מדינת ישראל ניצבת כעת בפני אחד המשברים האזרחיים החמורים שידעה. רבים טוענים כי הטיפול המגומגם במשבר הקורונה קשור בדרכים כלשהן למשפטו של רה"מ נתניהו. בשבועות האחרונים, ובצל העובדה שכבר כשנתיים אין מפכ"ל למשטרה, ניצבים אזרחי ישראל בפני אלימות משטרתית חריפה: תמונות של שוטרים מכים אזרחים נהיו לחזון נפרץ. תמונות וסרטונים מזעזעים של שוטרים העוצרים מפגינות באופן פוגעני (במגזר החילוני) ודוחפים ילדים בברוטליות (במגזר החרדי), מתפרסמים חדשות לבקרים.

כיצד הגענו למצב הזה? האם מדובר בהנחיות לא כתובות של השר לבטחון פנים (שר המשטרה), עו"ד אמיר אוחנה? איך הדרדרנו למצב שבו המשטרה נוהגת כך באזרחי מדינת ישראל, המביעים מחאה לגיטימית ולא אלימה כלפי שחיתות שלטונית וכלפי מחדל הטיפול במשבר הקורונה, כשל מנהיגותי ומשילותי שיש הסכמה רחבה לגבי קיומו?

אפשר לבחון את ה'כאוס המנוהל' שבו אנו נמצאים בכמה רמות של מיקוד. למשל, 'מצב החירום' השורר בישראל מאז הקמתה, שכפי שטענתי במקום אחר מהווה ביטוי תיאולוגי עמוק להיעדר חוק וסדר, ומקשה על השגתם. בכדי להבין מצב שבו שוטרינו הצעירים נתונים לכאורה להנחיות שניחוח בלתי קביל נודף מהן, אפשר גם להביט לשלהי מרץ 2018, ניסן תשע"ח: הירי שביצעו צלפי צה"ל על פלסטינים לא חמושים שהתגודדו באזור שליד גדר רצועת עזה.

אפשר לבחון את ה'כאוס המנוהל' שבו אנו נמצאים בכמה רמות מיקוד. למשל, 'מצב החירום' השורר בישראל מאז הקמתה, מהווה ביטוי תיאולוגי עמוק להיעדר חוק וסדר

על ההכרח המוסרי להפעיל שיקול דעת עצמאי

מה שאירע באותה תקרית בגבול הרצועה, בקצרה, הוא שנורתה אש חיה בידי צלפים למרכז המסה של מפגינים לא חמושים. לצד המפגינים, נורו גם חובשים ועיתונאים, שחטאם, ככל שניתן להבין, היה 'השתייכות לחמאס'.

מבחינת הקוד האתי של צה"ל, אין בכל אלו בכדי להתיר ירי של אש חיה לעבר בני אדם לא חמושים, מה גם שחלקם נורו כשהיו במרחק של מאות מטרים מהגדר. לא בכדי טען הפצ"ר לשעבר, תא"ל במיל' אמנון סטרשנוב, כי על ממשלת ישראל וצה"ל לשתף פעולה עם ועדת החקירה שרצה להקים האו"ם בנושא. על האירוע הזה כתבתי בשעתו:

"לאחר השתקה כוחנית של הקול היהודי-המוסרי שהשמיע קובי מידן בנושא, הורה הרמטכ"ל איזנקוט על הקמת ועדת חקירה, והציבור מצפה לפרסום מסקנותיה ולהפקת לקחים. אם אכן יתברר שניתנו פקודות קטלניות במקום להסתפק באמצעים לפיזור הפגנות […] מדוע הן לא נעצרו כבלתי-חוקיות בעליל בשום שלב בשרשרת הפיקוד, בדרך אל הצלפים בשטח (שחלקם אף ראו בחיסולים ה'מאתגרים' הללו מאורע מבדר)".

מי שנושא באחריות להוראות ההן הוא הרמטכ"ל דאז, רא"ל (בינתיים במיל') גדי איזנקוט, אך גם שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, ובסופו של דבר ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. הם השיתו על החיילים בשטח פקודה שלא היתה אמורה להנתן, אולי כדי להפוך את אירוע פתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים לכזה ש'נצרב בתודעה הציבורית' כהישג שעורר התנגדות.

