מדינת ישראל ניצבת כעת בפני אחד המשברים האזרחיים החמורים שידעה. רבים טוענים כי הטיפול המגומגם במשבר הקורונה קשור בדרכים כלשהן למשפטו של רה"מ נתניהו. בשבועות האחרונים, ובצל העובדה שכבר כשנתיים אין מפכ"ל למשטרה, ניצבים אזרחי ישראל בפני אלימות משטרתית חריפה: תמונות של שוטרים מכים אזרחים נהיו לחזון נפרץ. תמונות וסרטונים מזעזעים של שוטרים העוצרים מפגינות באופן פוגעני (במגזר החילוני) ודוחפים ילדים בברוטליות (במגזר החרדי), מתפרסמים חדשות לבקרים.

כיצד הגענו למצב הזה? האם מדובר בהנחיות לא כתובות של השר לבטחון פנים (שר המשטרה), עו"ד אמיר אוחנה? איך הדרדרנו למצב שבו המשטרה נוהגת כך באזרחי מדינת ישראל, המביעים מחאה לגיטימית ולא אלימה כלפי שחיתות שלטונית וכלפי מחדל הטיפול במשבר הקורונה, כשל מנהיגותי ומשילותי שיש הסכמה רחבה לגבי קיומו?

אפשר לבחון את ה'כאוס המנוהל' שבו אנו נמצאים בכמה רמות של מיקוד. למשל, 'מצב החירום' השורר בישראל מאז הקמתה, שכפי שטענתי במקום אחר מהווה ביטוי תיאולוגי עמוק להיעדר חוק וסדר, ומקשה על השגתם. בכדי להבין מצב שבו שוטרינו הצעירים נתונים לכאורה להנחיות שניחוח בלתי קביל נודף מהן, אפשר גם להביט לשלהי מרץ 2018, ניסן תשע"ח: הירי שביצעו צלפי צה"ל על פלסטינים לא חמושים שהתגודדו באזור שליד גדר רצועת עזה.

אפשר לבחון את ה'כאוס המנוהל' שבו אנו נמצאים בכמה רמות מיקוד. למשל, 'מצב החירום' השורר בישראל מאז הקמתה, מהווה ביטוי תיאולוגי עמוק להיעדר חוק וסדר

על ההכרח המוסרי להפעיל שיקול דעת עצמאי

מה שאירע באותה תקרית בגבול הרצועה, בקצרה, הוא שנורתה אש חיה בידי צלפים למרכז המסה של מפגינים לא חמושים. לצד המפגינים, נורו גם חובשים ועיתונאים, שחטאם, ככל שניתן להבין, היה 'השתייכות לחמאס'.

מבחינת הקוד האתי של צה"ל, אין בכל אלו בכדי להתיר ירי של אש חיה לעבר בני אדם לא חמושים, מה גם שחלקם נורו כשהיו במרחק של מאות מטרים מהגדר. לא בכדי טען הפצ"ר לשעבר, תא"ל במיל' אמנון סטרשנוב, כי על ממשלת ישראל וצה"ל לשתף פעולה עם ועדת החקירה שרצה להקים האו"ם בנושא. על האירוע הזה כתבתי בשעתו:

"לאחר השתקה כוחנית של הקול היהודי-המוסרי שהשמיע קובי מידן בנושא, הורה הרמטכ"ל איזנקוט על הקמת ועדת חקירה, והציבור מצפה לפרסום מסקנותיה ולהפקת לקחים. אם אכן יתברר שניתנו פקודות קטלניות במקום להסתפק באמצעים לפיזור הפגנות […] מדוע הן לא נעצרו כבלתי-חוקיות בעליל בשום שלב בשרשרת הפיקוד, בדרך אל הצלפים בשטח (שחלקם אף ראו בחיסולים ה'מאתגרים' הללו מאורע מבדר)".

מי שנושא באחריות להוראות ההן הוא הרמטכ"ל דאז, רא"ל (בינתיים במיל') גדי איזנקוט, אך גם שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, ובסופו של דבר ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. הם השיתו על החיילים בשטח פקודה שלא היתה אמורה להנתן, אולי כדי להפוך את אירוע פתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים לכזה ש'נצרב בתודעה הציבורית' כהישג שעורר התנגדות.

נורתה אש חיה בידי צלפים למרכז המסה של מפגינים לא חמושים. לצדם נורו גם חובשים ועיתונאים, שחטאם היה 'השתייכות לחמאס'. מבחינת הקוד האתי של צה"ל, אין בכך כדי להתיר ירי אש חיה לעבר לא חמושים

דבר נוסף שהפך את האירועים בגבול רצועת עזה לחורגים מערכי צה"ל, הגם שמכיוון אחר, הוא ההוראה המקוממת שניתנה בראשית ההפגנות ההן שלא לפגוע במפריחים הפלסטינים של עפיפוני האש והנפץ (אדגיש, אני מדבר על התקופה הראשונה של ההפגנות דלעיל, לא על הכאוס שהתחולל בעקבותיהן). כמו שאין לפגוע במי שאין הצדקה לפגוע בו, אסור לצה"ל לאפשר פעילות חבלנית כנגד תושבי חבל אשכול אם אפשר למנוע אותה.

כעת אנו כבר יודעים שהחיילים ששירתו בגבול הרצועה כצלפים, שהשתחררו בינתיים, נותרו עם צלקות נפשיות קשות. אדם שפוי המקבל ומבצע פקודה לירות באנשים ונשים לא חמושים שאינם מסכנים את חייו של איש, לא יכול שלא לחוש אשמה; החיים זה לא משחק מחשב.

למיטב ידיעתי, עד לרגע זה אף אחד משלושת בעלי התפקידים דלעיל לא הביע חרטה כלשהי על שאירע. החרטה שהביע נתניהו לפני זמן קצר לגבי העוול שנגרם ליעקוב אבו אל-קיעאן ז"ל במהלך פינוי אום אל-חיראן בינואר 2017, היא מודל שראוי ששלושת בעלי התפקידים דלעיל (ובכללם נתניהו) יאמצו גם לגבי ההוראות שניתנו בתקריות דלעיל בגבול עזה.

באותו אביב של שנת תשע"ח, במרחק של כמאה קילומטר מזרחה, קיבלה קבוצת בחורות ובחורים, בערך באותו הגיל, הנחיה מהאחראים עליהם במכינה להכנס לנחל צר, תחת שמים קודרים, ובידיעה שגשם מתחיל לרדת באיזור ושישנה התראת שטפונות חמורה. אמנם לא היה מדובר בפקודה צבאית, אך כן מדובר במסגרת האמורה להכין את הנערים והנערות לשירות צבאי.

אני מניח שרובם ככולם פקפקו בהגיון העומד בבסיס ההנחיה שקבלו; חלקם היו מודאגים מספיק בכדי לסמס למשפחתם שמשהו לא נראה סביר בטיול שאליו הם עומדים להכנס. אולם אף אחד מהם, למיטב הבנתי, לא העז לעמוד בפני המדריך במפורש ולומר שהכניסה לנקיק של נחל צפית במצב ההוא היא בגדר טירוף. אדגיש כי האחריות לאסון ההוא רובצת כמובן על מנהל המכינה והמדריך ולא על החניכים.

כעת יודעים שהחיילים שהשתחררו משירות בגבול הרצועה כצלפים, נותרו עם צלקות נפשיות קשות. אדם שפוי המקבל ומבצע פקודה לירות באנשים ונשים לא חמושים, שלא סיכנו חיים, לא יכול שלא לחוש אשמה

האם אנו כחברה נותנים לצעירינו לגיטימציה להביע את הערכתם הביקורתית האתית על המתרחש? למרבה הצער, דומה שבתקריות דלעיל בגבול עזה ובאסון בנחל צפית, התשובה היא שנכשלנו בכך. כחברה, מתברר שאיננו מעודדים מספיק את ילדינו לחשוב האם הם ניצבים בפני פקודה בלתי חוקית בעליל המסכנת חפים מפשע – בין אם מדובר באחרים או בהם עצמם.

יותר מדי הם חשים שהוראות מפי דמויות סמכותיות לא אמורות לעמוד למבחן השכל הישר (וזאת בניגוד לדרך המלך של האתיקה היהודית ההלכתית, המעלה על נס את שאילת השאלות). אביגדור ליברמן, שבתוקף סמכותו כשר ביטחון תבע בהחלטיות לסגור את המכינות הקד"צ הדתיות בגלל אמירות בעייתיות של רבנים לגבי הומוסקסואליות, משום מה מילא פיו מים לאחר אסון נחל צפית; את האחריות למה שהתרחש שם יש לתלות במידה מסוימת גם בפקודות הבלתי חוקיות שניתנו תחת שרביטו ואשר יושמו בגבול הרצועה במרץ 2018, ובאוירה הציבורית של ההשתקה שהתלוותה להן.

