ממש לפני שבועיים, בית הספר לשלום לפליטים ביוון – בית ספר שעזרתי לבנות עבור ילדי פליטים באי לסבוס – נשרף כליל.
רוב האנשים מניחים כי להיות עובד סיוע הומניטרי במחנה פליטים חושף אותך למציאות שוברת לב על בסיס יום-יומי, המוכתבת על ידי הצדדים הנוראיים ביותר של העולם. במובנים רבים, זה נכון לחלוטין. ראיתי מול עיניי את תוצאות הפעולות של דאע"ש, תקיפות של נשק כימי, והמהלכים הגיאו-פוליטיים המשתנים תמידית.
אבל מה שאנשים לא יודעים זה שמה ששומר אותך מידי יום ביומו הוא הפוטנציאל העצום שמביט בך בחזרה. עם הסביבה, החינוך והתמיכה הנכונה, כל אחד ואחד מילדי הפליטים יכול לפרוח ולצמוח; בית הספר לשלום הציע בדיוק את זה.
לסבוס ואיים אגאיים אחרים סבלו רבות בשבועות האחרונים. נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן הודיע כי הוא יפתח את גבולות טורקיה לאירופה באופן חד צדדי. ובכך, הסכם האיחוד האירופי-טורקיה שמנע ממיליונים את החצייה ליוון ובולגריה, הגיע לסיומו.
מאות מחפשי מקלט סיכנו את חייהם, יצאו מחופי טורקיה עם סירות גומי בניסיון נואש אחרון להגיע לחוף מבטחים ביוון. חיי היום-יום של האוכלוסייה היוונית המקומית – אשר קיבלה את פרס נובל לשלום על התמיכה שלה בפליטים ב-2016 – התהפכו לגמרי במשך שנים.
העלייה במספר הפליטים החדשים הנכנסים עוררה את המתחים הנמצאים מתחת לפני השטח, מה שהוביל לתרגיל של צבא יוון עם תחמושת חיה, הפגנות, והרבה פינויים של ארגונים חברתיים בינלאומיים.
אחד משותפיי בבית ספר לשלום, מנהיג מבריק ונחמד מתנועת 'השומר הצעיר', ניסח זאת באופן פשוט. הוא הסביר שהרבה מהקסם של בית הספר נטוע בכך שהוא לא סביר, במובן של הדיסוננס הממשי של כניסה לבית ספר המנוהל על ידי תערובת של ישראלים, סורים, איראנים, עיראקים, יוונים, אפגניים וקונגולזים.
הרגע שבו הכביכול-אויב שלך בוחר לקחת אחריות על עתיד העם שלך – לחינוך של ילדייך – הוא הרגע שבו קורס באופן מוחלט הרעיון של אויב. כעת כשנשבר היסוד ששכנע אותנו שאנחנו אויבים, אנחנו יכולים להתחיל שוב. אנחנו יכולים לבחור לגדל אחד את הילדים של השני, להתמקד בפוטנציאל להגדרה מחדש של הדינמיקה ביננו.
זה מה שעשה בית הספר לשלום מידי יום, ומה שהשומר הצעיר ומאות ארגונים בלסבוס כמו IsraAID ממשיכים לעשות היום. אנחנו, בתור קהילה, עבדנו כדי לרתום ולהשחיז את הפוטנציאל שנמצא אצל כל אחד מהילדים.
והם לא סתם ילדים. אלו ילדי פליטים שכבר נדחו, נזרקו ממדינותיהם, נגררו מעבר לגבולות, אולצו ללמוד על האכזריות של העולם לפני שידעו לקרוא ולכתוב. הילדים האלו חזקים. הם כוח שצריך להתחשב בו. הם עמידים, הם אמיצים, הם מעוררי השראה. הם חבילות קטנטנות של פוטנציאל.
ואז, ממש לאחרונה, בית הספר לשלום נשרף, ככל הנראה מהצתה.
Dear present and past teachers, students, staff and families. We are so sad to tell you tonight that a huge fire…
פורסם על ידי בית ספר השלום לפליטים ביוון – The International School of Peace ב- יום שבת, 7 במרץ 2020
בית הספר אולי נמחק אבל זה לא יעצור מבעדנו את ההכרה בכך שכל ילד חדש, כל זוג עיניים שנכנס לחיים שלנו, שופע פוטנציאל.
אנחנו נמשיך לגדל אותם, לאהוב אותם, להשקיע בהם, ולהבטיח כי הם רואים שכולנו רוצים וצריכים אותם בחברות שלנו מסביב לעולם. הבניין אולי נעלם, אבל מאות תלמידים, מורים, מתנדבים וחברי צוות שבילו זמן בבית הספר לשלום תמיד יזכרו את התחושה הממשית של הפוטנציאל, הקהילה, של האהבה שחיה בכיתות.
מלי ברנשטיין היא מנהלת הפיתוח והתקשורת של IsraAID. בעבר שימשה כראש המשלחת של הארגון באי היווני לסבוס. מתגוררת בתל אביב.
אחת ההתפתחויות המטרידות, שלא נָתַנּוּ לה את תשומת הלב הראויה, היא הודעת ארצות הברית כי תטיל סנקציות על "מתנחלים קיצונים שתקפו פלסטינים", אחרי שציפתה שישראל תעניש אותם, וזה לא קרה.
הודעה זאת עלולה להתברר כציון דרך במעמדה של ישראל, לא רק בעיני ארצות הברית, אלא בכלל.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
חודשיים עברו והכאב על אובדן חיי הנרצחים ונפילת הלוחמים לא שוכך, הערגה להחזרת כל החטופים לא מרפה, והזעם על אטימות הלב ושמחת ההרג של קיצוני חמאס לא דועך.
עם זאת, חשוב מאוד לא להתעלם מן העובדה שההתקפה הרצחנית של חמאס על התושבים של עוטף עזה הייתה מזימה לרצוח לא רק את הגוף אלא גם את הנפש. מטרת העל של מלחמת הדת הקנאית של חמאס לא כל כך שונה מזו של החוגים הכי קיצוניים בין היהודים – הם רוצים תיאוקרטיה הומוגנית מהירדן ועד הים. אולי לכן התמקדו דווקא בישובים המלאים באנשים שקידמו שלום ודו-קיום. אם ניתן לחמאס להתנקש בחמלה שלנו, הם כבר ניצחו.
ג'ק גילרון הוא פרופ' אמריטוס ממכון לחקר המים ע"ש צוקרברג באונ' בן-גוריון, תושב באר שבע זה 31 שנה. הוא עוסק בחקר התפלה וטיפול במים ופעיל בנושאי אקלים וסביבה.
סמוטריץ' מסרב להפנים שלא רק מלחמות הורגות – גם סוכר
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם