נשיא צרפת עמנואל מקרון הוביל מהלך בינלאומי נרחב להכרה במדינה פלסטינית. מקרון לא נאיבי. הוא יודע שהכרה בלבד אינה מספיקה, ובארמון האליזה יודעים שישראל מתנגדת להכרה במדינה פלסטינית, וזה לא חשוב כמה מאמצים תשקיע פריז כדי לשכנע ישראלים מרחבי הקשת הפוליטית לאמץ יוזמה זו.

ובכל זאת בחרה צרפת להכיר במדינה פלסטינית מעל הראש של ישראל. הסיבה לכך פשוטה – לצרפתים נמאס מראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ומהמלחמה הבלתי נגמרת בעזה, והם רוצים לשנות את המציאות. הם לא רוצים להמשיך ולחכות לאיזה נס של ממשלה אחרת בישראל.

רינה בסיסט היא עמיתת מדיניות ב"מיתווים"- המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, היא כותבת ועיתונאית ישראלית. רינה עומדת בראש דסק ישראל של העיתון האמריקני אל-מוניטור. במקביל, היא משמשת שנים רבות כשליחת התאגיד/כאן בפינות שונות בגלובוס. היא מתמחה במדיניות האיחוד האירופי, ביחסי ישראל-נאט"ו ובאפריקה.

בפריז, וגם בברלין ובבריסל מתקשים בימים אלה להבין את המדיניות הישראלית. מצד אחד, השקיע שר החוץ אלי כהן מאמצים גדולים בשבועות האחרונים בשיפור יחסיה של ישראל עם האיחוד האירופי. קודם כל, הוא ביקר בבריסל וקיים פגישה מוצלחת עם שר החוץ האירופי ז'וזף בורל, שנחשב עד אז בירושלים ממש לאוייב העם. בשיחה ביניהם, שני האישים הסכימו לכנס עוד לפני סוף השנה האזרחית את מועצת האסוציאציה בין ישראל לאיחוד האירופי – המסגרת הפורמלית ליחסים בין שני הצדדים. אחר כך נסע כהן לשטוקהולם, ביקור ראשון של שר חוץ ישראלי בבירה השוודית זה עשרים ושתיים שנה. בשני המקרים טען כהן, במידה מסויימת של צדק, שמדובר במהלכים חשובים מול האיחוד האירופי.

מנגד, כך טוענים באיחוד האירופי, ממשיכה ישראל במדיניות הכיבוש וההתנחלויות – אשר מאיינת כל אפשרות של שדרוג היחסים בין בריסל לירושלים.

רינה בסיסט היא עמיתת מדיניות ב"מיתווים"- המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, היא כותבת ועיתונאית ישראלית. רינה עומדת בראש דסק ישראל של העיתון האמריקני אל-מוניטור. במקביל, היא משמשת שנים רבות כשליחת התאגיד/כאן בפינות שונות בגלובוס. היא מתמחה במדיניות האיחוד האירופי, ביחסי ישראל-נאט"ו ובאפריקה.

בראשית החודש שעבר פרסם הניו יורק טיימס מסמכים המציעים כי וושינגטון בחנה תרחישים שבהם עשויה ירושלים להעביר נשק לקייב, כולל טילים מונחים נגד טנקים ומערכות הגנה אווירית מתקדמות. הדלפתם של המסמכים משקפת כנראה לחץ גובר מצדו של ממשל ביידן על ממשלת נתניהו להרחיב את הסיוע לאוקראינה. בינתיים, ללא תוצאות.

הדלפת המסמכים לפיהם וושינגטון בחנה תרחישים שבהם עשויה ירושלים להעביר נשק לקייב, משקפת כנראה לחץ גובר מצדו של ממשל ביידן על ממשלת נתניהו להרחיב את הסיוע לאוקראינה. בינתיים, ללא תוצאות

רינה בסיסט היא עמיתת מדיניות ב"מיתווים"- המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, היא כותבת ועיתונאית ישראלית. רינה עומדת בראש דסק ישראל של העיתון האמריקני אל-מוניטור. במקביל, היא משמשת שנים רבות כשליחת התאגיד/כאן בפינות שונות בגלובוס. היא מתמחה במדיניות האיחוד האירופי, ביחסי ישראל-נאט"ו ובאפריקה.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

בשבוע שעבר, השרה לשוויון חברתי מאי גולן עלתה לנאום במליאת הכנסת והטיחה בחבר הכנסת גלעד קריב ממפלגת הדמוקרטים שהוא "מחתן כלבים בבתי הכנסת ההזויים שלך".

כידוע, גלעד קריב אינו מפקד פלגה ביחידת עוקץ הצה"לית ולא אחראי על צוותי כלבנים, אלא אחד ממנהיגי היהדות הרפורמית בישראל.

צח בורוביץ' הוא מנכ"ל חברת "הקבינט" קשרי ממשל ולובינג, ובעברו איש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה.

בימים האחרונים עורר ראש הממשלה בנימין נתניהו סערה ציבורית לאחר ששיתף סרטון תחת הכותרת "ביביסט, לא חצי בן אדם". הסרטון מציג סצנה משפחתית הבנויה כפרודיה על "יציאה מהארון": בן צעיר מתיישב מול הוריו, והם מבטיחים לו שיאהבו אותו בכל מקרה. אלא שהגילוי הדרמטי אינו נטייה מינית אלא זהות פוליטית: "אני ימני. אני ביביסט".

מכאן מתגלגלת הסצנה לתגובה מבוהלת של המשפחה הליברלית כביכול, שמתקשה ליישב בין דמותו של הבן המשכיל, עובד ההייטק וקורא הספרים, לבין האפשרות שהוא תומך בנתניהו. הסרטון הפוליטי והבוטה טוען, שבישראל קיימים "ביביסטים בארון", אנשים שמסתירים את עמדתם מפני סביבה חברתית, מקצועית ותרבותית שמביטה בהם בבוז.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.

ב-1971 יצא למסכים סרט מינורי של במאי צעיר ולא מוכר, שזה היה סרטו העלילתי הראשון. שמו של הבמאי היה סטיבן שפילברג. ככל שהסרט, שצולם בשלושה עשר יום בלבד, נחשב מינורי, עדיין הוא צבר מוניטין ונעשה מוכר וידוע. 

עד כדי כך היה הסרט מוצלח, עד שמבקרי קולנוע היללו את הבמאי הצעיר שהפך סרט בתקציב זעום לאחד מסרטי האקשן המותחים של תקופתו. אני לא ממש זוכר אם מישהו מהמבקרים ניבא לבמאי הסרט הזה עתיד גדול.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.