הכתיבה הפכה להיות עבורי משהו זר. משהו במדיום הזה כאילו השתלט על הקלישאה של כתיבה למגרה. איפה הכתיבה שהיתה לגביה חרדת קודש, שמא תחולל טהרת הכוונה והמחשבה.

במדיום הזה, כמו בכל מדיום אני מניח, יש שטח מת. בכתיבה של פעם היתה זו המגרה. מהי המגרה של הפיד? האם היא קיימת בכלל? ואל תגידו לי טיוטות. זה לא באמת פוקנציה מאוד יעילה או שימושית כאן.

הכרונוס של השיח הזה לא מטפח את כפתור הטיוטות. המגרה של הפיד נעלמה. הייתי רוצה לראות את הפוסטים שאתם מוחקים. הייתי רוצה אולי להראות לכם את הפוסטים שאני מוחק. מעניין, אם אני אראה לכם את שלי תראו לי את שלכם?

אבל לא מתוך סקרנות, שהיא כשלעצמה יכולה להיות גם בריאה, אלא מתוך געגוע. להכיר. לדבר. לשוחח. לפעמים הפוסטים נמחקים כבר במחשבה לפני שאני מתיישב להקליד אותם. ולפעמים הם נמחקים עם הכפתור של הדיליט. הם נכתבו, נשקלו, ואז נמחקו.

את הפוסטים המחוקים היה מעניין אותי לקרוא. לדעתי הם יותר מעניינים ממה שאתם כותבים ולא מוחקים. יותר ויותר ניכר, לצערי, שמה שאנחנו כותבים – נכתב כבר לפני שהגינו אותו.

ייתכן ואף סביר שהטקסט הזה לא יאותת ולא יאיית לכם דבר. אם זה המצב – נקטו עמדה. אמתית. מוסרית. הפסיקו לקרוא אותי

לא במובן של נאמר כבר, אלא במובן של נכתב כבר, עבורנו, לפנינו, אנחנו לא מייצרים או משנים משהו באמת. לפחות לא באופן שכיח. כהנחת יסוד מטאפיסית, כשאני יודע שמשהו נכתב מבעוד מועד, כולו מן אללה סטייל, מכתוב וגו', זה משהו שאני מקבל, יותר ממקבל, זה משהו שמאותת לי את הממשק עם הנצח. זה מחייה.

אבל בהקשר של שכתוב טקסטים מנקודת מבט חברתית, תרבותית ופוליטית זה מדכא. זה לא מאותת ולא מאיית לי כלום. אם כבר זה מאותת לי שאצלו יתברך הטקסטים הללו נכתבו בספר המתים.

ייתכן ואף סביר שהטקסט הזה לא יאותת ולא יאיית לכם דבר. אם הוא אכן לא מאותת או מאיית לכם דבר, נקטו עמדה. אמתית. מוסרית. הפסיקו לקרוא אותי. אם אינני מאיית לכם דבר, אינני ראוי לכתוב.

אם לא תנקטו עמדה ותמשיכו לקרוא, אתם מבזבזים זמן יקר. גם את שלכם, גם את שלי, וגם את של הבאים שאולי יבואו לקרוא בעקבותיכם. אל תבזבזו אותו. הוא ניתן לכם עבור דברים שיאייתו לכם דרך נכונה.

אם הוא כן מאותת או מאיית לכם משהו, אודה לכם אם תכתבו לי מה. או לעצמכם. אפשר גם למחוק. אולי, ביחד, נצליח לשוחח. מפה לשם אני כנראה מתחיל לכתוב בלוג בזמן ישראל.

אין לי מושג מה אכתוב ולאן זה יוביל אותי, אם בכלל זה יוביל אותי. בבצורת גם יובלים מתייבשים. כפי שאתם רואים אני פסימי. ואולי זה הרגע לזכור שחטא המרגלים בפתח. ואני רוצה להיות בצד של אלה שמאמינים שהחירות אפשרית.

יותם יזרעאלי הוא חוקר דתות ומבקר תרבות שמתעניין כמעט בכל מה שביניהן. מוסמך התכנית הבינתחומית לחקר דתות באונ׳ ת״א ודוקטורנט בביה״ס למדעי היהדות באונ׳ ת״א. מאמריו מתפרסמים ברשת ובעיתונות.

חזרנו לסבב לחימה נוסף בעזה. אלי-ה כהן ואמילי דמארי, שרק חזרו בעסקה, הכריזו שהשיבה ללחימה בעזה היא "גזר דין מוות לחטופים". דורון שטיינברכר, שאך חזרה בעסקה, נאמה בכיכר החטופים ואמרה: "יש בי כעס על מי שחושב שזה בסדר לחזור ללחימה. לא הקשבתם לנו?"

ירדן ביבס אמר: "הלחץ הצבאי מסכן חטופים, אני פוחד פחד מוות על החברים שלי". גם סשה טרופנוב, קית' סיגל ויאיר הורן, ששבו מן השבי, קוראים להפסקת אש מיידית ולחזרה מיידית למשא ומתן.

מאיה בנבנישתי היא מורה ומחנכת בבית הספר הדו לשוני ע"ש מקס ריין, המכונה "יד ביד" – בית ספר שחרט על דגלו דו-קיום בין ערבים ויהודים בישראל. בעלת תואר בספרות כללית והשוואתית מאוניברסיטת תל אביב. פעילה חברתית בשדות הפמיניזם, החינוך המיני, זכויות הנשים, זכויות הפליטים וזכויות האדם. ספרה, "הספר על אמיל", ראה אור לאחרונה בהוצאת "פטל".

יום השנה להסכם השלום הישראלי-מצרי, שחל השבוע (26.3), תפס את מערכת היחסים בין שתי המדינות במצב לא מעודד במיוחד. 46 שנים חלפו מאז החתימה על ההסכם במדשאה של הבית הלבן, ומדובר לכל הדעות בשלום יציב ואסטרטגי בעל חשיבות עצומה. וזאת למרות היעדרה של חמימות רבה בטמפרטורת היחסים בין שני העמים, או מה שמכונה "שלום קר".

מלחמת "חרבות ברזל", וההתפתחויות הדרמטיות באזור ובזירה הבינלאומית, אינם מיטיבים עם מצרים. זו מתמודדת עם שורה ארוכה מאוד של אתגרים, שמצטברים להרבה סימני שאלה ביחס לטווח הזמן המתקדם.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/