נורתה אש חיה בידי צלפים למרכז המסה של מפגינים לא חמושים. לצדם נורו גם חובשים ועיתונאים, שחטאם היה 'השתייכות לחמאס'. מבחינת הקוד האתי של צה"ל, אין בכך כדי להתיר ירי אש חיה לעבר לא חמושים

דבר נוסף שהפך את האירועים בגבול רצועת עזה לחורגים מערכי צה"ל, הגם שמכיוון אחר, הוא ההוראה המקוממת שניתנה בראשית ההפגנות ההן שלא לפגוע במפריחים הפלסטינים של עפיפוני האש והנפץ (אדגיש, אני מדבר על התקופה הראשונה של ההפגנות דלעיל, לא על הכאוס שהתחולל בעקבותיהן). כמו שאין לפגוע במי שאין הצדקה לפגוע בו, אסור לצה"ל לאפשר פעילות חבלנית כנגד תושבי חבל אשכול אם אפשר למנוע אותה.

כעת אנו כבר יודעים שהחיילים ששירתו בגבול הרצועה כצלפים, שהשתחררו בינתיים, נותרו עם צלקות נפשיות קשות. אדם שפוי המקבל ומבצע פקודה לירות באנשים ונשים לא חמושים שאינם מסכנים את חייו של איש, לא יכול שלא לחוש אשמה; החיים זה לא משחק מחשב.

למיטב ידיעתי, עד לרגע זה אף אחד משלושת בעלי התפקידים דלעיל לא הביע חרטה כלשהי על שאירע. החרטה שהביע נתניהו לפני זמן קצר לגבי העוול שנגרם ליעקוב אבו אל-קיעאן ז"ל במהלך פינוי אום אל-חיראן בינואר 2017, היא מודל שראוי ששלושת בעלי התפקידים דלעיל (ובכללם נתניהו) יאמצו גם לגבי ההוראות שניתנו בתקריות דלעיל בגבול עזה.

באותו אביב של שנת תשע"ח, במרחק של כמאה קילומטר מזרחה, קיבלה קבוצת בחורות ובחורים, בערך באותו הגיל, הנחיה מהאחראים עליהם במכינה להכנס לנחל צר, תחת שמים קודרים, ובידיעה שגשם מתחיל לרדת באיזור ושישנה התראת שטפונות חמורה. אמנם לא היה מדובר בפקודה צבאית, אך כן מדובר במסגרת האמורה להכין את הנערים והנערות לשירות צבאי.

אני מניח שרובם ככולם פקפקו בהגיון העומד בבסיס ההנחיה שקבלו; חלקם היו מודאגים מספיק בכדי לסמס למשפחתם שמשהו לא נראה סביר בטיול שאליו הם עומדים להכנס. אולם אף אחד מהם, למיטב הבנתי, לא העז לעמוד בפני המדריך במפורש ולומר שהכניסה לנקיק של נחל צפית במצב ההוא היא בגדר טירוף. אדגיש כי האחריות לאסון ההוא רובצת כמובן על מנהל המכינה והמדריך ולא על החניכים.

כעת יודעים שהחיילים שהשתחררו משירות בגבול הרצועה כצלפים, נותרו עם צלקות נפשיות קשות. אדם שפוי המקבל ומבצע פקודה לירות באנשים ונשים לא חמושים, שלא סיכנו חיים, לא יכול שלא לחוש אשמה

האם אנו כחברה נותנים לצעירינו לגיטימציה להביע את הערכתם הביקורתית האתית על המתרחש? למרבה הצער, דומה שבתקריות דלעיל בגבול עזה ובאסון בנחל צפית, התשובה היא שנכשלנו בכך. כחברה, מתברר שאיננו מעודדים מספיק את ילדינו לחשוב האם הם ניצבים בפני פקודה בלתי חוקית בעליל המסכנת חפים מפשע – בין אם מדובר באחרים או בהם עצמם.

יותר מדי הם חשים שהוראות מפי דמויות סמכותיות לא אמורות לעמוד למבחן השכל הישר (וזאת בניגוד לדרך המלך של האתיקה היהודית ההלכתית, המעלה על נס את שאילת השאלות). אביגדור ליברמן, שבתוקף סמכותו כשר ביטחון תבע בהחלטיות לסגור את המכינות הקד"צ הדתיות בגלל אמירות בעייתיות של רבנים לגבי הומוסקסואליות, משום מה מילא פיו מים לאחר אסון נחל צפית; את האחריות למה שהתרחש שם יש לתלות במידה מסוימת גם בפקודות הבלתי חוקיות שניתנו תחת שרביטו ואשר יושמו בגבול הרצועה במרץ 2018, ובאוירה הציבורית של ההשתקה שהתלוותה להן.

