המלחמה במפרץ הפרסי יצרה גלי הדף ברחבי העולם: היא טלטלה את הכלכלה העולמית, ערערה את הבריתות של ארה"ב, חוללה שיבושים עצומים בחופש השיט והביאה את משטר אי־הפצת הנשק הגרעיני אל סף תהום. אולם, אחת ההשלכות החשובות והמערערות ביותר של העימות הייתה חשיפת חדלות הפירעון האסטרטגית של ארה"ב במלוא חריפותה.

המלחמה כללה הישגים טקטיים מרשימים מצד ארה"ב וישראל, ובהם חיסולם של עשרות בכירים איראנים בשעות הראשונות ללחימה. היכולות שהוצגו מעל שמי טהרן – והנטייה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ליטול סיכונים צבאיים – בוודאי עוררו מחשבות קודרות בקרב יריבותיה של וושינגטון במוסקבה ובבייג'ינג.

עם זאת, למלחמה היו גם תוצאות אסטרטגיות מעורפלות יותר, ולעיתים אף מזיקות. היא גרמה לדלדול מדאיג של מלאי נשק אמריקאי חיוני, תוך הסטת יכולות מזירות מסוכנות אחרות. בקיצור, העימות מתח עד קצה גבול היכולת צבא שמנסה כבר זמן רב לעשות יותר מדי – עם מעט מדי משאבים.

התקופה הקרובה נראית מאיימת. העולם נעשה אלים יותר ומסודר פחות – בדיוק בשעה שהמלחמה של טראמפ החריפה את עומס היתר הכרוני שממנו סובלת וושינגטון

במשרד ההגנה האמריקאי נוהגים לומר שכל תוכנית מלחמה של ארה"ב באה על חשבון תוכניות המלחמה האחרות שלה. עימות מתיש במזרח התיכון עלול להקשות על וושינגטון להרתיע מפני מלחמה הרסנית בהרבה במערב האוקיינוס השקט. כך עלול העולם להיכנס לתקופה מסוכנת, שבה צבא אמריקאי עמוס עד קצה גבול היכולת יתקשה להתמודד עם סיכונים גלובליים שהולכים ומתרבים.

סכנה אינה חייבת להוביל בהכרח לאסון: ייתכן שארה"ב תצליח לנווט את השנים הקרובות ללא כישלון הרתעתי קטסטרופלי. גם למשברים יכולים להיות צדדים חיוביים. אם המשבר הזה ייצור תחושת דחיפות גדולה ומתמשכת לסגירת הפער בין המחויבויות העצומות של הפנטגון לבין יכולותיו המוגבלות, עשויה להיות לו השפעה אסטרטגית מועילה.

טקס ההשקה של נושאת המטוסים הגרעינית של הצי האמריקאי, אא"ה ג'רלד פורד, במספנה בניופורט ניוז, וירג'יניה, 8 בנובמבר 2013 (צילום: AP Photo/Steve Helber)

אך התקופה הקרובה נראית מאיימת. העולם נעשה אלים יותר ומסודר פחות – בדיוק בשעה שהמלחמה של טראמפ החריפה את עומס היתר הכרוני שממנו סובלת וושינגטון. טראמפ לא יצר את בעיית עומס היתר הצבאי והאסטרטגי של ארה"ב. הבעיה הזו נבנתה לאורך כמה כהונות נשיאותיות.

בשני העשורים האחרונים, מפת האיומים הגלובלית נעשתה מורכבת ומסוכנת יותר. מדינה שבעבר התנשאה מעל יריבותיה מתמודדת כיום עם אתגרים מצד מעצמות רביזיוניסטיות, מדינות סוררות זועמות ואויבים לא־מדינתיים עיקשים.

מעל כל הסכנות האחרות מרחפת מלחמה קרה חדשה – מול סין, שממשיכה להתחמש בקצב בלתי פוסק – ועלולה להתדרדר למלחמה חמה וקטסטרופלית. למרות זאת, ארה"ב ניסתה להתמודד עם מציאות שנראית יותר ויותר כמו ערב מלחמה, באמצעות דפוסי הוצאה צבאית שנותרו תקועים בעידן שאחרי המלחמה הקרה.

הדפוס, שכבר נראה כמעט קבוע, הוא שכל ממשל חדש מבטיח לחלק טוב יותר את המשאבים המוגבלים באמצעות סדר עדיפויות נוקשה יותר – רק כדי לגלות שהוא נגרר דווקא אל המקומות שמהם ביקש להתרחק

תקציבי ההגנה של ארה"ב, שנעים בדרך כלל בין 3% ל־4% מהתמ"ג, נותרו נמוכים במונחים היסטוריים. העייפות מהמלחמות הארוכות בעיראק ובאפגניסטן אחרי פיגועי 11 בספטמבר הקשתה עוד יותר את הפוליטיקה של תקציב הביטחון.

התוצאה הייתה צפויה: פער הולך וגדל בין המחויבויות הגלובליות של וושינגטון לבין משאביה הצבאיים – פער שוועדות מומחים בלתי־תלויות זיהו שוב ושוב, ושממשל אחר ממשל ניסה ללא הצלחה לסגור.

צוערי הצי האמריקאי בבולטימור, מרילנד, 13 בדצמבר 2025 (צילום: Patrick Smith/Getty Images/AFP)

הדפוס, שכבר נראה כמעט קבוע, הוא שכל ממשל חדש מבטיח לחלק טוב יותר את המשאבים המוגבלים באמצעות סדר עדיפויות נוקשה יותר – רק כדי לגלות שהוא נגרר דווקא אל המקומות שמהם ביקש להתרחק.

