ממש לפני שבועיים, בית הספר לשלום לפליטים ביוון – בית ספר שעזרתי לבנות עבור ילדי פליטים באי לסבוס – נשרף כליל.

רוב האנשים מניחים כי להיות עובד סיוע הומניטרי במחנה פליטים חושף אותך למציאות שוברת לב על בסיס יום-יומי, המוכתבת על ידי הצדדים הנוראיים ביותר של העולם. במובנים רבים, זה נכון לחלוטין. ראיתי מול עיניי את תוצאות הפעולות של דאע"ש, תקיפות של נשק כימי, והמהלכים הגיאו-פוליטיים המשתנים תמידית.

אבל מה שאנשים לא יודעים זה שמה ששומר אותך מידי יום ביומו הוא הפוטנציאל העצום שמביט בך בחזרה. עם הסביבה, החינוך והתמיכה הנכונה, כל אחד ואחד מילדי הפליטים יכול לפרוח ולצמוח; בית הספר לשלום הציע בדיוק את זה.

בית הספר לשלום באי לסבוס, לפני השריפה (צילום: Lisa Kristine/israAID)

לסבוס ואיים אגאיים אחרים סבלו רבות בשבועות האחרונים. נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן הודיע כי הוא יפתח את גבולות טורקיה לאירופה באופן חד צדדי. ובכך, הסכם האיחוד האירופי-טורקיה שמנע ממיליונים את החצייה ליוון ובולגריה, הגיע לסיומו.

מאות מחפשי מקלט סיכנו את חייהם, יצאו מחופי טורקיה עם סירות גומי בניסיון נואש אחרון להגיע לחוף מבטחים ביוון. חיי היום-יום של האוכלוסייה היוונית המקומית – אשר קיבלה את פרס נובל לשלום על התמיכה שלה בפליטים ב-2016 – התהפכו לגמרי במשך שנים.

העלייה במספר הפליטים החדשים הנכנסים עוררה את המתחים הנמצאים מתחת לפני השטח, מה שהוביל לתרגיל של צבא יוון עם תחמושת חיה, הפגנות, והרבה פינויים של ארגונים חברתיים בינלאומיים.

אחד משותפיי בבית ספר לשלום, מנהיג מבריק ונחמד מתנועת 'השומר הצעיר', ניסח זאת באופן פשוט. הוא הסביר שהרבה מהקסם של בית הספר נטוע בכך שהוא לא סביר, במובן של הדיסוננס הממשי של כניסה לבית ספר המנוהל על ידי תערובת של ישראלים, סורים, איראנים, עיראקים, יוונים, אפגניים וקונגולזים.

בית הספר לשלום באי לסבוס, לפני השריפה (צילום: Lisa Kristine/israAID)

הרגע שבו הכביכול-אויב שלך בוחר לקחת אחריות על עתיד העם שלך – לחינוך של ילדייך – הוא הרגע שבו קורס באופן מוחלט הרעיון של אויב. כעת כשנשבר היסוד ששכנע אותנו שאנחנו אויבים, אנחנו יכולים להתחיל שוב. אנחנו יכולים לבחור לגדל אחד את הילדים של השני, להתמקד בפוטנציאל להגדרה מחדש של הדינמיקה ביננו.

זה מה שעשה בית הספר לשלום מידי יום, ומה שהשומר הצעיר ומאות ארגונים בלסבוס כמו IsraAID ממשיכים לעשות היום. אנחנו, בתור קהילה, עבדנו כדי לרתום ולהשחיז את הפוטנציאל שנמצא אצל כל אחד מהילדים.

והם לא סתם ילדים. אלו ילדי פליטים שכבר נדחו, נזרקו ממדינותיהם, נגררו מעבר לגבולות, אולצו ללמוד על האכזריות של העולם לפני שידעו לקרוא ולכתוב. הילדים האלו חזקים. הם כוח שצריך להתחשב בו. הם עמידים, הם אמיצים, הם מעוררי השראה. הם חבילות קטנטנות של פוטנציאל.

ואז, ממש לאחרונה, בית הספר לשלום נשרף, ככל הנראה מהצתה.

בית הספר אולי נמחק אבל זה לא יעצור מבעדנו את ההכרה בכך שכל ילד חדש, כל זוג עיניים שנכנס לחיים שלנו, שופע פוטנציאל.

