לקראת יום הולדתו ה־90 ("אני מתכחש"), חתן פרס ישראל פרופסור אריה ורדי מנהל סדר יום שבני 20 יכולים להתקנא בו.

הוא עדיין מחלק את זמנו בין האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב לבין בית הספר הגבוה למוזיקה בהנובר, מלחין, מנגן, מנצח על תזמורות ושופט בתחרויות בינלאומיות – ביניהן תחרות רובינשטיין, שבה הוא משמש שופט ברציפות מאז התחרות השנייה ב־1977 (חוץ מפעם אחת), וברבות מהן כיו"ר חבר השופטים.

רשימת תלמידיו ברחבי העולם לאורך השנים כוללת למעלה מ־220 תלמידות ותלמידים, לפחות 40 מהם זוכי פרסים ראשונים בתחרויות בינלאומיות. וכל זה נוסף על קריירה טלוויזיונית יוצאת דופן שטיפח במשך עשרות שנים, נוכחות בפסטיבלים ומערכת קשרים נדירה עם כל המי ומי בעולם המוזיקה הקלאסית.

ורדי מודה ביחסו האמביוולנטי לתחרויות, ולא לכל תלמידיו הוא ממליץ לגשת ולהתחרות במרוצי הסוסים האלה, שבהם צריך להתמודד עם חרדות, עבודה סיזיפית והשוואה

בשבת אחר־הצוהריים, בדירה הנעימה ברמת אביב, רגע לפני טיסה לבית הספר במינכן ושיפוט מותח בשלבי הגמר של תחרות רובינשטיין, ורדי מקרין נינוחות אופראית. "ציפורה ואני הכנו לך כמה מאפים", הוא מסביר בדייקנות. "יש פה כמה מלוחים, וזה מתוק". האצילות בהחלט מחייבת.

מה שיפה אצל ורדי הוא שגם אחרי שמונה עשורים של עיסוק אינטנסיבי במוזיקה, מעולם לא דבקה בו דוגמטיות. גם היום, כאחד השחקנים הבולטים והוותיקים ביקום תחרויות הפסנתר ההולך ומתעצם, הוא עדיין רואה את המורכבות ואינו נכנע לאקסיומות בגישתו לתחרויות.

הפסנתרן אריה ורדי במהלך כיתות האומן הסיניות־ישראליות לפסנתר במרכז למוזיקה ירושלים, 1 בינואר 2013 (צילום: Imago / Alamy)

ורדי מודה ביחסו האמביוולנטי לתחרויות, ולא לכל תלמידיו הוא ממליץ לגשת ולהתחרות במרוצי הסוסים האלה, שבהם צריך להתמודד עם חרדות, עבודה סיזיפית והשוואה – לעיתים לא הוגנת או אורגנית – בין יכולות שונות של אומנים שונים.

למשל, לתלמידו המפורסם ביותר, הפסנתרן הישראלי יפים ברונפמן, הוא המליץ שלא להתחרות כשהיה בתחילת דרכו הבינלאומית. העצה הוכיחה את עצמה, וברונפמן פרץ בלי מדליה.

"נכון, גם היום לא הייתי ממליץ לו ללכת להתחרות. הסיבה שנתתי לו אז היא שהוא כבר מצליח, אז לא חייב. אמרתי לו אם תזכה בפרס ראשון תנגן עם תזמורת ניו יורק בניצוח לאונרד ברנשטיין. אבל כבר ניגנת איתם, אז למה אתה צריך את זה? אז הוא בחור חכם ואמר לי, 'כי זה מקצר את הדרך'.

"מי שהוא אומן יוצא דופן יכול לפרוץ גם בלי תחרות. דניאל בארנבוים בחר שלא להתחרות והגיע לפסגה. יוג'ה ואנג השתתפה בתחרויות, אבל הייתה מצליחה גם בלעדיהן"

"אמרתי לו, 'יכול להיות, אז יקצר לך את הדרך בשנה–שנתיים, אבל תגיע לשם כך או כך, מה אכפת לך?' מי שהוא אומן יוצא דופן יכול לפרוץ גם בלי תחרות. דניאל בארנבוים בחר שלא להתחרות והגיע לפסגה. יוג'ה ואנג השתתפה בתחרויות בתחילת דרכה, אבל הייתה מצליחה גם בלעדיהן. בסוף כשזה צריך לקרות – זה קורה".