ברק אובמה הבטיח להפנות את המבט לאוקיינוס השקט, אך בסופו של דבר שקע שוב בבוץ של המזרח התיכון. ממשל טראמפ הראשון הכריז על חזרתה של היריבות בין המעצמות הגדולות, אך נשאב למשברים מול קוריאה הצפונית ואיראן.

ג'ו ביידן ביקש לייצב את היחסים עם מוסקבה ועם טהרן, כדי שהפנטגון יוכל סוף־סוף להתמקד בהיערכות מול סין. אבל אז רוסיה פתחה בפלישה רחבת היקף לאוקראינה ב־2022, והמזרח התיכון התפוצץ שנה לאחר מכן.

השאיפה להתנתק מבעיות משניות התנגשה פעם אחר פעם במציאות של עולם כאוטי, שבו לוושינגטון עדיין יש אינטרסים גלובליים. כהונתו השנייה של טראמפ הייתה אמורה לפתור את הבעיה הזאת, אך בפועל רק החריפה אותה

השאיפה להתמקד ולהתנתק מבעיות משניות התנגשה פעם אחר פעם במציאות של עולם כאוטי, שבו לוושינגטון עדיין יש אינטרסים גלובליים. כהונתו השנייה של טראמפ הייתה אמורה לפתור את הבעיה הזאת, אך בפועל רק החריפה אותה.

בתחילה מילא טראמפ את הפנטגון ב"מתעדפים", שרצו לשים את הדגש על אסיה, וב"מצמצמים", שרצו לצאת מהמזרח התיכון. ממשלו גם דחק בבעלות הברית באירופה ובמזרח אסיה לשאת באחריות גדולה יותר להגנתן.

משחתת של צי צבא השחרור העממי של סין משתתפת במפגן ימי לציון 70 שנה להקמת הצי, בים סמוך לצ'ינגדאו שבמחוז שאנדונג במזרח סין, 23 באפריל 2019 (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

אסטרטגיית הביטחון הלאומי ואסטרטגיית ההגנה הלאומית החדשות שלו הכריזו כי עידן המלחמות היקרות במזרח התיכון הסתיים. ממשל טראמפ 2.0 הבטיח משמעת אחרי עשורים של הסחות דעת. בפועל, הוא סיפק התערבות כמעט היפראקטיבית, לכל כיוון.

כדי לנהל מלחמה קצרה אך עזה נגד החות'ים בתחילת 2025, הזרים טראמפ למזרח התיכון נושאות מטוסים, יכולות תקיפה מדויקת ונכסים צבאיים נוספים. לאחר מכן תקף באיראן, ובמהלך מלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן ביוני שלח יכולות יקרות ערך של הגנה אווירית והגנה מפני טילים כדי להגן על ישראל.

הממשל ביצע פעולות לסיכול טרור בניגריה, בסומליה ובמקומות נוספים, ובהן אחת מתקיפות ההפצצה הגדולות בתולדות הצי האמריקאי. בדצמבר 2025 ובינואר 2026 הטילו כוחות אמריקאיים מצור על ונצואלה ופרצו בכוח לקראקס כדי ללכוד את הנשיא ניקולאס מדורו. כל זאת, בשעה שוושינגטון המשיכה לספק לאוקראינה כלי נשק נדירים, ובהם מיירטי פטריוט.

בתחילה נטה טראמפ לתקוף בינואר, אחרי שהמשטר האיראני הפר את אזהרותיו וטבח באלפי מפגינים. אלא שבאותו שלב הוא לא יכול היה לפתוח במלחמה, משום שהמשאבים הדרושים לכך כלל לא היו בקרבת המזה"ת

כל אחת מהיוזמות הללו שירתה אינטרס אמריקאי מובהק, ובהם הגנה על חופש השיט, הסגת תוכנית הגרעין האיראנית לאחור ואשרור דוקטרינת מונרו. חלקן – כמו הפצצת מתקני הגרעין של איראן ביוני 2025 וחטיפתו של מדורו – אף נחלו הצלחה בולטת.

אבל כל אחת מההתערבויות הללו גם הגבירה את הלחץ על צבא שכבר היה מתוח עד קצה גבול היכולת. ההשפעות השוחקות החלו להתברר כבר עם פרוץ משבר איראן השנה.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עם שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו וראשת סגל הבית הלבן סוזי ויילס בחדר המצב באחוזת מאר־א־לאגו במהלך המתקפה המשולבת עם ישראל על איראן, 28 בפברואר 2026 (צילום: חשבון ה-X של הבית הלבן)

בתחילה נטה טראמפ לתקוף בינואר, אחרי שהמשטר האיראני הפר את אזהרותיו וטבח באלפי מפגינים. אלא שבאותו שלב הוא לא יכול היה לפתוח במלחמה, משום שהמשאבים הדרושים לכך כלל לא היו בקרבת המזרח התיכון.

מטוסי תקיפה, מערכות הגנה אווירית והגנה מפני טילים ויכולות נוספות נאלצו להיאסף מאזורים מרוחקים.

נושאת המטוסים ג'רלד פורד, למשל, הועברה מהים התיכון אל הים הקריבי כדי לתמוך בפעולות בוונצואלה – וכעת נאלצה לשעוט בחזרה למזרח התיכון.

הפרדוקס של העוצמה האמריקאית

הצבא האמריקאי לא היה ערוך כראוי למשבר, משום שיכולותיו המוגבלות נמתחו על פני שורת משימות שנראתה אינסופית. המלחמה שפרצה לאחר מכן חשפה בעת ובעונה אחת את הקטלניות של כלי הנשק האמריקאיים – ואת חוסר ההתאמה המסוכן שלהם להיקף האתגרים.

המלחמה הציגה יכולת חסרת תקדים לשלב תקיפות מדויקות עם מודיעין נקודתי. בעימות הישיר בין הכוחות ריסקו ארה"ב וישראל אויב שהיה חמוש, בין השאר, בנשק רוסי וסיני

הקטלניות אינה מוטלת בספק. במובנים חשובים, מבצע "זעם אפי" היה מפגן מרשים של עוצמה צבאית. ארה"ב וישראל פתחו במתקפת פתע שחיסלה את הנהגת איראן. בתוך ימים ספורים הן ריסקו את מערך ההגנה האווירית של המדינה והשיגו שליטה כמעט מוחלטת בשמיים.

לאחר מכן הטביעה הקואליציה את הצי האיראני ותקפה את התעשייה הביטחונית שלו. היא פגעה קשות בארסנל הטילים שבו טהרן משתמשת כדי לאיים על המזרח התיכון, אם כי ייתכן שהיקף הנזק הוערך בתחילה ביתר.

נוסף על כך, ארה"ב וישראל האיצו באופן דרמטי את תהליך איתור המטרות והתקיפה באמצעות בינה מלאכותית. אחת המערכות האוויריות העצימות והמרוכזות ביותר בהיסטוריה המודרנית כללה שימוש בכמעט 5,200 חימושים ב־96 השעות הראשונות בלבד.

מלחי הצי האמריקאי מטפלים בחימוש על סיפון של נושאת המטוסים לינקולן במסגרת "מבצע זעם אפי", 28 בפברואר 2026 (צילום: U.S. Navy via AP)

מייקל בראון, לשעבר מנהל יחידת החדשנות הביטחונית של הפנטגון, כינה את העימות "מלחמת ה־AI הראשונה" – הפעם הראשונה שבה מעצמת־על השתמשה ביכולות מבוססות בינה מלאכותית בקנה מידה רחב במסגרת לחימה מתמשכת בעצימות גבוהה.

המלחמה הציגה יכולת חסרת תקדים לשלב תקיפות מדויקות עם מודיעין נקודתי. בעימות הישיר בין הכוחות ריסקו ארה"ב וישראל אויב שהיה חמוש, בין השאר, בנשק רוסי וסיני.

עם זאת, הביצועים הללו לא החריבו לחלוטין את המשטר האיראני, שהוכיח שרידות. הם לא מנעו מאיראן להשתמש בכטב"מים ובטילים כדי לפגוע בבסיסים אמריקאיים באזור ולהסב נזק כואב למדינות אחרות במפרץ. הם גם לא מנעו מטהרן להטיל חנק על מצר הורמוז.

נכון לכתיבת שורות אלו, תוצאותיה האסטרטגיות של המלחמה נותרו מעורפלות במיוחד: איראן הוכתה קשות, אך במקביל גם התחזקה. עם זאת, המלחמה גבתה מחיר כבד וברור בכל הנוגע למלאי הנשק האמריקאי 

נכון לכתיבת שורות אלו, תוצאותיה האסטרטגיות של המלחמה נותרו מעורפלות במיוחד: איראן הוכתה קשות, אך במקביל גם התחזקה.

עם זאת, המלחמה גבתה מחיר כבד וברור בכל הנוגע למלאי הנשק האמריקאי המתקדם והמוגבל.

המחיר הנסתר של המערכה באיראן

היקפם של רוב מלאי הנשק הקריטיים של ארה"ב מסווג, ומשרד ההגנה לא חשף במדויק בכמה חימושים נעשה שימוש. אבל לפי הערכות שפרסם המרכז למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים, המבוססות על מידע גלוי, כוחות אמריקאיים שיגרו יותר מ־1,000 טילי שיוט ארוכי טווח מסוג טומהוק – כשליש מכלל המלאי – במהלך שלב הלחימה האינטנסיבי, מסוף פברואר ועד תחילת אפריל.

משחתת נושאת טילים מונחים אמריקאית משגרת טיל שיוט טומהוק לתקיפת מטרות יבשתיות במסגרת "מבצע זעם אפי", 28 בפברואר 2026 (צילום: U.S. Navy via AP)

בשלב זה כילו הכוחות גם כרבע ממלאי טילי ה־JASSM של הצבא – טיל שיוט ארוך טווח נוסף – לצד נתחים קטנים יותר ממלאי חימושי סטנד־אוף (Standoff) אחרים, המאפשרים לכוחות האמריקאיים להשמיד מטרות ממרחק.

בדומה לכך, ההגנה על כוחות אמריקאיים ועל שותפות אזוריות מפני מטחי הכטב"מים והטילים האיראניים דרשה כמויות גדולות של נשק מתקדם, המהווה עמוד תווך במערך ההגנה האווירית של ארה"ב: למשל, בין 30% ל־60% ממיירטי הטילים הבליסטיים SM-3 של הפנטגון, רוב מיירטי ה־THAAD שלו וכמחצית ממיירטי הפטריוט שברשותו.

המערכות הללו מרכזיות לתוכניות החירום של ארה"ב בכמה זירות, ופשוט אין מהן די כדי לכסות את כל הצרכים. טילי טומהוק ו־JASSM, וכן מיירטי THAAD, פטריוט ו־SM-3, אמורים לעמוד בלב תוכניות החירום האמריקאיות במערב האוקיינוס השקט – בין אם לצורך תקיפת מטרות סיניות ממרחק בטוח, ובין אם לצורך הגנה על בסיסים ועל בעלות ברית מפני תקיפות סיניות.

כלי הנשק הללו היו במחסור עוד לפני המלחמה. מחקרים ומשחקי מלחמה הראו שוב ושוב שלכוחות האמריקאיים אין אורך נשימה ומלאי חימוש מספק למלחמה ממושכת מול מעצמה גדולה

כלי הנשק הללו היו במחסור עוד לפני המלחמה. מחקרים ומשחקי מלחמה הראו שוב ושוב שלכוחות האמריקאיים אין אורך נשימה ומלאי חימוש מספק למלחמה ממושכת מול מעצמה גדולה. חידוש המלאים עלול להימשך זמן רב: בקצבי הייצור הנוכחיים, ייתכן שיידרשו עד ארבע שנים רק כדי לייצר מחדש את כלי הנשק ששוגרו נגד איראן.

וזו לא הדרך היחידה שבה המלחמה אילצה את וושינגטון לשדוד את העתיד כדי לממן את ההווה – או לשדוד זירות אחרות כדי לבצר את המזרח התיכון.

הסאגה של נושאת המטוסים פורד – שפריסותיה המתישות בזו אחר זו בים התיכון, בים הקריבי ושוב במזרח התיכון היו רצף השהייה הארוך ביותר בים של נושאת מטוסים מאז המלחמה הקרה – היא דוגמה מאלפת לכך.

נושאת המטוסים ג'רלד פורד, נושאת המטוסים הגדולה בעולם, עוזבת את בסיס הצי סודה, סמוך לחאניה שבאי כרתים, יוון, 26 בפברואר 2026 (צילום: AP Photo/Giannis Angelakis)

זהו חלק מדפוס רחב יותר של פריסות ימיות כבדות במזרח התיכון מאז מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023, ששחקו עד דק את צי השטח האמריקאי ועלולות להגביל את זמינותם של נכסים אסטרטגיים בעתיד.

הפנטגון רוקן את מזרח אסיה ממשאבים חיוניים – בהם סוללות THAAD ויחידות נחתים אמפיביות – זמן קצר בלבד אחרי שפרסם אסטרטגיית הגנה לאומית שהגדירה את האזור הזה כזירת העדיפות הראשונה של ארה"ב.

במבט רחב יותר, כל מלחמה בעצימות כזאת מותחת את גבולות היכולת של אינספור רכיבי כוח – מטוסים, ספינות, צוללות ואנשי צוות – המבצעים מגוון משימות חיוניות. הלחץ הזה עשוי להימשך עוד זמן רב.

במבט רחב יותר, כל מלחמה בעצימות כזאת מותחת את גבולות היכולת של אינספור רכיבי כוח – מטוסים, ספינות, צוללות ואנשי צוות – המבצעים מגוון משימות חיוניות

השלב הראשוני של המלחמה נמשך שישה שבועות, מסוף פברואר עד תחילת אפריל. אך מייד אחריו הגיעו מצור ימי אמריקאי עתיר משאבים והכנות לאפשרות של חידוש הלחימה. בשלב מסוים שהו במזרח התיכון שלוש קבוצות תקיפה של נושאות מטוסים אמריקאיות – בערך המספר הכולל שנפרס בדרך כלל ברחבי העולם כולו בכל רגע נתון.

אפילו בתרחיש אופטימי יחסית, סביר להניח שארה"ב תישאב למאמץ ארוך טווח לבלימת איראן פצועה אך נקמנית – בדומה למדיניות ההכלה של עיראק תחת סדאם חוסיין אחרי מלחמת המפרץ ב־1991. משימה כזו תמשיך לשאוב משאבים אמריקאיים משמעותיים, וליצור נקודות תורפה קריטיות עבור מעצמת־על שכבר הייתה מתוחה עד קצה גבול היכולת.

הסכנה החמורה ביותר היא שמלחמה חריגה אחת במפרץ תגדיל את הסבירות לעימות אכזרי בהרבה במקום אחר.

כוחות אמריקאיים מבצעים פעולות הגנה אווירית במרחב האחריות של פיקוד המרכז במהלך "מבצע זעם אפי" באיראן, 2 באפריל 2026 (צילום: US ARMY / AFP)

טאיוואן בקצה מצר הורמוז

עימות במצר טאיוואן, שיציב את ארה"ב מול סין, יהיה סיוט קטלני בעצימות גבוהה. הוא יפגע אנושות בשרשראות האספקה הרגישות שמזרימות שבבים מתקדמים לשוק, ועלול לשבש את נתיבי הסחר הימיים העמוסים והרווחיים ביותר בעולם.

מלחמה בין בייג'ינג לוושינגטון עשויה בהחלט להתפשט ברחבי מערב האוקיינוס השקט ואף לאזורים נוספים, כששני הצדדים יחפשו בעלות ברית ומנופי לחץ.

בעימות בין יריבות החמושות בנשק גרעיני יהיו סיכונים ממשיים להסלמה. הסבירות למלחמה כזו הולכת וגוברת: עוד לפני ההתלקחות האחרונה במפרץ, מאזן הכוחות הצבאי במערב האוקיינוס השקט כבר השתנה בדרכים מטרידות.

לאחרונה החלה בייג'ינג גם להרחיב במהירות את הארסנל הגרעיני שלה, מה שעשוי להעניק לה מנוף כפייה בשעת משבר. למעשה, נשיא סין שי ג'ינפינג לוחץ על הדוושה עד הסוף

במשך עשורים, ההתעצמות הסינית השיטתית שינתה את הנוף האסטרטגי באזור: היא הקשתה על טאיוואן לעמוד בפני מתקפה – ועל ארה"ב לבוא לעזרתה. לאחרונה החלה בייג'ינג גם להרחיב במהירות את הארסנל הגרעיני שלה, מה שעשוי להעניק לה מנוף כפייה בשעת משבר.

למעשה, נשיא סין שי ג'ינפינג לוחץ על הדוושה עד הסוף. סם רוגווין, חוקר צבא השחרור העממי, כינה את 2025 "שנת הדגל האדום", לאחר שהצבא הסיני הציג שורה ארוכה של תוכניות ויכולות חדשות – מנושאות מטוסים נוספות ועד מטוסי קרב מהדור השישי.

טלוויזיה במסעדה בטאיפיי מציגה את פגישתם של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא סין שי ג'ינפינג בבייג'ינג, 14 במאי 2026 (צילום: I-Hwa Cheng / AFP)

שי הורה לגנרלים שלו להיות מוכנים למבצע בטאיוואן כבר ב־2027. פלישה אינה האפשרות היחידה, כמובן: הצבא הסיני מקיים בקביעות תרגילים – שפקידים אמריקאים מכנים "חזרות" – להטלת הסגר או מצור פתע, שנועדו לחנוק את טאיוואן עד כניעה.

הכפייה של בייג'ינג ב"אזור האפור" כלפי טאיוואן ושכנות אחרות במזרח אסיה נעשית נועזת יותר עם הזמן. לכן הסכנה היא שעימות מתמשך במפרץ ידלדל את הצבא האמריקאי ויסיח את דעתו, בדיוק כשהצבא הסיני נעשה חזק ואסרטיבי יותר.

הבעיה הזו אינה חדשה לגמרי. ב־2022 הזהרנו מייקל בקלי ואני שארה"ב תיכנס ל"אזור סכנה" בשלהי שנות ה־20 של המאה הנוכחית. בשלב הזה, ההתעצמות הצבאית של סין תבשיל, בעוד העוצמה האמריקאית תרד זמנית: הפנטגון יוציא משירות ספינות, מטוסים וצוללות מיושנים, ואילו השקעות חדשות של ארה"ב ובעלות בריתה ישפרו את המאזן רק בהדרגה.

כעת, כאשר מלחמת איראן הורידה את המלאים האמריקאיים לרמות מסוכנות עוד יותר – ובהתחשב בשנים הרבות שיידרשו כדי לחדש אותם – אזור הסכנה הזה עלול להתארך ולהחריף במידה ניכרת

אלא שכעת, כאשר מלחמת איראן הורידה את המלאים האמריקאיים לרמות מסוכנות עוד יותר – ובהתחשב בשנים הרבות שיידרשו כדי לחדש אותם – אזור הסכנה הזה עלול להתארך ולהחריף במידה ניכרת.

חשוב שלא להפריז בנקודה הזו, וגם לא להתעלם מהאפשרות שלמלחמה עשויות להיות השפעות חיוביות על האופן שבו נתפסת העוצמה האמריקאית בעולם.

ביצועי הפנטגון מול איראן עשויים לחזק את ההרתעה, משום שהם ממחישים את העליונות האיכותית של הצבא האמריקאי – וגם את נכונותו של טראמפ להכות במדינות עוינות שמעוררות את זעמו. המלחמה גם הדגימה עד כמה כטב"מים וטילים יכולים להזיק לספינות שטח שאינן מוגנות כראוי – בעיה משמעותית עבור שי, אם יחליט לשלוח ארמדה של ספינות להעברת חיילים וציוד דרך מצר טאיוואן.

מפציץ B-52H Stratofortress של חיל האוויר האמריקאי נערך לתדלוק במהלך "מבצע זעם אפי", 20 במרץ 2026 (צילום: US Airforce / AFP)

המצור הנגדי של טראמפ על מצר הורמוז מימש את אחד החששות האסטרטגיים הגדולים של סין בעשורים האחרונים, כשהמחיש באיזו קלות יכול הצי האמריקאי לחנוק את ייבוא הנפט של סין בשעת משבר. הרתעה היא ביסודה תופעה פסיכולוגית, והיבטים מסוימים של המשבר האחרון בוודאי יגרמו לשי לחשוב פעמיים לפני שייצא להרפתקה צבאית משלו.

יש לזכור גם שוושינגטון אינה המעצמה הגדולה היחידה שסובלת מבעיות מוכנות. הטיהורים החוזרים ונשנים של שי פגעו קשות ביכולות החשיבה של צמרת הצבא הסיני. "לנו אוזלת התחמושת, אבל להם אוזלים הגנרלים", אמר לי משקיף אמריקאי המעורה היטב בפרטים.

ואין לטעות ולחשוב שהחלטתו של שי לתקוף תהיה פשוט עניין של "אריתמטיקת טילים". החלטה היסטורית וגורלית כזו, שתעצב את מורשתו, תנבע בוודאי מהערכה מורכבת הרבה יותר של עלויות וסיכונים.

 לא משנה עד כמה חישוביו של שי מורכבים – חולשה צבאית אמריקאית מגדילה את הסיכון שסין תבחר לבחון את הסטטוס קוו בצורה אגרסיבית יותר

אולם כל זה אינו יכול לשמש מקור נחמה של ממש עבור "ניצי סין" בממשל טראמפ, שבילו את שנות ממשל ביידן בלעג לרעיון שלפיו הקרנת עוצמה במזרח התיכון או באוקראינה, תוך שחיקת נכסים מרכזיים, תחזק את מעמדה של ארה"ב במערב האוקיינוס השקט.

גם אם העימות עם איראן הצליח לחזק את עמודי התווך הפסיכולוגיים של ההרתעה האמריקאית, הוא בהחלט החליש את יסודותיה החומריים. ולא משנה עד כמה חישוביו של שי מורכבים – חולשה צבאית אמריקאית מגדילה את הסיכון שסין תבחר לבחון את הסטטוס קוו בצורה אגרסיבית יותר.

היא גם מעלה את הסיכון שההרתעה תקרוס לחלוטין, אם משבר בלתי צפוי יקפיץ את המתיחות ויביא את העימות סביב המצר לנקודת רתיחה.

מסך וידיאו מציג צילומים של חיילי צבא השחרור העממי הסיני על גבי רובוט של יצרנית הרובוטים הסינית Jiangsu Eastern Golden Jade Intelligent Robot Co, בוועידת הרובוטיקה העולמית בבייג'ינג, סין, 15 באוגוסט 2018 (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

אם אכן תפרוץ מלחמה במערב האוקיינוס השקט, צבא אמריקאי מוחלש ומפוזר ברחבי העולם יתמודד עם סיכויים גבוהים יותר לאבדות כבדות, לתוצאה בלתי מכרעת – או לתבוסה מוחלטת.

החששות מכך שלצבא האמריקאי פשוט אין די משאבים כדי לנהל מלחמה ממושכת מול סין החלו להתגבר הרבה לפני העימות האחרון של טראמפ עם איראן. אך גם בלי התרחיש המחריד הזה, עומס יתר חריף עלול לגבות מחירים אסטרטגיים כבדים.

פגיעות צבאית עלולה להוביל להססנות דיפלומטית, שכן היא מעניקה לצוות של טראמפ תמריץ חזק להימנע מחיכוך עם סין. התופעה הזו עלולה לקבע את הדפוס שהתגבש ב־18 החודשים האחרונים: טראמפ מפעיל כוח נגד מעצמות חלשות יותר כמו איראן וונצואלה, אך נוקט גישה פייסנית יותר כלפי יריבות עוצמתיות כמו רוסיה וסין.

מאזן הכוחות הצבאי משפיע בהכרח על נטילת סיכונים ועל קבלת החלטות במציאות של "שלום מתוח", לא פחות מאשר בזמן מלחמה

גם אם בייג'ינג לא תלך עד הסוף – לפלישה או למצור מלא – היא עשויה למצוא דרכים אחרות לנצל את העמדה האמריקאית הרעועה. למשל, באמצעות "הסגרי מכס" תקופתיים, שימחישו את יכולתה להפעיל לחץ על טאיפיי, או באמצעות הגברת הכפייה מתחת לסף המלחמה במצר טאיוואן ובמוקדים אחרים באזור.

זה אינו תרחיש היפותטי בלבד: באביב האחרון, אחרי שנים של הפוגה, חידשה בייג'ינג מאמצי בנייה נרחבים באיים שבים סין הדרומי. מאזן הכוחות הצבאי משפיע בהכרח על נטילת סיכונים ועל קבלת החלטות במציאות של "שלום מתוח", לא פחות מאשר בזמן מלחמה.

ואם מאזן הכוחות המשתנה יעודד את סין ליטול עוד סיכונים בשוליים, הוא עלול גם לפגוע במורל של בעלות ברית אמריקאיות החשות מבודדות וחשופות.

טייס בחיל האוויר של צבא השחרור העממי הסיני יושב בתא הטייס של מטוס קרב J-10 במהלך מפגן אווירי בבסיס של הדיוויזיה ה־24 של חיל האוויר הסיני בטיינג'ין, סין, 13 באפריל 2010 (צילום: AP Photo/Alexander F. Yuan)

חלק מהדינמיקות הללו כבר ניכרות. תועמלנים סינים הצביעו על הירידה במספר טיסות הסיור האמריקאיות בים סין הדרומי כהוכחה לכך שוושינגטון שקועה לעד במזרח התיכון. בהתייחסו לפריסה המחודשת של הכוחות האמריקאיים, ציין מומחה סיני אחד: "כל החלשה של הנוכחות באסיה־פסיפיק תפעל בהכרח לטובת מישהו – ואתם יכולים לתאר לעצמכם מי זה".

שר ההגנה היפני לשעבר, גן נקאטני, הזהיר כי הנסיגה האחרונה של יחידות נחתים אמריקאיות ויכולות נוספות ממערב האוקיינוס השקט עלולה "לערער את מאזן הכוחות סביב יפן". ארה"ב גם הסיגה מיירטי THAAD מקוריאה הדרומית, אף שסיאול שילמה מחיר כלכלי כבד – בדמות ענישה מצד בייג'ינג – על הפריסה המקורית שלהם.

נשיא קוריאה הדרומית, לי ג'ה־מיונג, אמר במרץ כי המלחמה מחייבת הסתמכות עצמית רבה יותר, משום ש"תמיד צריך לחשוב מה תעשה אם לא תהיה לך תמיכה חיצונית". אולם גם ההסתמכות העצמית עלולה להפוך למשימה קשה יותר, שכן המלחמה מעכבת עסקאות נשק אמריקאיות עם בעלות הברית: באפריל דווח כי פקידים אמריקאים הודיעו ליפן שאספקתם של כ־400 טילי טומהוק תידחה.

התערבות יקרה נוספת במזה"ת מעוררת חשש שוושינגטון שוב כשלה בהסטת תשומת הלב והמשאבים שלה אל האוקיינוס השקט – בדיוק כשהסכנה הצבאית שם חמורה מאי פעם

מעצמת־על שהתרגלה לעליונות צבאית מוחלטת בעידן שאחרי המלחמה הקרה תצטרך כעת להתמודד עם הדילמות שמביא עימו מעמד מוחלש יותר.

יש לומר כי שיתוף הפעולה הצבאי היום־יומי במסגרת רוב הבריתות של וושינגטון באוקיינוס השקט נותר מצוין. איש אינו חושב שארה"ב עומדת לעזוב את האזור בקרוב. אולם התערבות יקרה נוספת במזרח התיכון מעוררת חשש שוושינגטון שוב כשלה בהסטת תשומת הלב והמשאבים שלה אל האוקיינוס השקט – בדיוק כשהסכנה הצבאית שם חמורה מאי פעם.

מעבר לאתגרים מול הבריתות במזרח אסיה, יהיו לכך גם השלכות גלובליות נוספות. אוקראינה תרוויח מהמלחמה הזאת במובן מסוים: העולם מבין כעת עד כמה הוא זקוק למערכות ההגנה הזולות נגד כטב"מים שקייב מייצרת בקנה מידה רחב.

ארכיון: טיל פטריוט מתוצרת ארה"ב משוגר במהלך תרגיל שנתי במחוז אילאן, 80 קילומטרים מערבית לטאיפיי, טאיוואן, 20 ביולי 2006 (צילום: AP Photo)

עם זאת, היא גם תפסיד ממנה, משום שהמלחמה הקשתה על וושינגטון למכור לבעלות בריתה באירופה כלי נשק חיוניים – ובראשם מיירטי הגנה אווירית – כדי שיועברו לאוקראינה.

רגע הסכנה של אמריקה

במבט רחב יותר, המלחמה מגדילה את הסיכון לשחזור הבעיה שבה נתקלה וושינגטון בינואר. המצב שבו מצא את עצמו הפנטגון עם התפתחות משבר איראן – מותש, לא ערוך בזירה הנכונה ואינו מסוגל להגיב במהירות – עלול להפוך בשנים הקרובות לכלל ולא לחריג.

עומס יתר מגדיל את הסיכון לאסונות כמו כישלון הרתעתי ותבוסה צבאית, לצד מחירים יום־יומיים יותר: בריתות מתוחות ואובדן מנופי השפעה דיפלומטיים.

למרבה המזל, תקופות סכנה אינן חייבות להסתיים באסון. כאשר מתמודדים איתן בתחושת הדחיפות הנדרשת, הן עשויות לחולל התחדשות והתחזקות

מפתה, כמובן, לקוות שארה"ב תוכל לפתור את בעיית עומס היתר שלה פשוט בכך שתעשה פחות, ותישבע שלא תיכנס עוד למלחמות מיותרות. אך תהיה דעתו של אדם על מלחמת איראן אשר תהיה, ארה"ב נותרה מעצמת־על בעלת אינטרסים גלובליים. זו בדיוק הסיבה שאסטרטגיה של תיעדוף נוקשה ונסיגה סלקטיבית נכשלה פעמים רבות כל כך בעבר.

למרבה המזל, תקופות סכנה אינן חייבות להסתיים באסון. כאשר מתמודדים איתן בתחושת הדחיפות הנדרשת, הן עשויות לחולל התחדשות והתחזקות.

ארה"ב התמודדה עם "אזור סכנה" מוקדם יותר, בסוף שנות ה־40 ובתחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת. אז, השגת הנשק הגרעיני בידי ברית המועצות, ולאחר מכן מלחמת קוריאה, חשפו עד כמה רעוע היה מצבו הגלובלי של הפנטגון.

מלחים יורדים ברציף 11 לאחר שעזבו את נושאת המטוסים ג'רלד פורד בתחנת הצי נורפוק, וירג'יניה, 16 במאי 2026. (צילום: Mike Kropf/Getty Images/AFP)

המשבר ההוא דרבן התעצמות צבאית מסיבית, שחיזקה את רשת הבריתות האמריקאית המתגבשת והעניקה לעולם החופשי מנופי השפעה ועוצמה אדירים.

בשנות ה־70, התעצמות סובייטית חסרת מעצורים איימה שוב להטות את המאזן לטובת מוסקבה – עד שארה"ב ובעלות בריתה הגיבו, אחרי הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב־1979, בתוכנית רב־שנתית של שדרוגים צבאיים שסייעה למערב לנצח במלחמה הקרה.

המשברים הללו שימשו זרזים חיוביים. האם חדלות הפירעון הצבאית הנוכחית של וושינגטון תוכל לייצר דחיפה ממריצה דומה?

יש כמה סימנים מעודדים. ממשל טראמפ הציע העלאות היסטוריות בתקציב ההגנה, שיביאו את ההוצאה הצבאית לרמה של 4%–5% מהתמ"ג. הוא גם פועל להאיץ באופן דרמטי את ייצורם של כלי נשק חיוניים

יש כמה סימנים מעודדים. ממשל טראמפ הציע העלאות היסטוריות בתקציב ההגנה, שיביאו את ההוצאה הצבאית לרמה של 4%–5% מהתמ"ג. הוא גם פועל להאיץ באופן דרמטי את ייצורם של כלי נשק חיוניים, כולל רבים מאלה שנעשה בהם שימוש כבד כל כך נגד איראן.

דווקא משום שהמלחמה עוררה דאגות עמוקות כל כך ביחס לנוכחותה ולעוצמתה של ארה"ב, סביר שהיא תעניק לבעלות בריתה של וושינגטון באירופה ובאוקיינוס השקט תמריץ גדול עוד יותר לחזק את כוחן.

אישה נושאת את דגל איראן מול שלט חוצות אנטי־אמריקאי המתייחס לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ ולמצר הורמוז, שהוצב על בניין בכיכר בטהרן, 10 במאי 2026 (צילום: ATTA KENARE / AFP)

הדבר עשוי להוביל למאמצים יצירתיים לבניית בסיס תעשייתי־ביטחוני משולב יותר בין דמוקרטיות, שבו בעלות ברית אמריקאיות מרכזיות יסייעו בייצור יכולות כמו טילי פטריוט או SM-3; האחרון כבר מיוצר במאמץ משותף של ריית'און ומיצובישי.

לחלופין, הדבר עשוי לסייע בהקלה על משבר בניית הספינות של ארה"ב, באמצעות בניית כלי שיט עבור הצי האמריקאי במספנות הזרות של בעלות בריתה.

לא פחות חשוב מכך, העימות עם איראן חשף כיצד טכנולוגיות מתפתחות, ובראשן בינה מלאכותית, יכולות לשמש מכפיל כוח עבור וושינגטון ובעלות בריתה – ואף שימש כהוכחת היתכנות לשימושים אפשריים בזירות אחרות.

חלק ניכר מהשלכות מלחמת איראן תלוי במה שיעשו כעת ארה"ב ובעלות בריתה. ייתכן שזהו הרגע שבו וושינגטון תכיר בסכנות הנובעות מעומס היתר החריף שהצטבר אצלה במשך זמן כה רב, ותתחיל להתמודד איתן

המלחמה אמורה להאיץ השקעות ביכולות קטנות וזולות יותר – כמו כטב"מי תקיפה מתאבדים – שיכולות לספק כוח אש בהיקפים גדולים מאוד, וכן במערכות המסוגלות להתמודד עם נחילי כטב"מים בלי לכלות מערכות הגנה אווירית נדירות ויקרות.

חלק ניכר מהשלכות מלחמת איראן תלוי במה שיעשו כעת ארה"ב ובעלות בריתה. ייתכן שזהו הרגע שבו וושינגטון תכיר בסכנות הנובעות מעומס היתר החריף שהצטבר אצלה במשך זמן כה רב, ותתחיל להתמודד איתן. ואולי לא.

תרגיל של צבא איראן עם כטב"מים, 25 באוגוסט 2022 (צילום: Iranian Army via AP)

ארה"ב החמיצה במידה רבה משבר קודם – מלחמת רוסיה–אוקראינה – שהמחיש את חולשת הבסיס התעשייתי־ביטחוני שלה ואת מגבלות המלאים שלה. הבסיס התעשייתי הזה מלא נקודות תורפה וצווארי בקבוק, המקשים עליו להגדיל את הייצור במהירות ובהיקף נרחב – גם כשהתקציבים קיימים.

עדיין לא ברור אם הכסף אכן יהיה זמין בטווח הבינוני והארוך: מצבה הפיסקלי השברירי של וושינגטון הופך את שימור ההוצאה הביטחונית הגבוהה למשימה קשה מבחינה פוליטית וכלכלית. ובעיה שהתפתחה במשך עשורים אינה נפתרת בן לילה.

גם אם ארה"ב תגייס את כל תחושת הדחיפות והמשאבים הדרושים כדי לשוב לאיתנות אסטרטגית, עשויות לחלוף שנים עד שחלק מהיכולות הללו יגיעו לשטח בהיקפים שישפיעו משמעותית על מאזן הכוחות

לכן, גם אם ארה"ב תגייס את כל תחושת הדחיפות והמשאבים הדרושים כדי לשוב לאיתנות אסטרטגית, עשויות לחלוף שנים עד שחלק מהיכולות הללו יגיעו לשטח בהיקפים שישפיעו משמעותית על מאזן הכוחות.

כך או כך, התוצאה של עוד מלחמה מתישה במזרח התיכון צפויה להיות תקופה של פגיעות אסטרטגית אמריקאית חמורה יותר. ההחלטות שיקבלו כעת וושינגטון ובעלות בריתה יקבעו כמה זמן יימשך רגע הסכנה הזה, ואולי גם עד כמה קטלני הוא יהיה.

האל ברנדס הוא פרופסור מצטיין לעניינים גלובליים על שם הנרי קיסינג'ר בבית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, עמית בכיר במכון אמריקן אנטרפרייז ומנכ"ל משותף בחברת Macro Ad.