אנחנו נמשיך לגדל אותם, לאהוב אותם, להשקיע בהם, ולהבטיח כי הם רואים שכולנו רוצים וצריכים אותם בחברות שלנו מסביב לעולם. הבניין אולי נעלם, אבל מאות תלמידים, מורים, מתנדבים וחברי צוות שבילו זמן בבית הספר לשלום תמיד יזכרו את התחושה הממשית של הפוטנציאל, הקהילה, של האהבה שחיה בכיתות.

מולי ברנשטיין וילדה בבית הספר לשלום באי לסבוס (צילום: Lisa Kristine/israAID)

מלי ברנשטיין היא מנהלת הפיתוח והתקשורת של IsraAID. בעבר שימשה כראש המשלחת של הארגון באי היווני לסבוס. מתגוררת בתל אביב.

בתוך שנה, עשור, או אולי דור, עזה תשוקם בתמיכה ובמימון עולמיים. זה יקרה במסגרת שלום ישראלי-פלסטיני אשר עוד מוקדם לדעת מה יהיה טיבו, אבל הבסיס החוקי והבינלאומי שקיים עבורו בהחלטות בית המשפט הבינלאומי לצדק ובהחלטות האו"ם הוא הקמת מדינת פלסטין בגבולות 67 אשר בירתה ירושלים.

אחרי שזה יקרה ונסתכל לאחור על מעשה חורבן עזה בידי מדינת ישראל, מה יהיה מקומו בהיסטוריה? האם הוא יהיה רק עוד פרק במלחמות ישראל? אני חושש שלא. ייתכן שהחרבת עזה בידי ישראל תהיה אירוע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל, העם היהודי, וגם של היהדות עצמה, כמו כיבוש הארץ על ידי יהושוע, חורבני הבית, הקמת הסנהדרין, השואה, והקמת מדינת ישראל. ואסביר.

אהוד שפירא הוא פרופסור למדעי המחשב וביולוגיה במכון ויצמן, יזם, פעיל פוליטי, ואמן. תרם לפיתוח למידה ממחושבת, שפות תכנות מתקדמות, מחשבים מולקולריים, שחזור עץ שושלת התאים האנושית, ובאחרונה חוקר תשתית חישובית לדמוקרטיה דיגיטלית. ב 1993 הקים את יוביק בע״מ, חברת תוכנת האינטרנט הראשונה בעולם לרשתות חברתיות ומטאוורס, עשר שנים לפני פייסבוק ושלושים שנה לפני מטא. ב 2020 הקים את המפלגה הדמוקרטית. זמר בס-בריטון, הקים והוביל את להקת בא-רוק.

הקבוצות ותתי הקבוצות בעם היהודי הן אינסופיות, וככל שיש יותר נישואי תערובת הן הופכות חסרות חשיבות. אך בפועל, פוליטיקת הזהויות עדיין חוגגת. בתוך כך, הגזענות וההתבדלות מהאחר מתקיימות גם בתוך העדות וקבוצות השיוך עצמן.

50 גוונים ואינסוף מוצאים התקבצו להם בעם היהודי: משחור דרך גוונים של חום, בז', אדמוני, ורוד ועד לבן בלונדיני. יהדות תבל, אשר התקבצה אל מדינת ישראל, לא מפסיקה לחלק ולפצל עצמה כמו אמבה בהתקף של ריסוק גנטי, ובמקביל דורשת ייצוג בממשלה ובעמדות מפתח לטובת האותנטיות וקידום אינטרסים סקטוריאליים. חלק בלתי נפרד מדרישת שוויון ותחושת ערך.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.

עסקת החטופים הנוכחית מגיעה לאחר שמוצו כל האמצעים למען שחרור החטופים והחטופות שעדיין בחיים וגופותיהם של אלה שאינם עוד. ההפגנות לא הצליחו למלא את ייעודן. נראה כי בנימין נתניהו ועושי דבריו מתעלמים מהם ומהן ומתבצרים במושבי השרד.

חשוב להזכיר כי מדובר בעיקר באזרחים – נשים וילדים, מבוגרים וחולים, חיילות וצעירים – שנלקחו מביתם בתנאים המזכירים את השואה, ואף יותר, מאחר והפעם הם נחטפו במדינה שהקימו במטרה עליונה שכל יהודי יוכל לחיות בה בביטחון, ''לא עוד…" ידע רדיפה ובטח לא פוגרום.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.