מאביב תשע"ח לסתיו תשפ"א: כמה שאלות קשות

עקב כמה סיבות, קהה מאוד בשנים האחרונות הרעיון בדבר ההכרח המוסרי להפעיל שיקול דעת. האם השוטרים המקבלים הנחיה מרומזת (ונקוה שלא מפורשת) לנהוג באלימות כלפי אזרחים, מודעים לכך שרובצת עליהם אחריות מוסרית למעשים כאלו? האם השוטרים בשטח, שללא ספק נושאים בתפקיד קשה ומתיש, מבינים עד תום כי לא רק על השר אוחנה ועל מ"מ המפכ"ל מוטי כהן רובצת (בהתאמה) אחריות מיניסטריאלית ופיקודית, אלא גם עליהם, וכי יש סייגים להפעלת כח, בייחוד לגבי ילדים ונשים?

"לא יודע למה אנחנו לא אוסרים את הדבר הזה?" – בלעדי: כך נשמעה השיחה בין השר לביטחון הפנים אוחנה למפקד מחוז ירושלים, שבה לחץ אוחנה לצמצם את ההפגנות מול מעון רה"מ. מפקד המחוז: אנו מחלקים יותר דוחות על אי עטיית מסכות בהפגנה מאשר במחאות אחרות. הכתבה המלאה של @shemeshmicha ב-#חדשותהערב pic.twitter.com/Umsu9WhjvS

— כאן חדשות (@kann_news) July 26, 2020

את האלימות המשטרתית החמורה בעת הזו יש לבחון לאור ההדרדרות של היכולת לקיים דיון ישראלי חוצה-פלגים לגבי חוש הצדק האנושי ולגבי שיקולי הדעת המוסריים הבסיסיים ביותר. האם נשכיל לקדם שיח אזרחי הומני ואכפתי, שאינו מוכתב ומוסלל על ידי מי שמשסים את חלקי החברה הישראלית זה בזה?

ד"ר נדב ש. ברמן הוא חוקר מחשבת ישראל, בין השאר בזיקה לפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי, הכותב מעת לעת גם על ענייני השעה.

בימים הקרובים, תצטרך התאחדות הכדורגל האירופית (UEFA) לטפל בפרשה המכילה שאלה עקרונית, מהי "גזענות". הפרשה שהעלתה את נושא הגזענות בספורט לראש החדשות, מקורה במשחק ליגת האלופות, פריז סן ז'רמן-איסטנבול בשקשהיר, ב-8 בדצמבר 2020.

כרבע שעה לאחר פתיחת המשחק, ובעקבות התנהגות מילולית פרועה של אנשי הספסל של הקבוצה הטורקית, החליט השופט הרביעי, סבסטיאו קולצסקו לקרוא לשופט המשחק, אובידיו האצגן, כשהוא מצביע על עוזר המאמן, הקמרוני פייר ובו, ואמר:

"השחור הזה, לך תברר מה שמו. השחור הזה, אי-אפשר להתנהג כך".

בדיעבד הסתבר שגם חבר אחר בצוות השופטים הרומני, אדריאן סוברה, השתמש במילים "השחור הזה", בסייעו לחברו בזיהוי העבריין. "השחור הזה", פייר ובו, הורחק מיידית, כנראה משום שכינה את אחד השופטים "צועני".

בעקבות התפרעות מילולית על ספסל הקבוצה הטורקית, החליט השופט ה-4 לקרוא לשופט המשחק, בהצביעו על עוזר המאמן, הקמרוני פייר ובו, ואמר: "השחור הזה, לך תברר מה שמו. השחור הזה, אי-אפשר להתנהג כך"

המאמן המורחק והשחקן הוותיק דמבה בה (סנגלי יליד צרפת), התלהמו בתגובה ל"NEGRU" – "שחור" ברומנית תקנית. הם דרשו להרחיק את השופט הרביעי ה"גזען", וסירבו לחדש את המשחק כל עוד אין הוא מוענש. שחקני פס"ז', ובראשם קיליאן אמבאפה, הצטרפו לדרישת הטורקים. השחקנים סירבו להאזין להסברי השופטים (כדורגלני פס"ז' גם לא נענו למאמנם דאז, תומאס טוכל, שניסה להניאם מצעד זה), ירדו לחדרי ההלבשה, ושבו לאחר מכן למגרש, מניפים שלט "הקץ לגזענות" כביטוי של אחווה ביניהם.

ה"פיצוץ", ובמיוחד השימוש ב"גזענות" כמניע ל"אחוות השחקנים" ולהחלטתם לנטוש את המגרש כאיש אחד, הביאו לתגובות אוהדות מצד פוליטיקאים במדינות שקבוצותיהן היו מעורבות במשחק. היו שמועות שנשיא טורקיה, רג'פ טאייפ ארדואן, נתן את הוראת הנטישה לקבוצת טיפוחיו, שרבים בטורקיה מכנים "מ"כ [מועדון כדורגל] ארדואן". גם אם לא היה מעורב בהחלטה לנטוש, ארדואן לא אכזב את "שחקניו", כשזמן-מה לאחר מכן הביע תמיכתו בצעדם וצייץ בחשבונו:

"אנו מתנגדים, ללא כל התניה, לגזענות ולאפליה בספורט ובכל תחומי החיים".

הדברים לא היו נשמעים כה חלולים אלמלא הגיעו מנשיא טורקיה.

שרת הספורט הצרפתייה, רוקסאנה מאראשינאנו, ילידת רומניה ושחיינית עבר מצטיינת, ראתה בצעדם של השחקנים "החלטה היסטורית", וציינה כי:

"איני יכולה אלא להצדיע לעוצמה הסמלית של המחווה וגילוי האחווה שלהם" לנוכח ביטוי של גזענות פשוטה".

גם הממסד הרומני החליט בתחילה להתאים עצמו לרוח התקופה, תוך הפקרתם של שופטי המשחק. שר הספורט הרומני הגדיל לעשות כשהכריז:

"אני מתנצל בשם הספורט הרומני על הארוע המצער הזה […] כולנו מוקיעים תקרית מסוג זה".

והביע תקווה שהארוע:

"לא יוליך לשערורייה דיפלומטית".

תגובתה המיידית של התאחדות הכדורגל האירופית (UEFA) כללה גושפנקה לצעדי המחאה של השחקנים. היא פסקה על חידוש המשחק ביום המחרת, בניהולו של צוות שופטים לא-רומני, והודיעה כי תפתח בחקירת הארועים תוך רמיזה על אשמתו של קולצסקו בהשתלשלותם. בלהט הרגע, אופ"א שגתה בדרך. היה נכון להעניש את הקבוצות בתוצאת 0:0 ללא נקודות, או אף בהפחתת נקודות (בעידן של תקינות אמיתית, הקבוצות היו משלימות את המשחק, ולאחר מכן, לכל היותר היו שולחות מכתב לאופ"א, ובו תלונה על צוות השופטים), ולהטיל עונשים אישיים על מחוללי המהומה.

ה"פיצוץ", ובמיוחד השימוש ב"גזענות" כמניע ל"אחוות השחקנים" ולהחלטתם לנטוש את המגרש כאיש אחד, הביאו לתגובות אוהדות מצד פוליטיקאים במדינותיהם. היו שמועות שנשיא טורקיה ארדואן נתן את הוראת הנטישה לקבוצת טיפוחיו

התאחדות הכדורגל הרומנית לא ערערה על הודעת אופ"א ולא יצאה להגנת השופטים. היא הסתפקה בהודעה, כי תמתין לתוצאות החקירה שאופ"א תבצע. אולם לשופטים קמו מליצי יושר מבית ומעבר לגבול. ב"האומה ההונגרית", אחד משופריו של ויקטור אורבן, הופיע מאמר הגנה עליהם. לא במקרה, כותרתו אמרה בצרפתית, "אני רומני" ולימדה לאן ההנהגה ההונגרית חותרת. זאת, משום שנוסח זה מבטא התרסה נגד הטרור האסלאמיסטי, בהידמותו לסיסמת ההזדהות "אני שרלי", שנטבעה לאחר הפיגוע הרצחני במשרדיו של שבועון זה.