מאביב תשע"ח לסתיו תשפ"א: כמה שאלות קשות

עקב כמה סיבות, קהה מאוד בשנים האחרונות הרעיון בדבר ההכרח המוסרי להפעיל שיקול דעת. האם השוטרים המקבלים הנחיה מרומזת (ונקוה שלא מפורשת) לנהוג באלימות כלפי אזרחים, מודעים לכך שרובצת עליהם אחריות מוסרית למעשים כאלו? האם השוטרים בשטח, שללא ספק נושאים בתפקיד קשה ומתיש, מבינים עד תום כי לא רק על השר אוחנה ועל מ"מ המפכ"ל מוטי כהן רובצת (בהתאמה) אחריות מיניסטריאלית ופיקודית, אלא גם עליהם, וכי יש סייגים להפעלת כח, בייחוד לגבי ילדים ונשים?

"לא יודע למה אנחנו לא אוסרים את הדבר הזה?" – בלעדי: כך נשמעה השיחה בין השר לביטחון הפנים אוחנה למפקד מחוז ירושלים, שבה לחץ אוחנה לצמצם את ההפגנות מול מעון רה"מ. מפקד המחוז: אנו מחלקים יותר דוחות על אי עטיית מסכות בהפגנה מאשר במחאות אחרות. הכתבה המלאה של @shemeshmicha ב-#חדשותהערב pic.twitter.com/Umsu9WhjvS

— כאן חדשות (@kann_news) July 26, 2020

את האלימות המשטרתית החמורה בעת הזו יש לבחון לאור ההדרדרות של היכולת לקיים דיון ישראלי חוצה-פלגים לגבי חוש הצדק האנושי ולגבי שיקולי הדעת המוסריים הבסיסיים ביותר. האם נשכיל לקדם שיח אזרחי הומני ואכפתי, שאינו מוכתב ומוסלל על ידי מי שמשסים את חלקי החברה הישראלית זה בזה?

ד"ר נדב ש. ברמן הוא חוקר מחשבת ישראל, בין השאר בזיקה לפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי, הכותב מעת לעת גם על ענייני השעה.

49 גברים, נשים, ילדים ועובר ברחם אמו נרצחו, כשפשעם היחיד הוא שחזרו מעבודתם וממסיק הזיתים לכפר שלהם, בשעה שמשמר הגבול הישראלי הטיל עוצר על הכפר, מבלי שהם ידעו על כך.

49 גברים, נשים, ילדים ועובר ברחם אמו נרצחו, כשפשעם היחיד הוא שחזרו מעבודתם וממסיק הזיתים לכפר שלהם, בשעה שמשמר הגבול הישראלי הטיל עוצר על הכפר, מבלי שהם ידעו על כך

זו הייתה שנת 1956, וביום האפל, ה-29 לאוקטובר, התרחש הטבח בכפר הקטן, כפר קאסם, שהתגוררו בו אז פחות מ-2000 תושבים, שרובם עבדו בחקלאות למחייתם.

לאחר שנפלה ההחלטה על עוצר על הכפרים הערביים באותו יום, עוצר אשר יתחיל בשעה חמש בערב, המפקד הצבאי הודיע על כך למוכתר של הכפר. והמוכתר דיווח למפקד הצבאי כי ישנם אנשים שנמצאים מחוץ לכפר אשר אין ביכולתו להודיע להם כי לא יספיק להגיע אליהם בזמן, אך המפקד הבטיח לו שיטפלו בהם.

כמובן שזה היה שקר וכזב. כשהחל העוצר ואנשים התחילו לחזור מעבודתם, רצחו אותם בקבוצות, ביצעו בהם וידוא הריגה, ולאחר מכן הסתירו את הגופות.

שמועות החלו להתפשט וחברי כנסת החלו לחקור. הניסיון למחוק עקבות נכשל. הביאו אנשים מהכפר הסמוך ג׳לג׳וליה כדי לחפור קברים, ואנשים מהכפר הגיעו לשם זיהוי הגופות.

