אגנס קפושי הייתה בת 11 בלבד כשנכפתה עליה עבודת פרך בחווה ממשלתית באוסטריה, כחלק ממאמצי הייצור החקלאי של המשטר הנאצי. בעודה ילדה קטנה היא נשלחה בהמשך למפעל חימוש, שם נאלצה להעביר חומרים ברחבי המפעל שייצר תותחי נ"מ.

קפושי, שנולדה למשפחה יהודית בהונגריה, הייתה אחת מתוך כ-20 מיליון בני אדם – גברים, נשים וילדים – שעל פי ההערכות נוצלו באכזריות בידי מנגנון עבודת הכפייה והעבדות העצום שהקימו הנאצים.

זהו נושא שלרוב נותר בשולי הזיכרון וההנצחה המקובלים של השואה, אך כעת הוא ניצב במרכזה של תערוכה גדולה המוצגת הקיץ בלונדון.

על פי ההערכות, כ-20 מיליון גברים, נשים וילדים נוצלו באכזריות על ידי מנגנון עבודת הכפייה והעבדות העצום שהקימו הנאצים. זהו נושא שלרוב נותר בשולי הזיכרון, אך כעת הוא ניצב במרכז תערוכה גדולה המוצגת בלונדון

התערוכה "עבודת עבדים נאצית: פושעים וקורבנות" מוצגת בספריית וינר לחקר השואה עד סוף חודש אוקטובר. היא פורשת את היקפה העצום של המערכת ואת התפתחותה, החל מחופי האוקיינוס האטלנטי בצרפת הכבושה ועד לחזית המזרחית בברית המועצות.

קפושי שרדה כדי לספר. דיוקנה הוא אחד מאלה המוצגים בתערוכה, המביאה את סיפורם של שישה ניצולים ששנות חייהם הראשונות והמעצבות נצרבו בזוועות תוכנית עבודת העבדים של הרייך השלישי.

אגנס קפושי, צולמה ב-22 במאי 2025 (צילום: מייק סטון)

אבל מיליונים אחרים לא שרדו. 2.5 מיליון עובדי כפייה מצאו את מותם במהלך המלחמה. הם היו קורבנות לא רק של המאמץ המלחמתי הנאצי, אלא גם של תאוות הבצע של תעשיות וחברות מסחריות אזרחיות, שקפצו על ההזדמנות לנצל את כוח העבודה הזול והזמין כדי להעשיר את עצמן ולהגדיל את שורת הרווח.

בן דודה של אגנס, אנדראש, היה אחד מהם. ב-1941 הוא גויס בכפייה ליחידת שירות עבודה שהופעלה בידי בעלי בריתם ההונגרים של הנאצים. הוא מת ב-1944 כתוצאה מהתעללות קשה. בתערוכה מוצגת גלויה קורעת לב ששלח זמן קצר לפני מותו: "הוריי היקרים ביותר, אני מתחנן שתכתבו בהקדם ובתדירות רבה ככל האפשר על הבית שלנו, כדי שגם אני אוכל להרגיש את קרבתו ואת חמימותו".

2.5 מיליון עובדי כפייה מצאו את מותם במהלך המלחמה. הם היו קורבנות לא רק של המאמץ המלחמתי הנאצי, אלא גם של תאוות הבצע של תעשיות וחברות מסחריות אזרחיות, שקפצו על ההזדמנות לנצל את כוח העבודה הזול

אוצרת התערוכה קלרה דייקסטרה מציינת כי אף שהנושא נחקר רבות וזכה לסיקור נרחב באקדמיה, הוא תפס מקום שולי הרבה יותר בנרטיב הפופולרי והמוכר של סיפור השואה.

"מכיוון שהנושא קשור להיסטוריה כלכלית, זה עשוי להיתפס כנושא די יבש המבוסס על סטטיסטיקות אנונימיות, מספרים עצומים ותאגידים חסרי פנים", אמרה דייקסטרה לזמן ישראל. לכן, התערוכה שמה לה למטרה מרכזית "להעניק פנים ושמות" לאותם קורבנות.

אם ובת, שתיהן עובדות כפייה יהודיות צ'כיות בליפשטדט, מחנה משנה של בוכנוולד, 1945 (צילום: אוספי ספריית השואה של וינר)

הרייך שנבנה על גבם של עבדים

שורשיה של מערכת הניצול הנאצית נטועים כבר בימיו הראשונים של השלטון. במחנות הריכוז שזה עתה הוקמו נדרשו האסירים לבצע עבודות כפיים פיזיות קשות, כאשר עבודת הכפייה נועדה בראש ובראשונה להעניש את מתנגדי הרייך השלישי ו"לחנך אותם מחדש".

סיפוח שארית צ'כוסלובקיה והפלישה לפולין ב-1939 סימנו את נקודת המפנה, עם התרחבות המערכת ושינוי באופייה. השיקול הכלכלי, ולא עוד הענישה לבדה, הפך למוקד העיקרי. קבוצות של אזרחים צ'כים ופולנים הועסקו כעובדים מרצון או גויסו בכפייה לעבודה ברחבי הרייך השלישי.

כבר בתחילת השלטון הנאצי אסירים במחנות הריכוז שזה עתה הוקמו נדרשו לבצע עבודות כפיים פיזיות קשות, אך עם הפלישה לפולין השיקול הכלכלי, ולא עוד הענישה לבדה, הפך למוקד העיקרי של מערכת הניצול הנאצית

כפי שמצוין בתערוכה, עבודת הכפייה היוותה גם "מרכיב מרכזי במדיניות האפליה המוקדמת נגד יהודים". בגרמניה, בפולין ובצ'כוסלובקיה יהודים נחטפו וגויסו בכפייה לעבודות, ולעיתים קרובות נשלחו הרחק למחנות עבודה זמניים. עד סוף שנת 1940 נשלחו בכפייה יותר מ-700 אלף יהודים פולנים לעבוד באתרי בנייה ברחבי הרייך הגרמני הגדול.

העיתונות הנאצית שמה לה למטרה ללעוג לעבודתם. כתבת צילום מ-1939, שנשאה את הכותרת "היהודים חייבים לעבוד" ופורסמה ב"אילוסטרירטר באובכטר" (המשקיף המאויר), הציגה למשל תמונות של יהודים המבצעים עבודות כפייה בליווי כיתובים לעגניים כגון: "היהודים מעולם לא עבדו קשה כל כך בחייהם", וכן "היהודים הפולנים עדיין אינם עובדים קשה מספיק; פועל בניין גרמני נושא במעלה הסולם פי חמישה יותר אבנים".

בפולין הכבושה על ידי הנאצים, אסירים בגטו לודז' גוררים עגלת לחם לחלוקה בתוך הגטו (צילום: Henryk Ross)

החל מ-1940 נוצלו לצורכי עבודה גם יהודים שנכלאו בגטאות בפולין הכבושה. גטו לודז' – שטח זעיר של כארבעה קילומטרים רבועים בלבד שבו נדחסו 160 אלף יהודים – הפך במהרה למרכז שוקק לייצור טקסטיל.

שלוש שנים לאחר הפלישה הגרמנית לפולין, עבדו כמעט 74 אלף יהודים, שסבלו מחרפת רעב, מתת-תזונה וממחסור חמור בביגוד, במשמרות שוחקות של 12 שעות ב-90 מפעלים ובתי מלאכה קטנים ברחבי הגטו.

החל מ-1940 נוצלו לצורכי עבודה גם יהודים שנכלאו בגטאות בפולין הכבושה. גטו לודז' – שטח זעיר של כארבעה קילומטרים רבועים בלבד שבו נדחסו 160 אלף יהודים – הפך במהרה למרכז שוקק לייצור טקסטיל

בתערוכה מוצגים תצלומים יוצאי דופן מחיי הגטו, שצולמו מבעד לעדשתו של מנדל גרוסמן – אמן יהודי-פולני שעבד במחלקת הצילום של המחלקה הסטטיסטית ביודנראט (המועצה היהודית) של לודז'.

גרוסמן, שנרצח בהמשך בצעדת מוות בשבועות האחרונים של המלחמה, הופקד אומנם רשמית על תיעוד חיי היומיום בגטו, אך במקביל גם צילם בסתר ובאומץ את חייהם הפרטיים ורגעי החסד של התושבים.

שלט באזור המגורים של גטו לודז' עליו כתוב "הכניסה אסורה ליהודים" (צילום: Henryk Ross/Art Gallery of Ontario, gift from the Archive of Modern Conflict/Courtesy Museum of Fine Arts)

לעובדים בגטו לודז' שולמו דמי רעב באמצעות מטבע מיוחד שהיה תקף אך ורק בתחומי הגטו, ולעיתים קרובות לא הספיק אפילו כדי להאכיל משפחה אחת.

תפוקת הגטו הייתה כה חשובה למכונת המלחמה הגרמנית, שרק באוגוסט 1944 – כמעט שנתיים תמימות לאחר חיסולם של גטאות אחרים ברחבי פולין – חוסל גטו לודז' על כל יושביו שנרצחו.

תפוקת גטו לודז' הייתה כה חשובה למכונת המלחמה הגרמנית, שרק באוגוסט 1944 – כמעט שנתיים לאחר חיסול הגטאות האחרים בפולין – חוסל גטו לודז' וכל יושביו נרצחו

כפי שתיארה זאת לימים בעדותה הניצולה אלזה קפקא, שגורשה מפראג לגטו לודז' באוקטובר 1941 (עדות השמורה כיום בספריית וינר):

"כולם היו עסוקים כל כך שלא היה זמן, לא אנרגיה ולא שום פניות לקיים חברויות אפשריות. היינו בתת-תזונה מוחלטת ותשושים מדי… אנשים עבדו קשה בגטו. רק הזקנים היו פטורים מכך. הילדים היו צריכים להתייצב במקום העבודה כבר בשעה שבע בבוקר; הבנות שובצו בחדרי התפירה, הבנים נשלחו לבית מלאכה להנדסת מכונות. היו שם אינספור מפעלים".

מנדל גרוסמן וגברים יהודים אחרים עובדים בסדנת טקסטיל בגטו לודז', 1940 (צילום: ספריית השואה של וינר)

במערב, מלחמת הבזק (בליצקריג) ששטפה את בלגיה, הולנד וצרפת ב-1940, הובילה לשליחתם של 1.6 מיליון שבויי מלחמה לסטלאגים – מחנות לעבודת כפייה בתוך גרמניה. גם אזרחים תמימים מצאו את עצמם עד מהרה נתונים לשיטות כפייה הולכות ומחמירות מצד לשכות התעסוקה הגרמניות החדשות שהוקמו.

מלחמת הבזק (בליצקריג) ששטפה את בלגיה, הולנד וצרפת ב-1940, הובילה לשליחתם של 1.6 מיליון שבויי מלחמה לעבודת כפייה בתוך גרמניה. עד 1944 עבדו כמעט שני מיליון שבויי מלחמה עבור כלכלת המלחמה הגרמנית

כאשר המתקפה של היטלר על ברית המועצות נבלמה ב-1942 ומגמת המלחמה החלה לנטות לרעתו, פתחו הנאצים בניצול המוני ואכזרי של שבויי מלחמה מהצבא האדום ושל אזרחים סובייטים.

עד שנת 1944 עבדו כמעט שני מיליון שבויי מלחמה – ובהם שבויים מצרפת, מבריטניה ומאיטליה – עבור כלכלת המלחמה הגרמנית. הכלכלה הועברה שנה קודם לכן להילוך גבוה עם החלת מדיניות "הגיוס הכולל" (Totaleinsatz), שבמסגרתה הוסבה התעשייה כולה לייצור נשק.

באוגוסט 1944 עבדו בגרמניה כ-7.6 מיליון עובדי כפייה זרים, אשר היוו למעלה מרבע מכוח העבודה הכולל.

מנדל גרוסמן עובד בסדנה לייצור נעליים בגטו לודז', 1940 (צילום: ספריית השואה של וינר)

התערוכה מדגישה ומבהירה כי אף שעובדים סובייטים – אשר אולצו לבצע עבודות מסוכנות ותובעניות במיוחד – סבלו מיחס קשה ואכזרי במיוחד, הרי ש"האסירים היהודים היו בתחתית ההיררכיה של עובדי הכפייה".

יהודים שלא נשלחו מיד עם הגעתם לתאי הגזים, נידונו למסלול של "השמדה באמצעות עבודה" – תהליך מחושב של עבודת פרך עד אפיסת כוחות והרעבה שיטתית.

התערוכה מדגישה ומבהירה כי אף שעובדים סובייטים – אשר אולצו לבצע עבודות מסוכנות ותובעניות במיוחד – סבלו מיחס קשה ואכזרי במיוחד, הרי ש"האסירים היהודים היו בתחתית ההיררכיה של עובדי הכפייה"

בעדותו של פטר, ניצול יהודי-פולני ממחנה ההשמדה מיידנק שבפולין הכבושה, הוא מתאר כיצד עובדים יהודים נחשפו לאדים רעילים וקטלניים בעת שייצרו חומרי נפץ. מאחר שנאסר עליהם לחבוש מסכות מגן כלשהן, הם פשוט "מתו כמו זבובים", סיפר.

החברות החזקות ביותר בגרמניה היו שותפות לפשע

החל מ-1942, בהוראתו הישירה של ראש האס-אס היינריך הימלר, הוקמו מאות מחנות משנה לעבודת כפייה בתוך מחנות ריכוז והשמדה גדולים או בסביבתם. במתחם אושוויץ, לדוגמה, פעלו יותר מ-40 מחנות משנה שיועדו לעבודת כפייה.

גברים ונשים מהמחוזות שנכבשו בידי הנאצים בפולין, ברוסיה ובצרפת מרוכזים יחד בהמתנה להעברתם לגרמניה, שם יועסקו כדי להתמודד עם המחסור בידיים עובדות בתעשיית המלחמה במהלך מלחמת העולם השנייה. 28 ביוני 1942 (צילום: AP Photo)

סתיו 1943 סימן את תחילתו של השימוש הנרחב במערכת של "השכרת" אסירי מחנות ריכוז – ובהם יהודים, אסירים פוליטיים, בני רומה וסינטי (צוענים) ואנשים שהוגדרו "א-סוציאליים" – לחברות ולתאגידים פרטיים.

"מערכת עבודת העבדים ממש לא הייתה מוגבלת למחנות הנאציים בלבד, אלא חלחלה עמוק אל תוך המפעלים וחדרי הישיבות של ההנהלות, והפכה כמה מהחברות החזקות ביותר בגרמניה לשותפות מלאות לפשע. הבירוקרטיה הקרה אפשרה את האכזריות, ותאוות הרווח הפכה לבלתי ניתנת להפרדה מן הרדיפה ההשמדתית", ציינה ספריית וינר בהודעה לעיתונות שליוותה את פתיחת התערוכה.

התערוכה מזכירה כי מערכת עבודת הכפייה לא הייתה מוגבלת למחנות הנאציים בלבד, אלא הגיעה למפעלים ולחדרי הישיבות של כמה מהחברות החזקות ביותר בגרמניה, שהיו שותפות מלאות לפשע

בסך הכול, יותר ממיליון אסירים הפכו לעובדי כפייה, שרובם אולצו לעבוד עבור חברות שייצרו נשק ותחמושת. עבודות כפיים קשות ותעשיות הטקסטיל והכימיקלים "זכו" לתואר המפוקפק של מקומות העבודה שהציעו את תנאי המחיה הגרועים ביותר ואת תוחלת החיים הקצרה ביותר לעובדים. עובדי הכפייה שוכנו בתנאים תת-אנושיים, לעיתים קרובות בצריפים דולפים, באסמים ובבקתות רעועות.

עובדי כפייה במחצבת הגרניט מאוטהאוזן, בסביבות 1942-1944 (צילום: ספריית השואה של וינר)

עבור המגזר העסקי בגרמניה – שכלל תאגידים מוכרים כמו בית האופנה הוגו בוס, ענקית התרופות באייר וחברת ההנדסה הענקית סימנס – ההצעה הייתה קוסמת: ניתן היה "לשכור" מהאס-אס עבדים מהמחנות בתעריפים מגוחכים, שהיו נמוכים לאין שיעור משכרם של עובדים אזרחים רגילים.

קרטל הכימיקלים, התרופות והחומרים הסינתטיים הידוע לשמצה אי גה פארבן (IG Farben), למשל, חתם על הסכמים ישירים עם הנאצים לניצול שיטתי של עבודת עבדים בכמה מחנות ריכוז. בשיא פעילותו ב-1944, הוחזקו יותר מ-10,000 אסירים במפעל של פארבן במחנה המשנה בונה-מונוביץ שבאושוויץ (אושוויץ III), שאותו הקימה החברה בשותפות מלאה עם האס-אס ב-1942.

המגזר העסקי בגרמניה – שכלל תאגידים מוכרים כמו הוגו בוס, באייר וסימנס – קיבל הצעה קוסמת: "לשכור" מהאס-אס עבדים מהמחנות בתעריפים מגוחכים, שהיו נמוכים לאין שיעור משכרם של עובדים אזרחים רגילים

באופן דומה, יצרנית הנשק הענקית קרופ (Krupp) הקימה והפעילה מפעלים שלמים במחנות משנה בבוכנוולד, בראוונסבריק ובמוקדים נוספים.

ולא היו אלה רק ענקי תעשייה מוכרים שהשלימו את המחסור בכוח אדם (ככל שיותר גברים גרמנים גויסו לחזית) באמצעות עובדי כפייה. התערוכה מציינת חוות חקלאיות ומתפרות כדוגמאות לעסקים קטנים בהרבה שהשתתפו מרצון בניצול ההמוני והשיטתי. בשנת 1943, כמחצית מהעובדים בחקלאות הגרמנית היו אזרחים זרים – במקרים רבים נשים וילדים.

אסירים מחיל העבודה ההולנדי עובדים כבולים בשלשלאות תחת מנהל עבודה נאצי במחנה עבודת כפייה בהולנד במהלך מלחמת העולם השנייה. 2 במרץ 1944 (צילום: AP Photo)

כמה ממערכות היחסים המורכבות בין הפושעים לקורבנות היו קשות יותר להגדרה ולסיווג, כפי שממחישה התערוכה. כך למשל סיפורה של משפחת לייץ, שהייתה הבעלים של יצרנית המצלמות המפורסמת לייקה (Leica), וסייעה באומץ לכמה מעובדיה וחבריה היהודים להימלט מגרמניה לפני פרוץ המלחמה.

אבל למרות השקפותיו הליברליות והסיוע שהעניק, בחר בעל המפעל, ארנסט לייץ השני, במהלך מלחמת העולם השנייה לא רק להצטרף רשמית למפלגה הנאצית במטרה להגן על החברה שבבעלותו, אלא גם להשתמש באופן פעיל בעובדי כפייה – רובן המוחלט נשים אוקראיניות צעירות.

משפחת לייץ, הבעלים של יצרנית המצלמות לייקה (Leica), סייעה לכמה מעובדיה וחבריה היהודים להימלט מגרמניה לפני המלחמה, אך בהמשך בעל המפעל הצטרף למפלגה הנאצית והשתמש באופן פעיל בעובדי כפייה

החברה, שייצרה רכיבים קריטיים עבור המאמץ המלחמתי הגרמני (כדוגמת כוונות פריסקופיות מדויקות לנשק), העסיקה בין 600 ל-1,000 עובדי כפייה מספטמבר 1942 ועד סיומה של המלחמה.

תצלומי הניצולים של סטון המוצגים בתערוכה צולמו באופן אירוני במצלמת לייקה שיוצרה ב-1938 – באותו מפעל ממש בווצלר, שמאוחר יותר אויש בעובדי כפייה.

מפעל לייקה בווצלר, גרמניה, שבו מורכבות משקפות המיועדות לשימוש בצוללות. ארנסט לייץ, המנהל את המפעל עם אביו ואחיו לודוויג, מציג משקפת לחייל אמריקאי מדיוויזיית השריון התשיעית, שכבשה את העיירה במהלך התקדמותה לוורבורג. 3 באפריל 1945 (צילום: AP Photo)

צדק חלקי – ולעיתים באיחור קטלני

עבור אלה שסבלו ייסורי תופת במסגרת תוכנית עבודת הכפייה של הנאצים, הצדק היה חלקי מאוד, וברוב המקרים גם הגיע באיחור ניכר.

שר החימוש אלברט שפר ופריץ זאוקל, שהיה האחראי הראשי על גיוס והכוונת עובדי הכפייה, הועמדו שניהם לדין במשפטי נירנברג. שפר אומנם הודה שעשה שימוש במיליוני עובדי כפייה, אך הכחיש בתוקף שידע דבר על השואה או על מחנות ההשמדה.

שר החימוש אלברט שפר ופריץ זאוקל, שהיה האחראי הראשי על גיוס והכוונת עובדי הכפייה, הועמדו שניהם לדין במשפטי נירנברג. שפר נידון ל-20 שנות מאסר, ואילו זאוקל הוצא להורג בתלייה באוקטובר 1946

עם זאת, תצלומים מאותה תקופה – ובהם תצלום המוצג בתערוכה שבו שפר נראה בוחן מקרוב קבוצת עובדי כפייה מורעבים במחנה מאוטהאוזן ביוני 1944 – מוכיחים מעל לכל ספק כי ידע היטב מה היו התנאים במחנות.

שפר נידון ל-20 שנות מאסר, ואילו זאוקל הוצא להורג בתלייה באוקטובר 1946, לצידם של רבים מפושעי המלחמה הבכירים האחרים של המשטר הנאצי.

אלברט שפר בוחן קבוצת עובדי כפייה במאוטהאוזן, 1943 (צילום: ספריית השואה של וינר)

בשני משפטים נפרדים שנערכו מאוחר יותר, הועמדו לדין בכירי ההנהלות באי גה פארבן ובקרופ. תצהירים שמסרו מנהלי אי-גה פארבן תיארו במפורט ביקורים אישיים באושוויץ, אך הציגו תמונה מעוותת לחלוטין וטענו בגאווה כוזבת כי ארוחות העובדים הכילו 1,500 קלוריות ביום – כמות שהיא כשלעצמה נמוכה בכ-1,000 קלוריות לפחות מן הכמות ההכרחית לגבר מבוגר המבצע עבודת כפיים מפרכת.

החברה טענה ללא בושה שהייתה לה השפעה "חיובית" על היחס לאסירים, והטילה את האחריות הבלעדית לכל התעללות על כתפי שומרי האס-אס.

גם בכירי החברות שהשתמשו בעובדי כפייה הועמדו לדין. בתצהירים שמסרו תיארו במפורט ביקורים אישיים באושוויץ, אך הציגו תמונה מעוותת לחלוטין וטענו בגאווה כוזבת כי ארוחות העובדים הכילו 1,500 קלוריות ביום

הטענות הללו, מבהירה דייקסטרה, היו שקריות לחלוטין ומשוללות כל יסוד. למעט "מקרים בודדים מאוד ונדירים", אין שום ראיות לכך שהחברות והתאגידים שהשתמשו בעבדים ובעובדי כפייה עשו דבר וחצי דבר כדי לשפר את תנאי העובדים או להקל במעט על מצוקתם.

כמו כן, לא היה שחר לטענה שהנהלות החברות לא ידעו כיצד טופלו העבדים ועובדי הכפייה בשטח. "אם חברה מעסיקה כוח עבודה, היא מן הסתם מנסה לפקח מקרוב על תהליך הייצור", מסבירה דייקסטרה. "זה פשוט בלתי אפשרי שהם לא ידעו".

חלק מהנאשמים בתיק בית המשפט נגד פקידי התעשיות הכימיות של I.G. Farben בבית הדין הצבאי של ארצות הברית בנירנברג, גרמניה, 4 ביוני 1947 (צילום: AP Photo/Str)

בסופו של דבר, רק 13 מתוך 24 בכירי אי-גה פארבן שנגדם הוגשו כתבי אישום בתיק נמצאו אשמים ביולי 1948. מרביתם נידונו לעונשים קלים של שנתיים עד שלוש שנות מאסר בלבד – כשהעונש הארוך והחמור ביותר שהושת עמד על שמונה שנים – ועד שנת 1951 כבר לא נותר אף לא אחד מהם מאחורי סורג ובריח.

אך שנת 1951 סימנה גם נקודת מפנה משפטית, כשנורברט וולהיים – שעבד במשך שנתיים כעובד כפייה במפעל באושוויץ – זכה בניצחון משפטי בתביעה פורצת דרך שהגיש נגד חברת פארבן. חברות קרופ, סימנס ופולקסווגן הסכימו כעבור שנתיים לשלם תשלומי פיצויים מוגבלים.

ב-1957 יצרה חברת פארבן תקדים משפטי ומוסרי כשהסכימה לשלם 27 מיליון מארק גרמני לעבדים יהודים, ושלושה מיליון מארק גרמני לעבדים לא-יהודים שהועסקו בכפייה במפעל שלה באושוויץ.

ב-1957 יצרה חברת פארבן תקדים משפטי ומוסרי כשהסכימה לשלם 27 מיליון מארק גרמני לעבדים יהודים, ושלושה מיליון מארק גרמני לעבדים לא-יהודים שהועסקו בכפייה במפעל שלה באושוויץ

האם תאגידי ענק שהיו מעורבים בהעסקת עבדים ועובדי כפייה עשו מאז חשבון נפש אמיתי עם עברם? "זה כמעט בלתי אפשרי מבחינתם לפצות אי פעם באופן מלא על הפעילות הזו בעבר, משום ששום סכום של פיצוי כספי לא יכול באמת לתקן עוולות בסדר גודל כזה", אומרת דייקסטרה.

במקום זאת, היא סבורה, על החברות הללו להכיר בעברן בגלוי וליידע את קהל לקוחותיהן בפומבי כי התאגידים העצומים שלהן נבנו, לפחות בחלקם, על גבם השבור של עבדים. "אני חושבת שהרבה חברות פשוט לא עשו זאת בפומבי במידה מספקת", היא מציינת.

נשים יהודיות מרוס התת־קרפטית שנבחרו לעבודות כפייה באושוויץ־בירקנאו, צועדות אל הצריפים (צילום: רשות הכלל, באמצעות ויקישיתוף)

גם המדינה הגרמנית הכירה לבסוף בתפקידה ובאחריותה למנגנון – אם כי בהיסוס רב, בגרירת רגליים ובאופן חלקי בלבד.

בשנת 1953 הקימה גרמניה המערבית החדשה מנגנון פיצויים שהיה לקוי מאוד ומוגבל מיסודו: התשלומים נועדו להינתן אך ורק לאלה שנרדפו בשל גזעם או השקפותיהם הפוליטיות ואשר עדיין התגוררו באותה עת ברפובליקה הפדרלית. כך, באבחת חוק, הודרו למעשה מרבית עובדי הכפייה לשעבר מקבלת פיצוי כלשהו.

גם המדינה הגרמנית הכירה לבסוף בתפקידה ובאחריותה למנגנון – אם כי בהיסוס רב ובגרירת רגליים – ועד שהוקמה קרן ייעודית להעברת פיצויים בראשית המאה ה-21, רוב עובדי הכפייה ששרדו כבר הלכו לעולמם

רק בראשית המאה ה-21 הקים סוף סוף הבונדסטאג הגרמני קרן ייעודית, במימון משותף עם חברות מסחריות גרמניות, שנועדה לארגן ולהעביר תשלומי פיצויים לכל אלו שסבלו ונוצלו בידי הנאצים, ובהם גם מיליון עובדי כפייה שעדיין נותרו בחיים.

עד לאותה עת, מטבע הדברים, מיליונים מאלה שהנאצים ניצלו באכזריות כה רבה כבר הלכו לעולמם.