להגנה על שופטי המשחק, הצטרף במהרה ג'ורג' סימיון, מייסדה של מפלגה לאומנית שנכנסה לראשונה לפרלמנט הרומני. הוא הביע הזדהות עם קולצסקו,

"קורבנו של מסע הכפשות אלים ברמה הלאומית והבינלאומית",

הצביע על מקורה של המתקפה ב:

"אי-הסובלנות שהתקינות הפוליטית חוללה",

והזהיר את בני עמו:

"היום זה קולצסקו, מחר זה עלול להיות כל אחד מאתנו".

למרבה הגיחוך, לבעלי דעות אלה אין קושי להוקיע אי-סובלנות ואפליה כל עוד הן מיוחסות לאחרים, אלא שבמקרה זה אנשי הימין ההונגרי-רומני צדקו בדברי הביקורת שהשמיעו. יש להצטער, שלעמדתם היו שותפים בודדים בלבד בחוגים אחרים.

אולם לשופטים קמו מליצי יושר מבית ומעבר לגבול. ב"האומה ההונגרית", אחד משופריו של ויקטור אורבן, הופיע מאמר הגנה עליהם. לא במקרה, כותרתו אמרה בצרפתית, "אני רומני" ולימדה לאן ההנהגה ההונגרית חותרת

בקרב אנשי הכדורגל נמצאו רק מאמן גרמני לבן (תומאס טוכל) ושני שחקני עבר אנגלים שחורים (מיקה ריצ'רדס וג'והן בארנס), שניסו להעניק לארוע ממד ממתן. רבים אחרים, ובראשם ההתאחדות האירופית, נטו לצד השחקנים.

פוליטיקאים אירופיים במרכז ובשמאל נהגו כאנשי אופ"א והעדיפו להיתלות באיזשהו דגם ערטילאי של "תקינות פוליטית", ולרצות זרים ומיעוטים בסיסמה "הקץ לגזענות". הם לא השכילו להבין ששימוש מופרז בסיסמה זו מדלל את מהות המאבק, ומפחית בערכם של אלה המסכנים חייהם בלחימה בגזענות ממשית.

אולם בימים הבאים חל מפנה מסוים. ברומניה התעצמו הקולות שקבלו על העוול שנעשה לשופטים. המוחים נעזרו בשתי ראיות. האחת מארה"ב: ב-8 וב-9 בדצמבר הופיעה בכל אתרי החדשות בארה"ב ההודעה על מינויו של הגנרל לויד אוסטין כמועמד לתפקיד מזכיר ההגנה בממשל ביידן. ברובם הודגשה עובדת היותו "השחור" הראשון הממונה לתפקיד זה. גם פרסומים בלשון הצרפתית – צרפתיים כקנדיים – ציינו את צבע עורו בכותרותיהם.

הראיה האחרת נחשפה בהקלטות מן הארועים בקרבת הספסל הטורקי בזמן המשחק. לא זאת בלבד שנשמעו דברי נאצה כלפי השופטים, אלא שאחד הטורקים נשמע אומר:

"בארץ שלי קוראים לרומנים 'צוענים' […]".

בינתיים גם גברה המעורבות של לא-רומנים למען השופט הרומני. שחקן עבר סנגלי תיווך בין קולצסקו לבין דמבה בה, שהתלהמותו חוללה את תגובת השרשרת במגרש ובעולם, וקוימה שיחת טלפון בין השניים. לדברי המתווך הסנגלי, דמבה בה הסכים שקולצסקו אינו גזען, אך "סבר שלא צריך להשתמש במלה 'שחור' באצטדיון". גם עו"ד ספרדי יצא להגנת השופט הרומני, והודיע כי בכוונתו לייצג את קולצסקו בפני מוסדות אופ"א.

לנוכח תוכנה של קלטת הווידאו מן המגרש, התעשתה ההתאחדות הרומנית ופנתה לאופ"א בדרישה:

"לחקור האשמות גזעניות כלפי השופטים הרומנים, שקדמו לחילופי הדברים בין סוברה, קולצסקו וובו".

אכן נראה, שבמשפט:

"בארץ שלי קוראים לרומנים 'צוענים' […]",

גלומה גזענות כפולה, הן כלפי רומנים, הן כלפי בני רומה ("צוענים").