ביום הטבח עלי הקטן חיכה לאמו פאטמה שתביא לו מחברת ללימודים כשהיא חוזרת הביתה, אך פאטמה מעולם לא חזרה. ביום שאחרי הטבח שאל עמר בן השנתיים על אביו יוסף, איתו היה רגיל לשבת בבוקר לפני שיוסף היה יוצא לעבודתו, אך עמר לא זכה לזה שוב.

עצב רב, שנמשך שנים ארוכות לאחר מכן ועדיין ממשיך, אפף את אנשי כפר קאסם, והעוול נחרט בתודעה של תושבי הכפר ולא נמחק. במשך שנים לא התקיימו בכפר חתונות ולא שמחות, ואנשים חיו באבל על האובדן הקשה.

״הטבח השני״ לתחושתם של תושבי הכפר, היה במשפט הנבזי ובפסקי הדין המופחתים של בית המשפט (אף אחד משלושת בעלי הדרגות הבכירות לא ריצה את מלוא תקופת מאסרו, אחרי שעונשם הומתק. שניים מהם זכו להמתקה כפולה בעונש), שנראו כזילזול עמוק בתוצאות הרצח הנוראי, ובכאבם וסבלם של משפחות הקורבנות.

ביום הטבח עלי הקטן חיכה לאמו פאטמה שתביא מחברת לימודים כשתחזור הביתה. פאטמה מעולם לא חזרה. למחרת שאל עמר בן השנתיים על אביו יוסף, שנהג לשבת איתו לפני צאתו לעבודה. עמר לא זכה לזה שוב

שנה אחרי הטבח הגיע ״הטבח השלישי״. כך מוגדרת ״הסולחה״ על ידי משפחותיהם של הנרצחים. "סולחה" שפירושה מפגש פיוס כפוי, שהתקיים בכוח ותחת איומים של המשטר הצבאי על האנשים בכפר, בנוכחות אורחים מחוץ לכפר ונציגים של הממשלה.

ביום זה קיבלה כפר קאסם את הכינוי ״בלד אלשוהאדא״, שפירושו ״ישוב החללים״. מאז כולם נאמנים לזכרם של הנרצחים החפים מפשע, ומציינים בכל שנה את התאריך הזה כיום הזיכרון לטבח כפר קאסם, ובו יוצאים מבוגרים וילדים לצעדה המונית למקום שמסמל את אזור הטבח, ובו האנדרטה עם שמותיהם של הנרצחים.

לאחר מכן, כולם מגיעים לבית הקברות, ובני המשפחות נפגשים סביב קברי הנרצחים ממשפחתם וחולקים סיפורים.

באותו יום המשפחות בכל כפר קאסם נפגשות סביב ארוחת ״מסאח׳אן״, מאכל פלסטיני שמכינים בתקופת מסיק הזיתים, ומשתמשים בהרבה שמן זית טרי בהכנתו. הארוחה הזאת הפכה למנהג בכל יום זיכרון, אשר מחבר את הכפר לשורשים ולנרטיב הפלסטיני שלו.

במהלך טקס הזיכרון נתקלו מארגניו לא פעם בהתנגדות מצד ממשלות ישראל בעבר, ובוצעו מעצרים על מנת למנוע אותו, אך אנשי הכפר לא ויתרו. אותם אנשים נלחמו גם על הקמת האנדרטה, אל מול הנסיונות למנוע את הקמתה.

64 שנים עברו מאז, ובהן הרבה כתבות, שירים ונאומים צונזרו. זה היה זלזול בכאבו של האחר, וחוסר הכרה בנרטיב השונה. ועדיין ממשלות ישראל מנסות להסתיר את הפשע.

שנה אחרי הטבח הגיע ״הטבח השלישי״. כך מוגדרת ״הסולחה״ ע"י משפחות הנרצחים: מפגש פיוס כפוי, שהתקיים בכוח ותחת איומי המשטר הצבאי על אנשי הכפר, בנוכחות אורחים מחוץ לכפר ונציגי הממשלה

לכן, אין זה מפתיע שחברי הכנסת מצביעים נגד הנצחת הקורבנות, בצל מדיניות העליונות הציונית, האפליה והגזענות הממושכת.

ובצל כל זה, ממשיכים ערבים, יהודים, פלסטינים וישראלים רבים, לציין ביחד את הזיכרון של טבח כפר קאסם בכל שנה, וגם השנה במסגרת מגבלות הקורונה.

רק שיקום מישהו ויסביר לי למה יש 50 ח"כים יהודים שמצביעים נגד הנצחת זכרם של קורבנות #טבח_כפר_קאסם #مجزرة_كفر_قاسم.
מבקשים מכל העולם ואחותו להכיר בפשעים שבוצעו נגד יהודים בעבר אך מסרבים לקחת אחריות על פשעים שבוצעו נגד אזרחי מדינה ערבים. תת רמה של ח"כים, אתם פשוט #גועל_נפש אחד גדול. pic.twitter.com/XnVIpLLWrM

— Afif Abu Much عفيف أبومخ (@AfifAbuMuch) October 28, 2020

אמנה עיסא בת 34, אם לשלושה ילדים, פעילה חברתית ומרפאה בעיסוק. כאשה מוסלמית וערביה בוחרת בקדושת האדם כאמונה, ובצדק כדרך חיים.

ביום הראשון ליציאה מהסגר המתח ברחובות טיפס ועלה. עשרות אלפי אזרחים יצאו שבת קודם לכן למחאה הגואה כנגד נתניהו והמשך אחיזתו במוסרות השלטון, ומה שפגשו שם זה גל גואה מנגד של אלימות, אלימות של תומכי נתניהו הקנאים.

אוכלוסיית המוחים היא מגוונת. החל מסולדי השחיתות, דרך נפגעי כלכלת הקורונה, ועד, כן, שרידי אנשי השמאל ההיסטורי המתפורר. אבל בנושא אחד כולם מאוחדים – בהטלת האשמה והאחריות להשתלחות אלימה נגדם – על נתניהו.

וכולם טועים.

אוכלוסיית המוחים מגוונת. סולדי השחיתות, נפגעי כלכלת הקורונה ושרידי השמאל ההיסטורי המתפורר. אבל בנושא אחד כולם מאוחדים – האשמה והאחריות שיש לנתניהו בהשתלחות האלימה נגדם. וכולם טועים

אין מי שאשם במצב יותר מגנץ והתנהלותו חסרת האחריות. גם ביחס לרצון בוחריו, אך בוודאי ביחס לטובת המדינה וגיבוש חוסנה החברתי. אנו הולכים כיום למקום רע.

הנוסחה שמובילה אותנו לשם היא נוסחה רבת גורמים. נוסחה זו כוללת מצד אחד נתונים אליהם צריך להתייחס אבל אי אפשר לשנותם, ומצד שני משתנים – אותם גורמים שבידינו לשנותם כדי לכוון אותנו לעתיד טוב יותר. כדי לנהל את העתיד צריך להבין מה הם הנתונים ומה המשתנים באותה נוסחה חברתית שגוררת אותנו למקום הרע אליו אנחנו הולכים.

למפגינים נגד נתניהו נדמה כאילו נתניהו הוא משתנה בנוסחה. כאילו אם רק נראה לו עד כמה אנו רוצים שהוא ילך, הוא יבין זאת ואכן יתפנה. לחלק גדול מהצופים באלימות הגואה נדמה כי אותם קנאים הם המשתנה, ואם רק נפעל בתקיפות נגדם נוכל לשנות את הגל. אך מבט מעמיק יזהה שלא זה ולא זה הם משתנים, אלא ששני אלה הם דווקא נתונים לנו, והמשתנה נמצא במקום אחר לגמרי.

הן נתניהו והן עדת קנאיו הם תוצרים של מגמה גלובלית מתמשכת של עליית הלאומנות, הנובעת משני מקורות עמוקים שמגיעים כריאקציה להשלכות מלחמת העולם ה-2. האחד הוא האכזבה שהנחיל ההומניזם הליברלי בהבטחת ההכלה והחיבוק לנידחי העולם ומודריו. והשניה היא השכחה בה נתקף העולם לגבי המקום הרע אליו מביאה אותנו הכניעה ללאומנות, ושל הדינמיקה שגררה את העולם למלחמה הנוראה ההיא.

עליית הימין, או יותר נכון לאמץ את הביטוי האמריקני – עליית המשטרים הסמכותניים – היא נתון שנובע מהליכים של כניעה לפסיכולוגיה החברתית, המצופפת אותנו סביב תחושת הכוח הכוזבת של מנהיג סמכותני.

עליית הימין, או, יותר נכון לומר: עליית המשטרים הסמכותניים, היא נתון שנובע מהליכים של כניעה לפסיכולוגיה החברתית, המצופפת אותנו סביב תחושת הכוח הכוזבת של מנהיג סמכותני

הליכים אלו נידונים להוביל למשבר, משום שבפועל, בעולמנו הצפוף בו כולם תלויים בכולם, ההתעלמות מכל זאת, כמו גם בנייה וטיפוח העויינות לזר, הן  דרך בטוחה לגהינום. המשבר יגיע ויאלץ אותנו לפקוח עיניים לדרישת האיזון ביחסנו אל הזר. השאלה היא רק עד כמה נחריף את המשבר בהעמקת וביצור הסמכותניות המשטרית.

הגל הסמכותני הוא נתון, ונתניהו כגולש גלים מדהים – רק רוכב עליו. האמרה האומללה שלו באותו ריאיון שנתן בדבוס, על שאיפתו להיזכר כפרוטקטור של ישראל, ויותר מכך, היעדר ההתקוממות הציבורית לאמירה כל-כך אוטריטרית -מעידים היטב על הכיוון הזה עוד מ-2016. אך האם הגל הזה ישא אותו לדרגה ארדואנית, פוטינית, או אולי צ'אבסית בביצור הסמכותיות המשטרית? כאן נכנסת קבוצת המשתנים בנוסחת המשבר. מי ומה הם הכוחות העומדים מנגד וכיצד הם פועלים.

בעניין הכוחות – הרי הם שם. את זה שיקף התיקו הפוליטי של מערכות הבחירות האחרונות. אך בשאלת יכולת הפעולה, כאן העניין לא כל-כך פשוט. לערב הרב של החוששים מהעצמת הסמכותיות חסרה לכידות פעולה, ויותר מכך חסרה אלטרנטיבה אידאולוגית קוהרנטית שתבנה את אותה לכידות – החזון.

בגלל חוסר הגיבוש הזה יש ואקום ארגוני ואידאולוגי לקיבוץ האנטי סמכותניות, או כמו שהם מכונים קבוצת "רק לא ביבי", ולתוך הואקום הזה נשאבים גורמים כאלו ואחרים כדי לנסות ולייצר את האלטרנטיבה המיוחלת. כזה היה גם גנץ. תופעת גנץ היא תולדה של כוח מושך וכוח דוחף. הכוח המושך היה אותו גוש בוחרים גדול הכמה לנורמליות, והכוח הדוחף היה התדמית אותה הוא בנה. תדמית של ביצועיסט החלטי, לוחם לתיקון המדינה. גנץ נתפס כקדוש מושיע, אך מהר מאוד הוא הפך לחוטא.

הכלי הראשון והעיקרי נגד שלטון סמכותני הוא הגבלת משך הכהונה. הרציונל לזה הוא כפול – הן ראיית החזקת מוסרות השלטון כשליחות ולא כמקצוע, והן ההכרה כי החברה שלנו חזקה מספיק ומוסדות השלטון מבוססים מספיק, כדי לתפקד ולייצר יותר מאדם אחד המוכשר להוביל את המדינה.

הגל הסמכותני הוא נתון, ונתניהו כגולש רק רוכב עליו. אמירתו האומללה בראיון על שאיפתו להיזכר כפרוטקטור של ישראל, והיעדר ההתקוממות הציבורית לאמירה האוטריטרית – מעידים על הכיוון עוד מ-2016

במציאות הפוליטית שלנו דרישה זו תורגמה לדרישה להחלפת נתניהו, וזה היה הכרטיס עליו רץ גנץ. הבעיה הייתה לאחר הבחירות, לאחר שכחול-לבן קיבלה את הקולות, היכן שהוא נראה כי גנץ חש כאילו השכינה משחה אותו למלוכה ולא הציבור, ותחת השכינה הזו אין הוא נזקק עוד לקרדיט הציבורי שהעלה אותו. כאן הוא חטא בפעם הראשונה. זה היה בתרגיל שעשה, אשר בעיניו כנראה היה מבריק, של השלכת החוק לאיסור כהונה תחת כתבי אישום, יחד עם רצון בוחריו. חוק שהיה אמור לבלום את הגלישה של נתניהו והמדינה לסמכותניות.

סיפור הכיסוי היה משבר הקורונה, אבל המציאות הוכיחה כי ניהול ממשלה הדו-ראשית לא תרם במשהו לטיפול במשבר הקורונה. יותר מכך – אותה דרישה סחטנית לרוטציה כאתנן לבגידה בבוחרים היא לא רק מבט חודר למניעיו של גנץ, אלא גם לחטא השני בו חטא – חטא היוהרה. מדוע אדם שואף להנהיג מדינה כשאין לו שום תמיכה משמעותית מהאנשים עליהם הוא מבקש לשלוט?

הקו הסחטני של גנץ אינו חד פעמי אלא חוזר על עצמו גם בכתיבת שורות אלו, בשימוש בו הוא עושה בפרשת הצוללות כחרב דמוקלס מעל ראשו של נתניהו. קשה להבין את הרעיון שנבחר ציבור שוקל נושא לא בכפוף לאינטרס הציבורי אלא בכפוף לאינטרס הפרטי שלו, אבל את זה בדיוק עושה גנץ בפרשת הצוללות.

הברית של נתניהו עם החרדים מוקעת תדיר על ידי מתנגדי נתניהו כברית סחטנית, בה החרדים דורשים לקהילותיהם הטבות הגבוהות ממשקלם האלקטורלי, רק בזכות עמדת המיקוח שלהם. זאת בעוד שהאמת היא כי בתוך הקהילות יש לנתניהו תמיכה רחבה ואמיתית, שאפילו כופה עצמה על דעת מנהיגיה, ונתניהו מודע לה ומשתמש בה. אז מה אם נניח כי דרעי היה משתמש בכוחו זה ודורש גם הוא להיות ראש ממשלה ברוטציה? מה היה לגנץ לומר על הלגיטימיות בזה?

החטא השלישי של גנץ, והוא אולי החמור מכולם, הוא חטא המחשבה שהוא יצליח להעביר אליו את רשות הממשלה בזכות כוחו של הסכם חתום. הסכמים נחשבים כעניין דו צדדי, אך למעשה הם תמיד עניין לשלושה צדדים. שני הנושאים והנותנים ובנוסף קיים השותף השקט הזה – הגוף האוכף.

בפוליטיקה אין גוף אוכף ואסור שיהיה כזה. פוליטיקה היא ממלכת האינטרסים של הציבור. פוליטיקאים אמורים להיות רק צינור לציבור שלהם ולא אדונו, ולכן הם אינם יכולים למנף את המנדט שניתן להם נגד רצון בוחריהם, ואם האינטרס של ציבור בוחריהם קובע כי טובתו מונחת בהפרת ההסכם הרי שנציגיו מחויבים לעשות זאת. כך, הניסיון המכוער הזה של גנץ לייצר בטחונות להסכם פוליטי ולהפכו לאיזה סוג של הסכם מסחרי הוא עצמו מייצר רמפה רעה להעלות את המשטר הסמכותני ולהעבירו מעל לחומות הדמוקרטיה.

אם אלו שלושת חטאי גנץ, אז על מה הרביעי שעליו לא נשיבו? ובכן זה קוצר הראות והאיוולת שגורמת לו להתמיד ולהמשיך לדבוק בתקווה חסרת התוחלת שאיכשהו הוא יצליח לממש את תאוותו לראשות הממשלה על-ידי סיוע לנתניהו לשמור על כסאו.

אם אלו שלושת חטאי גנץ, מה הרביעי שעליו לא נשיבנו? זה קוצר הראות והאיוולת שגורמת לו לדבוק בתקווה חסרת התוחלת שאיכשהו יצליח לממש את תאוותו לראשות הממשלה תוך סיוע לנתניהו לשמור על כסאו

המדינה (כנראה כחלק ממגמה עולמית) הולכת למקום רע, מקום של קרע חברתי עמוק והתגבשות סביב אידאולוגיה של שנאה. קרע שנדון להוביל למשבר חברתי ושעלול להתדרדר לאלימות אזרחית. את התהליך הזה לא ניתן לעצור משום שאי אפשר לפקוח בכוח את עיניהם של אותם שטופי שנאה, אבל אפשר היה לרכך אותו על-ידי הזזתו של נתניהו. את זה היה גנץ לעשות, והמחדל הזה רשום על שמו.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.