נו, אז בשביל מה צריך את כל הטררם הזה?
"תחרות היא דבר לא טוב לחלק מהמתחרים, אבל לחלק מהם היא טובה מאוד – ויש לה הרבה מעלות. היא גם נקודת מפגש עבורנו השופטים, כי אנחנו במקצוע די אינדיבידואלי יחסית למקצועות אחרים, ולא כל כך נפגשים בוועידות בינלאומיות מקצועיות.

"וכן, תחרויות מקצרות את הדרך להצלחה, אי אפשר להתכחש לזה. והן מתרבות, הן חלק מהכפר הגלובלי של המוזיקה והן סיפור הצלחה. אז כמו שיש פסנתרים ופסנתרנים שונים מאסכולות שונות, כך יש דרכים שונות להתפרסם בעולם המוזיקה.

"לכן לפימה (כינויו של ברונפמן, א"ה) לא הייתי ממליץ להתחרות, אבל לתלמידים אחרים כן. ונניח שנבטל את התחרויות לפסנתר כי הן בעייתיות, מה אז? אולי יבטלו גם את מזג האוויר? יש לי תאוריה שתחרויות הן כמו הדינוזאורים: הן יתרבו עד שהן ייכחדו".

ארתור רובינשטיין מפסיד לסאסא

עם יד על הלב, רובינשטיין היה זוכה היום בתחרות רובינשטיין?
"זאת שאלה מתחכמת וחביבה, אז אני אספר לך סיפור שהיה. בעבר שפטתי חמש פעמים בתחרות לידס, מהחשובות בעולם. בתקופה ההיא כדי להתקבל לתחרות היה צריך להגיש קלטות שמע בנגינת המועמד, ואז היה צריך לתת מידה של אמון במועמד וגם לאשר אצל המורה של המתמודד שאכן מדובר בו.

"תלמיד אחד לא התקבל לתחרות (לידס) ושלח מכתב להנהלה. הוא כתב: 'אתם בוודאי תתפלאו לשמוע שהקלטת שלי שלא קיבלתם היא כולה קולאז' מביצועים של ארתור רובינשטיין'. פדיחה רצינית"

"בקיצור, תלמיד אחד לא התקבל לתחרות ושלח מכתב להנהלת התחרות. המכתב הזה הוא לא דבר שאפשר להתגאות בו יותר מדי. התלמיד כתב שם: 'אתם בוודאי תתפלאו לשמוע שהקלטת שלי שלא קיבלתם לתחרות היא כולה קולאז' מביצועים של ארתור רובינשטיין ליצירות שונות. ואם אתם לא מאמינים לי, אז הינה מספרי הקטלוג מההקלטות'. והוא סיפק אותם. פדיחה רצינית.

"לכן אני, בתחרות רובינשטיין, החלטתי שאין כזה דבר, ולשמחתי עמדתי התקבלה: אנחנו לא מבקשים קלטות ולא מבקשים נגינה מוקדמת כזו. אני אישית לא מאמין שבן אדם שיושב בוועדה מסוגל להשוות את הביצוע מספר 17 עם הביצוע מספר 281 שהוא שמע בהפרש של שבועיים. ואני לא מאמין שאתה יכול לשבת במשך שבועות, לשמוע מאות מועמדים ולתת את מלוא תשומת הלב.

הפסנתרן ארתור רובינשטיין בהופעה בקרנגי הול בניו יורק, 16 במרץ 1976 (צילום: AP Photo/Ray Stubblebine)

"אז אנחנו בודקים את התיק האישי השמן מאוד של כל מתחרה, את ההיסטוריה וההישגים שלו, המורים שלמד איתם וההמלצות שקיבל, ובוחנים באופן הכי יסודי את כל הפרופיל. כך שגם אם נטעה ב־10%–20% – זאת לא תהיה פדיחה כמו בלידס. זאת בטוח שיטה יותר טובה מלשמוע קלטות שמע בלבד".

עדיין, אתה בטח מרגיש בתור אומן, יוצר ומורה קצת כמו מי שבודק שיניים של סוס ולא אומנות.
"כן, זה לא נעים, אבל ברגע שיש 30 מקומות ו־300 מועמדים, צריך לעשות את העבודה הזאת. כשמישהו אומר לי, 'אני לא מסכים להשתתף בתחרות הזאת כי אין לי שום כלי לשפוט', אני תמיד שואל: 'נניח שיש פה ספונסר שמוכן לשים מיליון דולר על פרס ראשון, ואם לא תבחר מקום ראשון – התרומה תתבטל, מה תעשה?' בסוף אנחנו חיים בעולם של הישגים".

אז אם לחזור לשאלה המקורית: מה היה חסר לרובינשטיין כדי להתקבל לתחרות ההיא?
"זה לא בהכרח מה היה חסר, אלא אולי אי־התאמה לעידן? יש לי תלמידה ששמה סא צ'ן, סאסא הכינוי שלה, שזכתה בפרסים בתחרויות שונות. אני מלמד אותה יותר מעשר שנים. היא השתתפה בתחרות 'פרה עיוורת' ברדיו, כששמו בזה אחר זה כמה ביצועים של הקונצ'רטו הראשון של שופן.

"ההקלטות של רובינשטיין ישנות יותר, ואולי התזמורות נשמעות ככה ככה, וחוץ מזה מדובר בוועדה שרירותית. תחליף את הוועדה בהרכב אחר ותקבל תוצאות הפוכות"

"אחד מהם היה שלה, ואחד של רובינשטיין. ישבה ועדה של חובבי מוזיקה אמיתיים ונתנה לביצוע שלה פרס ראשון. רובינשטיין יצא שלישי או רביעי. אני לא בא לטעון שסאסא פסנתרנית יותר טובה מרובינשטיין. סאסא בעצמה תגיד איפה אני ואיפה הוא.

"אבל ההקלטות של רובינשטיין ישנות יותר, ואולי התזמורות נשמעות ככה ככה, וחוץ מזה מדובר בוועדה שרירותית. תחליף את הוועדה בהרכב אחר ותקבל תוצאות הפוכות.

קנצלר גרמניה הלמוט שמידט משוחח עם הפסנתרן והפרופסור אריה ורדי, 1985 (צילום: יוסי אלוני, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

"אותו הדבר בתחרויות מסוימות: מישהו מנגן לך ואתה מאושר ואתה בשמיים, ואז פתאום בא מישהו אחריו ומנגן ככה שהוא משאיר את זה שניגן קודם בלי מכנסיים. הוא בדיוק מראה את כל הנקודות שהיו חסרות אצל קודמו. פתאום הביצוע לפניו נראה חסר שמחה או קצת מנדנד או אולי עם קצת יותר מדי רובטו.

"ואז מגיע מישהו שלישי ומנגן באופן שגורם לך לבכות, ואתה שואל את עצמך: 'בשביל מה הייתה שווה לי כל המהומה קודם לכן?'"

אתה ישראלי שמלמד תלמידים מכל העולם, ובתחרויות אומרים "הפסנתרן הסיני", "הפסנתרן הקנדי" – יש לזה בכלל חשיבות? מה זה משנה איפה אומן גדל אם הוא מסתובב בכל העולם?
"שאלת האסכולות הפסנתרניות בעידן הזה היא שאלת מיליון הדולר. 50% מאוכלוסיית הנגנים הם אסייתים. הקוריאנים הנפלאים האלה והסינים, שאחד יותר מדהים מהשני, וגם היפנים של היום זה כבר לא היפנים של פעם.

"אני אומר לכל תלמיד שלי: תבחר את הפסנתר שאתה מרגיש איתו בבית. אל תחפש צרות. שים את הידיים על הקלידים, ואם תרגיש נינוח וטוב לך, שאתה שולט בפסנתר ולא הוא בך – אז זה הפסנתר"

"פעם אתה היית שומע יפני מנגן שני צלילים בקונצרט ואתה היית יודע שהוא יפני. היום זה כבר לא ככה.

"ואתה יכול לשאול גם לגבי פסנתרים. פעם שנאבל ניגן על פסנתר בכשטיין וזיהית מייד את הצליל שלו. היום כולם מנגנים בפסנתר שפחות או יותר דומה לסטיינוויי. זה לא משנה אם קוראים לו פציולי או בזנדורפר – רוב הפירמות לא שומרות על זהות צלילית שונה".

אבל בתחרויות אתם מציעים למתחרים פסנתרים שונים מיצרנים שונים, אף  שאתה אומר בעצם שזאת קצת פסאדה.
"אתה שואל שאלות מאוד קשות שכמעט אין עליהן תשובה. אני הרבה פעמים עוזר לתלמידים שלי לבחור את הפסנתר לתחרות, ואתה באמת שואל את עצמך איזה סוג פסנתר אתה רוצה למצוא. יש כלים שהם יותר מבריקים ויש כלים שהם יותר אינטימיים, עם יופי פנימי כזה.

"אני אומר לכל תלמיד שלי: תבחר את הפסנתר שאתה מרגיש איתו בבית. אל תחפש צרות. שים את הידיים על הקלידים, ואם תרגיש נינוח וטוב לך, שאתה שולט בפסנתר ולא הוא בך – אז זה הפסנתר.

"שמע, אנחנו יושבים על הכלי הזה המון שעות כל יום ומסבכים לנו את השכל עם כל מיני שטויות, ודברים יוצאים לנו ודברים לא יוצאים לנו, ועם הזמן אתה גם מתחיל להאמין באמונות טפלות. לפני שהגעת דיברתי בטלפון, ב'טימס', עם תלמיד שלי, בחור מוכשר מאוד ששמו איליה אוברצ'נקו.

"גדלנו במדינה קטנה והיה מספר קטן מאוד של פסנתרנים טובים שניגנו כאן, והם השאירו רושם גדול מאוד. וכשרובינשטיין הגיע – כבר כשעלה על הבמה הוא היה רוקסטאר. היום אין תופעה כזאת"

"הוא מספר לי שהוא ניגן עכשיו שש פעמים את הקונצ'רטו הראשון של ברהמס, ופתאום אחת משש הפעמים פחות מוצלחת. מה הייתה הסיבה? אולי קשר עם הקהל. מי יודע.

"אז לתת פרס בתחרות זאת עבודה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה. כי אני תמיד שואל: מי באמת יותר טוב, ארתור רובינשטיין, ולדימיר הורוביץ או סביאטוסלב ריכטר?"

נו, תגיד אתה. למי היית נותן פרס ראשון?
"אני לא יכול להגיד, וגם בתחרות יהיה קשה מאוד להגיד. אבל לכל אחד יש פייבוריט משלו. בתור הזהב, עבורי בתור ילד – בוודאי שרובינשטיין, כי הוא ניגן פה בארץ ואני שמעתי אותו וגם ניגנתי בפניו בתור ילד צעיר, אז הייתי שפוט שלו.

"הוא היה האיידול, האייקון, המודל שאליו אתה משווה את כולם. גדלנו במדינה קטנה והיה מספר קטן מאוד של פסנתרנים טובים שניגנו כאן, והם השאירו רושם גדול מאוד. וכשרובינשטיין הגיע – כבר כשעלה על הבמה הוא היה רוקסטאר. היום אין תופעה כזאת".

אתה מתגעגע לעידן הרוקסטארים של הפסנתר? שכל אומן היה גם אישיות יוצאת דופן?
"כן. אני מאוד אוהב את זה, והתקופה הזאת מאוד חסרה לי ואני מתגעגע אליה. אבל אנחנו לא יכולים להפוך את גלגל ההיסטוריה".

עם חבר השופטים נמנה הפעם, לראשונה, גם הפסנתרן והמנצח הישראלי דניאל בארנבוים, מגדולי המוזיקאים בעולם, שמחרים את ישראל בעקביות זה 15 שנה ומרבה למתוח ביקורת פומבית על מדיניות הממשלה

בארנבוים תכנן להגיע כדי לסגור מעגל

תחרות רובינשטיין התקיימה הפעם באווירת המלחמה. זמן קצר לפני תחילת התחרות פרצה המערכה השנייה מול איראן, והמארגנים נאלצו להעתיק את השלבים הראשונים לקרונברג שבגרמניה ולפצל את התחרות לשניים. שלבי הגמר, בהשתתפות ששת המתחרים שעלו לשלב השלישי, יתקיימו בתל אביב בין 3 ל־9 בספטמבר.

עם חבר השופטים היה אמור להימנות לראשונה גם הפסנתרן והמנצח הישראלי דניאל בארנבוים, מגדולי המוזיקאים בעולם, שמחרים את ישראל בעקביות זה 15 שנה ומרבה למתוח ביקורת פומבית על מדיניות הממשלה מול הפלסטינים. אולם כמה ימים לאחר הריאיון התברר כי בארנבוים נאלץ לבטל את הגעתו בשל מצבו הבריאותי הקשה.

הפסנתרן דניאל בארנבוים בהופעה בקרנגי הול בניו יורק, 20 בינואר 2007 (צילום: AP Photo/Jason DeCrow)

ורדי מהסס כששואלים אותו על בארנבוים. השניים חברים שנים רבות, וניכר שהחרם כואב לו. "איך הצלחנו להביא אותו הפעם? שמע, אני חושב שהייתה פה עבודת צוות. היה לנו רעיון אינטואיטיבי שאולי בארנבוים ירצה לבוא לשפוט בגמר הפעם. גם כי הוא כבר לא כל כך צעיר ולא כל כך בריא, וכי כולנו מעריצים אותו הערצה אדירה. והוא באמת לא היה בארץ המון זמן".

אם לדייק, הוא לא הופיע בישראל כבר 15 שנה, ומסיבות פוליטיות מוצהרות.
"אני רוצה להיות זהיר. יכול להיות שגם הוא ראה בכך הזדמנות לסגור מעגל עם רובינשטיין, בגלל הקשר המיוחד שהיה ביניהם. אלמלא הקשר ביניהם, אולי הקליק הזה לא היה קורה, וייתכן מאוד שבארנבוים לא היה בא. זה כמו רגע היסטורי שפתאום כל הנסיבות מאפשרות אותו".

אתה שלם עם החרם שהוא עשה על ישראל, כולל הרבה מאוד ביקורת?
"שמע, לא התכנסנו כאן כדי לשפוט את בארנבוים. אני יודע שהוא נכנס להרבה קונפליקטים. היה לו הקטע הזה עם נגינת ואגנר בפסטיבל ישראל ואת הקטע עם הישראליות וכל מיני מחשבות פוליטיות. זה נושא יותר מדי מורכב, שאני לא כל כך רוצה להיכנס אליו.

"כולנו משתנים גם לטובה וגם לרעה. אז אני מקווה שכולנו נשתנה לטובה בקטע של בארנבוים, כי יש בשביל מה"

"אני רק אגיד שמכל האומנים במאה ה־20, לא מכיר עוד אחד שנכנס לקטגוריה שלו, גם כמנצח וגם כפסנתרן. גם ברמה וגם בכמות".

דווקא מפני שהוא נכס לאומי חריג ויוצא דופן – כנראה גדול המוזיקאים שגדלו בישראל – כל כך מטריד וכואב לאנשים שהוא מחרים אותנו.
"כן, אז אני גם רוצה להגיד עוד דבר אחד: אנחנו כולנו משתנים. האדם שהיה לפני 20 שנה זה לא האדם שהוא היום. כולנו משתנים גם לטובה וגם לרעה. אז אני מקווה שכולנו נשתנה לטובה בקטע של בארנבוים, כי יש בשביל מה".

המאסטרו דניאל בארנבוים בעת ניצוחו על התזמורת הפילהרמונית של וינה ב"אולם המוזהב" של המוזיקפריין, אוסטריה, 1 בינואר 2014 (צילום: AP Photo/Ronald Zak)

אתה עצמך לא מאמין בקשר הזה בין אומנות לפוליטיקה?
"אני לא יכול להגיד שאני לא מאמין. אני חושב שהקשר הזה חייב להיות באיזשהו מקום. אבל אני אישית אף פעם לא חתמתי על עצומות או מחאות. וגם ביקשו ממני כמה פעמים לקחת חלק בתפקידים פוליטיים, וסירבתי. אפילו הציעו לי תפקיד נכבד מאוד ואמרתי לא".

איזה?
"עדיף לא להגיד. תפקיד שאין למעלה ממנו, נגיד כך. אישית הייתי ב'כיכר החטופים' וישבתי שם על הפסנתר של אלון [אהל] וניגנתי פרלוד של באך. אבל לא דיברתי, רק ניגנתי באך. האם זאת עמדה פוליטית לנגן בכיכר החטופים?"

שורה ארוכה של אומנים ברחבי העולם – ישראלים, יהודים ולא יהודים – אינם מוכנים לבוא לפה עכשיו. חלקם מבטלים, חלקם מצהירים מראש שלא יבואו. זו תופעה רחבה מאי פעם.
"זה נכון, קשה להתעלם מזה. אני הייתי בקונצרט הרצאה של אלפרד ברנדל המנוח, ידידי הטוב. זה היה בטורונטו לפני חמש או שש שנים. הוא כבר היה מאוד מבוגר ולא ניגן, רק דיבר.

"אישית הייתי ב'כיכר החטופים' וישבתי שם על הפסנתר של אלון [אהל] וניגנתי פרלוד של באך. אבל לא דיברתי, רק ניגנתי באך. האם זאת עמדה פוליטית לנגן בכיכר החטופים?"

"ניגשתי אליו מאחורי הקלעים – אנחנו מכירים היטב והיינו נפגשים בזלצבורג לכיתות אומן – והיה לי חלום שלא רק בארנבוים ישפוט בתחרות, אלא גם ברנדל, וגם ייתן כיתות אומן בישראל.

"אמרתי לו, 'אלפרד, אתה מוכן לבוא? ישראל היא חברה פלורליסטית ויש אנשים עם כל מיני דעות פוליטיות, יש ימין ויש שמאל. ויש אנשים שדעתם כדעתך – אולי תבוא בשבילם? תבוא בשביל אלה שאוהבים אותך'.

הפסנתרן האוסטרי אלפרד ברנדל (יושב ליד הפסנתר) בקונצרט הפומבי האחרון שלו, ב"אולם המוזהב" המפורסם של ה"מוזיקפריין" בווינה, 18 בדצמבר 2008 (צילום: DIETER NAGL / AFP)

"הוא חשב קצת ואז אמר, 'אתה אומר דברים משכנעים, אני אשקול את זה'. בסוף לא בא, אבל אני חושב שאולי אם היינו עובדים קשה, הוא היה מגיע. בסוף שאלתי אותו, 'תגיד, כמה שנים לא היית בארץ?' והוא ענה לי תשובה שעד היום אני חושב עליה: 'מאז שנתניהו עלה לשלטון'".

אתה מקבל הערות מקולגות, כישראלי שמופיע בחו"ל?
"בדרך כלל יש ריספקט מאנשים שאתה מנגן איתם או מנצח מולם. אבל למשל הפסנתרנית הגאורגית חטיה בוניאתישווילי, שכבר ביקרה בארץ לא מעט, הצטרפה לעצומה נגד המצב בעזה.

"זה נורא עצבן אותי, אז התקשרתי אליה והסברתי לה שמה שהיא רואה בטלוויזיה – את האבא ברצועה שמחזיק את התינוק על זרועותיו – זה רק חצי מהתמונה. והיא חייבת להבין שזאת לא בהכרח המציאות האולטימטיבית, ושבפועל המצב יותר מורכב. ומי שנוקט בעמדה תוך התעלמות מהמורכבות המלאה טועה, מטעה וגם לא הוגן בעיניי. והיא השתכנעה".

על הדרישה לשקיפות בתחרות שופן: "תגיד לי, אבנר, למה אין שקיפות כשאתה הולך לקלפי? וראיתי שפתאום גם בהצבעה בכנסת למבקר המדינה מבקשים שקיפות. יש שקיפות שפוגעת במקצועיות ובאומץ להביע דעה"

היו סקנדלים בקרונברג שבגרמניה במהלך השלבים הראשונים של התחרות השנה?
"כולם הזהירו אותי שמרתה ארחריץ' הנפלאה שלנו, שהיא סגנית יו"ר חבר השופטים, היא סקנדליסטית ידועה, ושברגע שמשהו לא ימצא חן בעיניה היא תקום ותלך. אבל הינה, גם היא התבגרה קצת, היא לא ילדה קטנה.

"היא ספונטנית באמת ויכולה להיות קצת משוגעת במובן החיובי, אבל היא נכנסה לתלם. ברור שאם היה קורה משהו שערורייתי ממש, כמו במקרה של איוו פוגורליץ' בתחרות שופן, אז היא הייתה מתקוממת. ואגב, פוגורליץ' בדיעבד, בפרספקטיבה – אלה שלא הצביעו בעדו כנראה הרגישו שיש פה איזה משהו לא נכון. הוא היה מלך לתקופה ואז התחרפן. גם זה קורה לפעמים".

הפסנתרנית מרתה ארחריץ' והפסנתרן והמנצח דניאל בארנבוים מברכים את הקהל במהלך קונצרט בבואנוס איירס, 29 ביולי 2017 (צילום: ALEJANDRO PAGNI / AFP)

התקנון בתחרות שופן נוראי, הכי גרוע שיש

אם כבר הגענו לדבר על תחרות שופן, שהיא כנראה התחרות המפורסמת והחשובה ביותר בעולם, השנה היא לוותה בשורת שערוריות. השופטים הצביעו כל אחד עבור מועמד אחר, וכשפורסמו הציונים שלהם התברר שהפערים ביניהם אדירים. שופט אחד יכול היה לתת ציון כמעט נכשל למתחרה, בעוד ששופט אחר נתן לו ציון מושלם. הדבר המחיש עד כמה השיפוט סובייקטיבי.
"הייתי שופט בשופן שלוש או ארבע פעמים ואמרתי להם: יש לכם את התקנון הכי גרוע שראיתי, במסגרתו חושפים את כל הציונים המדויקים של השופטים.

"הם מאוד לא אהבו לשמוע את זה וכעסו עליי. אבל ההגדרה 'שקיפות' פה היא בכלל לא נכונה, היא מטעה. כולם חושבים שקיפות ועוברים לדום.

"תגיד לי, אבנר, למה אין שקיפות כשאתה הולך לקלפי? וראיתי שפתאום גם בהצבעה בכנסת למבקר המדינה מבקשים שקיפות. יש שקיפות שפוגעת במקצועיות ובאומץ להביע את הדעה שלך".

"בתקנון של שופן יש עוד בעיות: מורים ששופטים גם כשתלמידים שלהם משתתפים, פרסום של כל הציונים, הצבעות פוליטיות וגם ניקוד אינקרימנטלי, שבו כל שלב מקבל אחוזים מסוימים בתוצאה הסופית"

מצד שני, יש משהו מאוד מעניין בהצצה אל תוך מחשבתו של השופט.
"שמע, יש בינינו אנשים שהם אמיצים ויש אנשים שיש להם חולשה אנושית מובנית, ואני אחד מהם. אני אתן לך דוגמה. בוא ונניח שאני שופט בתחרות ובתחרות משתתף תלמיד של חבר טוב מאוד שלי, שהוא מורה במוסד מאוד ידוע בעולם, והמורה הזה בטוח שהתלמיד שלו הוא גאון הדור. אבל אני חושב שלא צריך להצביע בשבילו ואני לא מצביע בשבילו, וזה מתפרסם.

"אחר כך המורה הזה, שהיה חבר שלי כל החיים, לא ידבר איתי ולא יחזיר לי טלפונים, כי הוא יראה בהצבעה שלי פגיעה אישית בו. ואני לא רוצה לאבד את החבר שלי לחיים בשביל הצבעה. לא מדובר פה בשחיתות, אלא בחולשה אנושית טבעית שיש לרבים מאיתנו. אנחנו רק בני אדם, ובנושא כל כך סובייקטיבי יש מיליון מורכבויות.

הפסנתרן הרוסי דניאיל טריפונוב מופיע בקונצרט גאלה במסגרת תחרות צ'ייקובסקי הבינלאומית ה־14 בסנקט פטרבורג, רוסיה, 2 ביולי 2011 (צילום: AP Photo/Dmitry Lovetsky)

"בתקנון של שופן יש עוד בעיות: מורים ששופטים גם כשתלמידים שלהם משתתפים, פרסום של כל הציונים, הצבעות פוליטיות וגם ניקוד אינקרימנטלי, שבו כל שלב מקבל אחוזים מסוימים בתוצאה הסופית במקום ממוצע כללי, ועוד. זה שילוב קטלני של מרכיבים שכל אחד מהם גרוע בפני עצמו, וביחד הופכים את התחרות באמת ללא הוגנת.

"כששאלתי אותם, אז התשובה תמיד הייתה 'זאת המסורת'. נו, אז זאת מסורת שגויה – והם מפספסים זוכים פוטנציאליים כך. הבולט ביותר הוא דניאיל טריפונוב, שהוא כוכב אדיר, וזכה אצלנו ברובינשטיין ובתחרות צ'ייקובסקי, אבל הפסיד בשופן בגלל שיטת השיפוט.

"ולמי הוא הפסיד? ליוליאנה אבדייבה, פסנתרנית רוסייה סטנדרטית לחלוטין, שבהתחלה אפילו לא עברה את המוקדמות, עד שהמורה שלה עשה סקנדל. הינה הוכחה שהשיטה לא עובדת".

"גם כשאתה מסתכל על כל התוצאות של תחרויות לפסנתרנים, לא רק רובינשטיין, בכל מקום בעולם, יש יותר זוכים גברים"

ורדי גאה בכך שבתחרות רובינשטיין התקנון מתקדם מאוד, השיפוט נחשב הוגן, ולאורך השנים לא נרשמו פספוסים גדולים בצמרת הזוכים. עם זאת, גם הוא מתקשה להסביר כיצד בתחרות שבה כמחצית מהשופטים הן נשים, כמעט שאין מתמודדות, ואף אחת מאלה שהשתתפו לא העפילה לגמר.

"שברנו את הראש על העניין הזה, כי הסטטיסטיקה מתעתעת בנו לפעמים. בכל מקרה, אין דרך אמיתית לתקן את המצב, כי אנחנו לא יכולים לדבר זה עם זה במהלך התחרות. גם כשאתה מסתכל על כל התוצאות של תחרויות לפסנתרנים, לא רק רובינשטיין, בכל מקום בעולם, יש יותר זוכים גברים. (הנתונים בעולם מראים שאומנם מספר המשתתפות דומה למספר המשתתפים בשלבים המוקדמים, אך כשני שלישים מהזוכים בפרסים הם גברים, א"ה).

הפסנתרן, המורה והמנצח הישראלי, אריה ורדי, 1981 (צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

"יכול להיות שהבנים יותר תחרותיים מנשים, ואולי קצת יותר קשוחים בתחרויות והסיבולת שלהם לאורך התחרות ארוכה יותר".

מה מחכה לך אחרי התחרות? מה עוד אפשר לאחל לך שלא השגת?
"אם אתה שואל אותי מה עוד אני רוצה להשיג, אז כנראה זה יהיה לנגן יפה שוברט".

אתה לא מנגן אותו יפה?
"לא מספיק, לא מספיק. אתה רוצה שאנגן לך?"

הפסנתרן, המורה והמנצח הישראלי אריה ורדי מנגן שוברט, אוגוסט 2026 (צילום: אבנר הופשטיין)

הוא קם, מתיישב ליד הפסנתר ומנגן בעדינות נשגבת קטע מתוך יצירה ששוברט השלים חודשיים לפני מותו: החמישייה לכלי מיתר, בעיבוד לפסנתר של ורדי עצמו.