ברוב אתרי החדשות בארה"ב, בהודעה על מינוי הגנרל לויד אוסטין למזכיר ההגנה בממשל ביידן, הודגשה עובדת היותו "השחור" הראשון הממונה לתפקיד. גם פרסומים צרפתיים וקנדיים – ציינו את צבע עורו בכותרותיהם

המהלך הרומני האחרון הניח מוקש לפתחה של אופ"א, כי בחקירה יידרשו לענות לא רק על מהי "גזענות", אלא על שאלות נוספות, כגון:

• מתי "גזענות" באה לביטוי, וכלפי מי?
• את מי יש להעניש, ומתי?
• מהו עונש הולם?
• האם באירופה, התבטאות נחשבת "גזענית" רק אם לבן (אולי אף נוצרי) מביע דברים כלפי לא-לבן ו/או לא-נוצרי?
• האם הכללים האלה תקפים גם ליבשות אחרות, לריכוזי אוכלוסייה אחרים, להרכבים אתניים במינון שונה, ובענייני כדורגל – לגיוון האתני-דתי שיימצא במגרש ברגע נתון?

ובהיבט אחר שאינו מנותק מקודמו, שני הארועים ב-8 בדצמבר 2020 – "פיצוץ" המשחק בפריז ומינויו של מזכיר ההגנה בארה"ב – כותבים פרק נוסף בשגיונותיה החמקמקים של "תקינות פוליטית" מבית-המדרש האמריקני. בארה"ב, המושג "שחור" (עתה באות גדולה – Black) חזר להיות "תקין"; לעומת זאת, האירופים, שניסו לצעוד על-פי כללי ה"תקינות" הישנים, תומרנו אל פי התהום, שבתחתיתה כתוב "שחור, לא!", או בתורכית, "siyah yok".

בהווה - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים

ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי השיק על דעת עצמו אוהל חיסונים לטובת עובדי ההוראה בעירו, ונכנס לעימות חזיתי מול משרד הבריאות. בהמשך הודיע ראש העיריה (וראש מפלגת "הישראלים") כי יפתח את מוסדות התרבות בעיר בפני מתחסנים ועורר סערה גדולה.

מה שחולדאי יודע לעשות, ראשי רשויות נוספים צריכים ללמוד. נקודת הזמן הנוכחית בהתמודדות עם משבר הקורונה, קצת אחרי הארכתו של הסגר המלא בעשרה ימים נוספים (עד ה- 31 לחודש הנוכחי), יכולה להיות שעתם הזוהרת ביותר של ראשי הערים והרשויות המוניציפליות.

מה שחולדאי יודע לעשות, ראשי רשויות נוספים צריכים ללמוד. נקודת הזמן הנוכחית בהתמודדות עם משבר הקורונה, קצת אחרי הארכתו הסגר המלא ב-10 ימים, יכולה להיות שעתם הזוהרת ביותר של ראשי הערים

תכנית "הרמזור" נולדה מתוך הבנה שניהול משבר הקורונה צריך להתבצע באופן דיפרנציאלי. התכנית גובשה ע"י משרד הבריאות, יחד עם המל"ל, פיקוד העורף והרשויות המקומיות, ועיקרה קביעת דרגים שונים של ערים על פי מצב התחלואה והגדרת הפעילות בהן בהתאם.

מתחילת משבר הקורונה הרשויות המקומיות מגלות רפיסות וחוסר עצמאות בתהליכי קבלת החלטות. הן כמעט ואינן ממשות את האוטונומיה והאחריות השלטונית שקיבלו מציבור בוחריהן.

בכל בוקר אני יוצא לסיבוב הליכה בשכונה. אני פוגש את אותם אנשים היוצאים לחלץ עצמות ולשאוף אוויר בוקר. אני נתקל בשכנים שלי מתקהלים למפגשי תפילה באוויר הפתוח, תחת מערכות הצללה, עם כיסאות ושולחנות שהועמדו לרשותם ע"י המועצה המקומית.

בחסות המועצה המקומית, 3 פעמים ביום מתכנסים עשרה גברים (ויותר), גם בימי הסגר, לממש את חירותם לקיום פולחן דתי. בעיני, הזכות להתפלל במניין (כידוע – ניתן להתפלל גם תפילת יחיד) אינה עולה על זכותם של הילדות והילדים שלנו לחינוך. האופן בו אנו מגיבים לחיים לצד הקורונה משפיע על תפקודם של הילדים שלנו ועל המשקעים הרגשיים שהמשבר הנוכחי יותיר בהם בעתיד.

מחקרים שפורסמו לאחרונה, ובהם מחקר עומק שפורסם בכתב העת הבריטי לרפואה British Medical Journal, טוען שהסיכון של ילדים לחלות בקורונה בצורה קשה מזערי. חלפה כמעט שנה מאז פרוץ המשבר ובקרב ילדים ובני נוער מתוארת עלייה חדה ומתמדת בתחושות המצוקה, החרדה, הדיכאון וגילויים האובדנות.

מתחילת משבר הקורונה מגלות הרשויות המקומיות רפיסות וחוסר עצמאות בתהליכי קבלת החלטות, וכמעט אינן ממשות את האוטונומיה והאחריות השלטונית שקיבלו מציבור בוחריהן

חינוך במהותו מבוסס על הדגמה, על שיח, על קרבה ובעיקר על מפגש פנים אל פנים המעודד קשר וקירבה. מניעת או הגבלת קשר לאורך זמן פוצעת את הנפש. ילדים צריכים לתקשר עם החברים והמורים שלהם. אנו חיים במציאות בה ילדים, בני ובנות נוער "מתקשרים" ימים שלמים עם העולם רק דרך פלטפורמות מקוונות. הם הופכים את הלילה ליום, ממעטים לצאת מהבית, כמעט לא נפגשים עם בני אדם, וממלאים את החסך בקשר בתקשורת וירטואלית "חלופית". המציאות הזו לא טובה לילדים שלנו.

בשנה האחרונה דובר רבות על הצורך של הרשויות המקומיות לקחת אחריות על חלקן בטיפול במשבר הקורונה. במציאת מענים יעילים וזמינים במקומות בהם השלטון המרכזי קצר מלהושיע. אני גר ביישוב קטן בו חיים פחות מ-15,000 תושבים. רמת התחלואה הנוכחית נמוכה מאוד. למרות היקף התחלואה הנמוך, מערכת החינוך כולה בסגר מוחלט (למעט חנ"מ). תלמידי שכבות ה'-י' (גילאי 10-14) פגשו פיזית את חבריהם לספסל הלימודים ואת המורים שלהם פחות מ-20 ימים במהלך שנת הלימודים הנוכחית. בט"ו בשבט הם עתידים לקבל תעודות מחצית – זו מציאות הזויה שאינה מתקבלת על הדעת.

כשם שהרשויות המקומיות יודעות לספק מענים מותאמים לטובת קיום תפילה במניין באוויר הפתוח לרווחת התושבים, הגיע הזמן שעפ"י אותה התפיסה של מפגשים עד 10 משתתפים באוויר הפתוח, ידאגו ראשי הרשויות במשותף עם מחלקות החינוך (ברשויות הירוקות/צהובות) להוציא לפועל מפגשים של תלמידים  עם החברים והמחנכים שלהם  – עפ"י מתכונת מניני התפילה באוויר הפתוח.

זה כל כך קל ופשוט, מערכת החינוך שלנו מבוססת על חלוקה אזורית, והרשויות המקומיות יכולות להשתמש בשטחים הירוקים, בגנים הציבוריים, כמו גם בבתי הכנסת הזמניים (הפרוסים בכל קרן רחוב) זאת על מנת לשפר ולשמור על רווחתם הנפשית ועל התפתחותם התקינה של תלמידי הישובים.

למרות היקף התחלואה הנמוך ביישוב מגוריי, מערכת החינוך בסגר מוחלט. תלמידי שכבות ה'-י' פגשו פיזית את חבריהם לספסל הלימודים ואת מוריהם פחות מ-20 ימים במהלך שנת הלימודים הנוכחית

בתי הספר מנרמלים עבור הילדים שלנו את המציאות. מחנכים הופכים עבור קהילותיהם החינוכיות את הכאוס לקוסמוס. נבחרתם להנהיג במטרה לספק לתושבי הרשויות שתחת הנהגתכם את המענים הנדרשים. דווקא עכשיו, בשעת משבר בהיקף שכזה, זו יכולה להיות שעתכם היפה ביותר – קחו אחריות, הפעילו שיקול דעת ושכל ישר והשיבו לציבור את האמון ביכולתכם כמנהיגים להתעלות לגודל השעה ולספק לתושבים מענים מותאמים במציאות הסבוכה בה כולנו נתונים.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי.