סופה של האוטונומיה הכורדית בסוריה

השבוע הגיע לסיומו אחד הפרקים המכוננים והסוערים ביותר בתולדות מלחמת האזרחים הסורית. מפקד הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF), מזלום עבדי, מסר הודעה דרמטית על פירוקה הרשמי של המיליציה הכורדית, ועל מיזוג לוחמיה ומוסדותיה האזרחיים אל תוך צבא סוריה והמנגנונים הביטחוניים בדמשק.

במשך יותר מעשור נהנו הכורדים בצפון-מזרח המדינה מאוטונומיה דה-פקטו עשירה במשאבים ובנפט, ניהלו ממשל עצמי, והיוו את הכוח הקרקעי שהכריע את דאעש בחסות אמריקאית.

קריסת משטר אסד ועליית ההנהגה הסורית החדשה, בראשות אחמד א-שרע, שינו את המצב ואת כללי המשחק.

במשך יותר מעשור נהנו הכורדים בצפון-מזרח המדינה מאוטונומיה דה-פקטו עשירה במשאבים ובנפט, ניהלו ממשל עצמי, והיוו את הכוח הקרקעי שהכריע את דאעש

שנת שלטונו הראשונה של א-שרע לוותה בחששות כבדים, תסכול עמוק ואי-ודאות קיומית בקרב הציבור הכורדי. הם חששו מהגמוניה סונית ומקיצונים שהקיפו את א-שרע, בנוסף לאיומים צבאיים וללחץ כבד מאנקרה, לצד אובדן ההישגים ההיסטוריים (כבר בדצמבר כוחות ה-SDF נסוגו ממרבית השטחים בצפון-מזרח סוריה שבהם החזיקו במהלך כעשור).

מזלום עבדי, מפקד הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) בהובלת הכורדים, במהלך נאום טלוויזיוני בארמון העם בדמשק. 25 באוגוסט 2026 (צילום: Bakr ALkasem / AFP)

ההחלטה על פירוק האוטונומיה הצבאית והשתלבות מלאה במדינה הסורית החדשה מהווה ללא ספק פשרה היסטורית. אך מדובר גם בהתפתחות כואבת המלווה בחששות ובפחד; היא סותמת את הגולל על שאיפות הפדרליזם וההגדרה העצמית הטריטוריאלית.

עם זאת, המהלך מעניק לכורדים הישגים אזרחיים ותרבותיים חסרי תקדים, החל מהשבת אזרחות שנשללה מהם עוד בשנת 1962, דרך הכרה בלשונם כשפה רשמית, ועד שילובם במוקדי הכוח.

המהלך מעניק לכורדים הישגים אזרחיים ותרבותיים חסרי תקדים, החל מהשבת אזרחות שנשללה מהם עוד בשנת 1962, דרך הכרה בלשונם כשפה רשמית, ועד שילובם במוקדי הכוח

ב-16 בינואר חתם א-שרע על צו המבטיח את זכויותיהם הלאומיות של הכורדים, הכיר בשפה הכורדית כשפה לאומית, וקבע את חג הנורוז – הנחגג על ידי עמים כורדים ופרסים ברחבי האזור – כיום שבתון רשמי.

מדינות וישויות רבות, לרבות ממשלת כורדיסטן העיראקית, בירכו על המהלך הדרמטי הזה.

נראה כי א-שרע עשה השבוע צעד משמעותי נוסף בדרך להשבת המשילות על כל חלקי סוריה לידי המדינה. אם לפני עשור נדמה היה שסוריה כבר אינה קיימת וכי היא מחולקת בין שבטים, מיליציות וארגוני טרור – כעת מצטיירת תמונה שונה.

נשיא סוריה אחמד א-שרע (מימין) בפגישה עם מזלום עבדי (רביעי משמאל), מפקד הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF) בהובלת הכורדים, בארמון העם בדמשק. 25 באוגוסט 2026 (צילום: Bakr ALkasem / AFP)

כמו כן, השבוע זכה א-שרע במתנה משמעותית מאוד מארצות הברית: סוריה הוסרה מרשימת המדינות התומכות בטרור, והסנקציות ארוכות הטווח שהוטלו עליה עוד בשנת 1979 בוטלו. כעת מצפים בדמשק לפריחה כלכלית מהירה, בעוד כל השחקנים האזוריים מתחרים על המכרזים והפרויקטים הגדולים.

כך נראית סוריה בעדשה האזורית והבינלאומית, בעוד שבישראל מציירים תמונה אחרת לגמרי ועדיין מתעקשים על מדיניות כוחנית שפג תוקפה. שני המהלכים שיצאו לפועל בסוריה השבוע מאותתים כי היא משנה את פניה במהירות, ואם ישראל לא תתאים את מדיניותה – היא תפסיד, ובגדול.

טראמפ מנסה לחנוק את איראן כלכלית

מצד אחד, ארה"ב מאותתת לאיראן ולעולם כולו שהיא לא תחזור ללחימה עד לקיום בחירות האמצע בארה"ב, שייערכו ב-4 בנובמבר. מצד שני, הנשיא דונלד טראמפ מבין היטב שהמצב הנוכחי – שבו איראן מצליחה לחסום את מצר הורמוז ולתקוף לסירוגין את שכנותיה הערביות – הוא בלתי מתקבל על הדעת.

טראמפ להכריז על מלחמה כלכלית כוללת נגד איראן והוא עצמו פנה למנהיגי 16 מדינות שחולקות גבול יבשתי או ימי עם איראן, ודרש מהם לנתק עימה את היחסים הכלכליים

אי לכך, החליט טראמפ להכריז על מלחמה כלכלית כוללת נגד איראן, או כלשונו: D-Day כלכלי. לשם כך, ארה"ב ומדינות אירופה החריפו את הסנקציות נגד טהרן. טראמפ עצמו פנה למנהיגי 16 מדינות שחולקות גבול יבשתי או ימי עם איראן, ודרש מהם לנתק עימה את היחסים הכלכליים.

רוכבי אופנוע חולפים על פני שלט חוצות המציג את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עם ידיים סביב צווארו, תחת הכיתוב "הנקמה בלתי נמנעת", בטהרן שבאיראן, 25 באוגוסט 2026 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

בשבוע שעבר, איחוד האמירויות הכריזה על ניתוק היחסים הכלכליים עם איראן, לאחר שזו שוב תקפה את שטחה (הטילים התפוצצו בים) – ככל הנראה בהכוונה מוושינגטון.

אך השאלה הגדולה היא האם מדינות כמו סין (שרוכשת את רוב הנפט האיראני), עיראק (המנהלת קשרים ענפים ביותר עם שכנתה הגדולה), או אפילו טורקיה – שהפכה כרגע לפייבוריטית של טראמפ – מסוגלות או רוצות לנתק את היחסים הכלכליים עם טהרן?

השאלה הגדולה היא האם מדינות כמו סין (שרוכשת את רוב הנפט האיראני), עיראק, או אפילו טורקיה – הפייבוריטית של טראמפ – מסוגלות או רוצות לנתק את היחסים הכלכליים עם טהרן?

נתחיל מעיראק – מדינה בעלת כלכלה חלשה התלויה במידה רבה באיראן. נאמר זאת בפשטות: עיראק אינה יכולה לנתק את יחסיה הכלכליים עם טהרן בטווח הקצר והבינוני מבלי לחוות משבר פנימי חמור. אף שבגדאד מנסה בשנים האחרונות לגוון את מקורותיה, היא עדיין נשענת על טהרן בתחומי האנרגיה והמסחר.

להבדיל מעיראק, טורקיה אינה תלויה באיראן, אף שהסחר הדו-צדדי בין המדינות מגיע לכ-8 מיליארד דולר בשנה. אנקרה איננה תלויה באנרגיה האיראנית לשם ייצור חשמל, בעוד שהגז האיראני מהווה רק כ-10% מכלל צריכת הגז הטורקית, והיא ככל הנראה מסוגלת למצוא חלופות.

נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן (מימין) בפגישה עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ (משמאל) במתחם הנשיאות בשטפה באנקרה, בשולי פסגת נאט"ו, 7 ביולי 2026 (צילום: Murat Cetinmuhurdar / TURKISH PRESIDENCY PRESS OFFICE / AFP)

מצדה, סין כבר הצהירה ש"תגן על האינטרסים שלה", כלומר אותתה שאיננה מתכוונת לפעול לפי התכתיב האמריקאי.

המסקנה ברורה: על מנת להגיע להישגים משמעותיים, טראמפ חייב לשכנע (או להכריח) את מדינות המפתח שתלויות באיראן או בוחרות להמשיך לסחור עימה, להצטרף לסנקציות. אחרת, ההשפעה של ה-D-Day הכלכלי שלו על הכלכלה האיראנית תהיה מינורית.

המסקנה ברורה: על מנת להגיע להישגים משמעותיים, טראמפ חייב לשכנע (או להכריח) את המדינות שתלויות באיראן או בוחרות להמשיך לסחור עימה, להצטרף לסנקציות

מצרים משפרת את מעמדם של ילדים שנולדו כתוצאה מאונס

השבוע התקבל בקהיר פסק דין תקדימי שעשוי להשפיע על גורלם של אלפי ילדים במצרים. בית המשפט לערעורים הכיר, לראשונה בהיסטוריה המשפטית של המדינה, באנס כאביה החוקי של ילדה שנולדה כתוצאה מתקיפה מינית. ההכרה התבססה, בין היתר, על בדיקת דנ"א ועל הרשעתו הפלילית של התוקף.

עד כה, ילדים שנולדו מחוץ לנישואים במצרים לא יכלו לקבל ייחוס אבהות רשמי, שכן חוק המעמד האישי המקומי, המבוסס ברובו על חוקי השריעה, מכיר בקביעת אבהות רק במסגרת נישואים – גם אם קיימת הרשעה פלילית בתיק אונס. המשמעות בפועל: ללא תעודת לידה, ילדים אלה נותרים חסומים מרישום בבתי הספר ואינם זכאים לביטוח בריאות ולזכויות אזרחיות בסיסיות.

הפסיקה נסמכת על פתווה (חוות דעת הלכתית) נדירה שפרסם בפברואר הגוף העליון של אל-אזהר, שאפשרה שימוש בבדיקת דנ"א לקביעת ייחוס במקרה הספציפי הזה. אך היחס במצרים לנפגעות אונס ולילדיהן נותר טעון.

פאטמה סובחי, אמה של שורדת האונס המצרית אמל עבד אל-חמיד – שזכתה בתביעת אבהות תקדימית – מחבקת את נכדתה בבית המשפחה במחוז א-דקהלייה שבצפון-מזרח הדלתא של הנילוס במצרים. 17 באוגוסט 2026 (צילום: Reuters)

תרבות הבושה מרתיעה נשים רבות מלדווח על תקיפה, הפלה אסורה כמעט בכל מקרה – גם כשההיריון נובע מאונס – ולעיתים תינוקות אלו כלל אינם גדלים עם אימם בשל סטיגמה חברתית עמוקה.

למרות התקדים המשפטי וההלכתי, טרם גובש פתרון חוקתי-חקיקתי אמיתי. חוק המעמד האישי עצמו טרם תוקן, ועורכי דין מזהירים שבלי הוראת חוק מפורשת, כל מקרה דומה בעתיד עשוי להצריך מאבק משפטי נפרד.

למרות התקדים המשפטי וההלכתי, טרם גובש פתרון חוקתי-חקיקתי אמיתי. חוק המעמד האישי עצמו טרם תוקן, ועורכי דין מזהירים שבלי הוראת חוק מפורשת, כל מקרה דומה בעתיד עשוי להצריך מאבק משפטי נפרד

התקדים לא היה נוצר אילולא אישה אמיצה אחת בשם אמל עבד אל-חמיד, שורדת אונס משנת 2018, שהעזה לפתוח את פיה ולזעוק את מצוקתה לתקשורת. בזכותה, בתה בת השמונה תהיה רשומה השנה לראשונה בבית הספר ותוכל לגשת למבחנים (קודם לכן היא נכחה בשיעורים אך לא יכלה להיבחן). האומץ שלה הוא שהניע את התהליך במערכת המשפטית. עתה, המחוקקים המצריים צריכים לומר את דברם.

השבוע במזרח התיכון: סדאם חוסיין מחיל ריבונות על כווית

ב-28 באוגוסט 1990 חתם נשיא עיראק דאז סדאם חוסיין על צו שהפך רשמית את כווית ל"מחוז ה-19" של עיראק. בצעד זה הוא ביקש למחוק את ריבונותה של האמירות בעקבות הפלישה הצבאית שהחלה ב-2 באוגוסט.

סדאם חוסיין משוחח בטלפון מבגדאד, 1991 (צילום: AFP)

עיראק מעולם לא הכירה באופן מהותי בריבונותה של כווית וראתה בה חלק בלתי נפרד משטחיה. היא יצאה למהלך בעקבות שאיפות לאומיות של חוסיין, אך גם בשל המצב הכלכלי הקשה במדינה.

בסוף שנות השמונים, בגדאד שקעה בחובות עצומים של עשרות מיליארדי דולרים בעקבות מלחמתה נגד איראן וניהול כלכלי כושל של משאביה. לכווית לבדה עיראק הייתה חייבת כ-14 מיליארד דולר.

חוסיין האשים את שליטי כווית בהצפת שוק הנפט, שהובילה לצניחת מחירים, וכן בשאיבת נפט בלתי חוקית משדה רומיילה, שהיה שנוי במחלוקת. סיפוח כווית העשירה בנפט נועד לחלץ את עיראק ממשבר כלכלי

סדאם חוסיין האשים את שליטי כווית בהצפת שוק הנפט, שהובילה לצניחת מחירים, וכן בשאיבת נפט בלתי חוקית משדה רומיילה, שהיה שנוי במחלוקת. סיפוח כווית העשירה בנפט נועד לחלץ את עיראק ממשבר כלכלי חונק ולחזק את משטרו של סדאם.

העולם כולו התקומם נגד סיפוח כווית והעניש את עיראק בסנקציות בינלאומיות משתקות ובבידוד מוחלט. אלה הובילו לתבוסתה במבצע "סופה במדבר", לפגיעה קשה בתשתיותיה ולהחלשת המשטר.

בתגובה לפלישת עיראק לכווית, חיילי דיוויזיית הפרשים הראשונה של צבא ארה"ב נפרסים במדבר בערב הסעודית במסגרת ההיערכות למלחמת המפרץ. 4 בנובמבר 1990 (צילום: AP Photo/ Greg English)

מדינות המפרץ השכנות, שנוכחו לדעת עד כמה ביטחונן שברירי, הגבירו את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארצות הברית (ולא עם עיראק).

כך, ארה"ב ביססה לראשונה נוכחות צבאית קבועה במפרץ הפרסי והפגינה את כוחה לאחר נפילתו של הגוש הסובייטי. בידודו של סדאם והפילוג בקרב מדינות ערב סללו את הדרך לוועידת מדריד, ולאחר מכן – להסכמי אוסלו בין ישראל לפלסטינים.