כפי שנכתב כאן (אם כבר- צריך להיות POLIN Museum ובפולנית- (POLIN Muzeum אלא POLIN Muzeum Historii Żydów Polskich – פולין (בשמה העברי של המדינה) המוזיאון להיסטוריה של יהודי פולין. שם שנבחר בכוונה רבה ומלאה, בניגוד מודע למוזיאון היהודי של ברלין למשל ורבים אחרים, להצהיר על היותו של המוזיאון מוסד פולני שאיננו מתיימר להיות יהודי, אלא להציג את ההיסטוריה של יהודי פולין ולעסוק בה.
לפני שמדברים על בורות של אחרים, אולי כדאי לציין שאם רוצים לספר לאחרים מתי מוזיאון פולין הוקם, לא צריך "לחשוב" שהמוזיאון הוקם לפני עשרים שנה, אלא צריך לדעת, ואם לא יודעים, אז צריך לפתוח גוגל. ובכן, טקס הפתיחה של המוזיאון היה ב-2013, ותערוכת הקבע נפתחה באוקטובר 2014. כלומר, המוזיאון הוא בן עשור לערך, ולא בן עשרים שנה. ההצעה הראשונית להקים את המוזיאון אגב עלתה לפני כמעט 30 שנה, ב-1995. כלומר, ממש כמו אלו שכתבו את הפוסטים בפייסבוק של המוזיאון, יש לכותב חתיכת תעוזה לתווך לאחרים ידע שאין לו, ואולי בניגוד להם, ידע שהוא יכול לרכוש בקלות עצומה. למה אותם עובדים נמצאים שם מלכתחילה וכותבים את הפוסטים האלה- זו בהחלט שאלה שמצריכה תשובה ובירור, כמו רוב הסוגיות שאתה מעלה כאן-מדאיג במיוחד הסיפור על המוזיאון ב-בובובה. אבל את כל אלה כאמור צריך לבדוק לא כדי לבחון אם מוזיאון פולין ראוי לכותרת מוזיאון יהודי, מאחר שהוא מעולם לא התיימר להחזיק בה.
יחד עם זאת, חלק מההאשמות שמופיעות כאן אינן הוגנות כלל. הכותב מזכיר שהתחלפה ממשלה בפולין ומפציר במוזיאון להבין שרוחות חדשות מנשבות בפולין (המדינה). הוא אינו מזכיר את זה שבמהלך שנותיהן של ממשלות חוק וצדק, אלו שהוחלפו, מוזיאון פולין נחשב ואף הואשם בהיותו מוסד אופוזיציוני באופיו (אף שפעילותו השוטפת המשיכה להיות מתוקצבת גם על ידי המדינה), שדריוש סטולה שעמד בראשו נאלץ לעזוב כדי לאפשר את המשך קיומו, לאחר חודשים של סכסוך עם משרד התרבות הפולני. הסכסוך נסב על תערוכה זמנית שהוקדשה לקמפיין האנטישמי ה"אנטי-ציוני" שהתקיים בפולין ב- 1968, במלאות לו 50 שנה, והיה בו מוצג שהשווה את המצב בפולין של אז, 2018, בה התקבל חוק המכון לזיכרון לאומי ("חוק השואה") והמשבר ביחסים עם ישראל, ועליו יצאה קצפה של הממשלה. כך שמוזיאון פולין העז לא רק להגיד דברים שמעליבים פולנים, אלא אף דברים שמעליבים את ממשלת פולין. אם לדעתו של הכותב התחולל שינוי לרעה בכל הנוגע לדברים אלה מאז שסטולה הועזב ב-2019 או ממועד מאוחר יותר מוגדר (יש להזכיר את התערוכה הזמנית שאצרה ברברה אנגלקינג באביב 2023 שעסקה במרד גטו ורשה מנקודת מבט של יהודים שלא השתתפו בו כלוחמים, גם היא לא עשתה הנחות לעם הפולני), אזי ראוי להזכיר גם מה קדם לו. לגבי המסננת מגוויל ספר התורה- אכן ייתכן שנעשתה על ידי פולנים, אך מוזר שלא מועלה פה כלל האפשרות שנעשתה בידי גרמנים, בפרט אם אכן נמצאה בשטח הגטו (שאלה שנראה שהתשובה לה שנויה במחלוקת), שם היו גם שוטרים אוקראינים, לטבים וליטאים ויותר מכל אחת מהקבוצות האלה מאשר פולנים. הטענה על כך שתערוכת הקבע לא מזכירה "מספיק" את הנושא של הסגרת יהודים בידי פולנים מתמיהה- הוא בהחלט כן מוזכר, אף עם ציטוטים של יהודים שהיו קורבן לאיומים בהסגרה וסחטנות . יתרה מכך, מופיעים בתערוכת הקבע מקרי טבח של פולנים ביהודים, הטבח בידוובנה, הטבח בקיילצה עם תמונות מפורשות וציטוטים מזעזעים מהמשפט שנערך בעקבותיו, פוגרומים נוספים שהתרחשו באותה תקופה והקמפיין האנטישמי של 1968, שרבים מבאי המוזיאון, בפרט התיירים מחוץ לפולין, לא שמעו עליו מעולם. הטענה שיש סכנה שהמוזיאון לא יהיה מוזיאון אלא "מחסן של פריטים שלא הוחזרו לעם היהודי" פשוט אינה הוגנת- זה מוזיאון שבנוי על נרטיב ולא על פריטים אותנטיים, שיש בו יחסית מעט-ואלו מהם שהיו שייכים ליהודים בני זמננו בעיקר נתרמו על ידם ולא "נלקחו מהם". את הנרטיב הזה של תערוכת הקבע ואת הצגתו בנו מיטב המומחים המוזיאליים (ולראייה הפרסים הרבים בתחום שקיבל המוזיאון) וההיסטוריונים -ביניהם יהודים וישראלים. מן הסתם, אלו לא אותם אנשים שכותבים את הפוסטים המדוברים בפייסבוק ולא מי שענו על התגובות אליהם, אך אותם פוסטים ותגובות לא יבטלו את עבודתם של בוני התערוכה.
"במקום בו שורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני אדם", כתב היינריך היינה. ביום ראשון, שוטרי משטרת ישראל, קרעו, השחיתו והחרימו ספרים. זו לא עוד מליצה או סיסמה, זו המציאות.
השוטרים פשטו על שתי החנויות של Educational Bookshop במזרח ירושלים, עצרו את בעלי החנויות מחמוד מונא ואחיינו אחמד. הכל באמצעות צו בית משפט. באמתלה של "חשד להפרת הסדר הציבורי", איפשר הצו את מאבקם של השוטרים בספרים.
נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.
מי שחושב שהצעת דונלד טראמפ להוציא 1.8 מיליון עזתים מחוץ לעזה אינה מעשית, כדאי שייזכר כי עם כמה מאות כרוזים וכמה ימי הפגזות והפצצות מטוסים, הועברו 1.2 מיליון עזתים מצפון הרצועה למואסי, האזור שהיה פעם גוש קטיף.
לגרש אוכלוסייה של מאות אלפים זה לא בעיה למרבה הצער. אלא שהפנטזיה הזו לא תקרה באופן מעשי במציאות. שני מיליון פלסטינים בעזה לא מתכוונים ללכת לשום מקום.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מר לנדסברג-נבו. "כמה עלובים ופתטיים האנשים האלה יכולים להיות" כתבת ואסביר – הם יכולים כי אנחנו הגוש הדמוקרטי-ליברלי הפסדנו ונמשיך להפסיד בשל עניין פעוט, הדמוגרפיה בישראל. לטווח ארוך קואליצית הימין הקיצוני-הדתי-החרד"לי-החרדי שהקים ראש ארגון המחבלים הדיקטטור הצורר ורוצח החטופים ביבים שקרניהו אי שם כבר ב-1996, ומאז הוא מתחזק אותה בכל כוחו הפוליטי האדיר תמשיך לשלוט כאן. היא תמשיך לשלוט כאן גם בשנים שאחריו מותו של שקרניהו. היא תמשיך לשלוט כאן כי היא קואליציית אלו שרואים את עצמם כדחויים-כמקופחים-כקורבנות, ולא חשוב כמה עשרות שנים הם כבר בשלטון. מצביעי הקואליציה הזו ימשיכו תמיד להצביע לה משום שרובם נשמעים להוראות רבנים, והרבנים עושים עיסקאות פוליטיות של מליארדים תמורת תמיכה פוליטית רק עם אלו שמזדהים עם תחושת הקיפוח והקורבניות שבה הם מלעיטים את צאן מרעיתם. הרב לא יכול לעשות עיסקאות פוליטיות עם צד דמוקרטי-ליברלי. זה מנוגד לדרך הדיקטטורית שבה הוא שולט במאמיניו.
את האבחנה המדויקת ביותר והכואבת על "מצבנו" נתנו שניים מן המנוסים ביותר במנהלי קמפיינים, איל ארד ומשה גאון, כאשר בפודקסט של אטילה שומפלבי הם קבעו כי בעוד "הימין רוצה לנצח – השמאל רוצה להיות צודק".
בגלל זה בנימין נתניהו הצליח לאחד את כל כוחות הימין לגוש אחד, כאשר כל קבוצה ויתרה על נקודת מבטה המיוחדת כדי לכבוש את השלטון. זאת בעוד שמפלגות השמאל התעקשו לשמור כל אחת על המיוחדות שלה – שם כולם ביחד הפסידו את הבחירות, אבל הוכיחו שהם צודקים.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם