוב. הכחשותיה זוכות בצדק לאפס התייחסות.

איילת שקד אומרת כי הרוח הציונית בעד הקמת ממשלת אחדות רחבה אבל בשיחות שניהלה עם חבר מפלגתה מתן כהנא היא סרבה להתחייב שלא תהיה חלק בממשלה צרה בראשות נתניהו ותשלים לו ל-61 מנדטים, אם יידרש לכך. כעת הפרטים במלואם באתר וואלהhttps://t.co/9qYLconYmp

— יקי אדמקר (@YakiAdamker) August 14, 2022

לקינוח – וזה ממש סופלה שוקולד – אם שקד תיעלם היא תיקח אתה גם את כייס הבחירות המיוסר, שותפה יועז הנדל, האיש שמנע מגנץ להקים ממשלה ב-2020. יהיה בזה צדק פואטי.

לגנץ שאיפות להיות רה"מ, שמפריעות ליצירת מומנטום מאחורי רה"מ לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית בבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים לרבין, גנץ מלהק עצמו כחתרן סטייל פרס

עם זאת, יש כאן עניין גדול אפילו יותר מחסימת נתניהו והחזרת הפוליטיקה למידת זוהמה נסבלת.

בראיון ל"מעריב" מינואר הבהיר איזנקוט כי הוא מבין את ההתאבדות הדמוגרפית הגלומה בהמשך התמזגות ישראל עם הפלסטינים בגדה המערבית. הוא חזר על זה השבוע כאשר הודיע על הצטרפותו לגנץ. עוד כרמטכ"ל בזמן אינתיפאדת הסכינים הוא התריע נגד אצבע קלה על ההדק והפגין את הגועל הראוי מפסטיבל אלאור אזריה (החייל שהוציא להורג תוקף פלסטיני פצוע, והוריו זכו לטלפונים פופוליסטיים מנתניהו).

נראה ש"שמאלנות" זו היא המניע העיקרי של איזנקוט לכניסה לפוליטיקה.

חשוב שזה מגיע מגנרל, ועוד אחד שנראה יותר מיושב מיאיר גולן. תמיד הרגשתי שהציבור לא מבין באמת את המידה המדהימה שבה האנשים המופקדים על ביטחונו אינם אוהבים את הכיבוש. עמדתם זו נובעת בעיקר מהנימוקים האסטרטגיים-דמוגרפיים לעיל – וגם, לפעמים, כסוגיה משנית, במודל של אהוד ברק, גם על רקע מוסרי.

הייתם חושבים שהנקודה הזו הובהרה היטב כבר ב-2012 על ידי הסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל. ריבונו של עולם – ראשי השב"כ, הממונה על שמירת אותו כיבוש!

הדבר חל במידה רבה, כמובן, על רוב ה"ביטחוניסטים" הבכירים, גם כמוסד ואפילו במשטרה.

הייתם חושבים שהנקודה הובהרה כבר ב-2012 בסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל

זה שהמרכז-שמאל לא עשה מזה שימוש יעיל, מול ציבור די מיליטריסטי, זה פשוט מטורף. מדובר במקרה קלאסי של בזבוז משאב יקר. זה צריך להופיע בכל ספר לימוד על פוליטיקה שלומיאלית.

זה נבע מפחד לומר דברים ברורים, מחלה של המרכז-שמאל ברוב העולם. כיוון שעמדותיו לרוב דורשות תחכום והעמקה, הבנת היסטוריה, וראיה קדימה, הוא מפחד מהציבור (ודי לקורא ברמיזא). גם ה"בטחוניסטים" עצמם כאלה (מלבד אולי אהוד ברק ואותו יאיר גולן). גם גיבורים גדולים בורחים מהמונח "שמאלני".

זה מביא אותנו לניסוי 2019 עם מפלגת "כחול לבן", ששיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות. גנץ ניסה אף להדוף את הסכנה באמצאות תשדירים המתהדרים בכלל בהרג מחבלים, משל היה רפול איתן או אפי איתם. כך כחול לבן גם לא הציגה חזון, וגם ספגה בוז על היותה "מפלגת גנרלים" מהגוורדיה של המופת האזרחי בימין.

זה עבד בערך כמו שהקמפיין של בוז'י הרצוג הלא-גנרל עבד ב-2015. רק באמצאות עריקת אביגדור ליברמן לשמאל (כי נזכר שאינו רוצה תאוקרטיה) השיג גנץ תיקו, וההמשך ידוע. איכשהו החבורה הזאת חושבת שהגיעה להישגים אדירים בכך שירשה את האלקטורט השבוי של מפלגת העבודה, ולא הרבה יותר. אנשים הרי אוהבים להתהדר.

בניסוי 2019 מפלגת "כחול לבן" שיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות

אפשר לקוות שאיזנקוט רציני מעט יותר. אם כך, אולי סוף סוף היתרון הבטחוניסטי – שפשוט חייב להיות קיים פוטנציאלית – יתממש.

אני מבין שכרגע הוא מרוכז כמו קרן לייזר בסילוק נתניהו, ולכן גם הוא יהסס להתבטא בכל נושא אחר. זה לא חכם לדעתי, אבל גם לא מופרך לחלוטין.

השאלה היא מה יהיה אחר כך. נאמר שביבי נכשל בפעם החמישית ברציפות, אולי עושה עסקת טיעון, אולי זוכה בחבילת חינון, ואז נחזה בליכוד נטול נתניהו, מראה אחרית הימים. האם הליכוד הזה יהיה פרטנר לממשלה הרחבה שאיזנקוט מנסה לקדם, אולי כדי לעשות שלום?

פעם הייתה תקווה שליכוד שפוי יותר יכול להיות חלק ממהלך להציל את ישראל – בגדה המערבית, ביחס לחרדים, כל הסיפור. התקווה הזו תמיד הייתה קלושה – אבל היא הייתה קיימת. הרי היו שם פעם דן תיכון ומשה ניסים ודומיהם – אלה לא משוגעים. היו לליכוד כמה בעיות (הקבעון בלבנון, אינפלציה של 400 אחוזים, מניעת הסכם לונדון שהיה מעביר את הבעיה הפלסטינית לירדן, ועוד) – אבל זו לא היתה מפלגה אוטוריטרית לפחות. היא ידעה שיש שופטים בירושלים.

רשימת הכנסת שנבחרה לאחרונה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של דונלד טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני הזה, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא היה מטורף.

הכנופיה החדשה – אפשר לקרוא לה אולי "הליכודניקים החדשים" – תלך עם הראש בקיר ותשמח לשרוף את המועדון. היא גם לא תנטוש את נתניהו כל כך מהר. היא אינה שותפה סבירה לקואליציה "ממלכתית" עתידית. היא גם לא שותפה לגדי איזנקוט כפי שהוא מציג את עצמו.

היא לא ממלכתית.

רשימת הכנסת שנבחרה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא מטורף

האם איזנקוט מתעתע, כמו חלק מקודמיו? העת עת צרה. אין זמן לבזבז. איזנקוט יצטרך להחליט בהקדם מי הוא באמת.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan